על מזון, אחריות ואנושיות

האו"ם הכריז הבוקר על מצב של רעב בשני מחוזות בדרום סומליה. ההכרזה הזאת היתה צפויה מזה שבועות רבים לאחר שבקרן אפריקה פגעה הבצורת הקשה ביותר ב-60 השנים האחרונות. מחוזות נוספים בסומליה, כמו גם אזורים נרחבים בצפון מזרח קניה ובדרום אתיופיה סובלים ממחסור חמור במזון ועלולים להידרדר למצב דומה במהלך החודש הקרוב. לפחות עשרה מיליוני בני אדם נמצאים בסיכון.

המחשבה על הסומלים האומללים מכמירת לב. מזה לפחות עשרים שנה אין בסומליה ממשלה. המדינה הזאת נמצאת בשליטת מיליציות שנלחמות זו בזו ואשר גוזלות מן התושבים הבלתי מעורבים את חירותם, את רכושם הדל ואת כבודם. למרבה האירוניה, שני המחוזות שהוכרזו היום כמוכי רעב נמצאים בשליטת כנופיות מילציית אל-שבאב המקורבת לאל-קעידה וארגונים בינלאומיים נמנעים מלהושיט שם סיוע מפני שאין מי שיערוב לבטחון אנשיהם. בצידו המערבי של גבול סומליה-קניה הוקם מחנה הפליטים הגדול בעולם, Dadaab, שבו מוגשים מזון, מים וסיוע רפואי. אלא שגם כאן המשאבים מצויים במחסור חריף וקיימת סכנה מוחשית של התפרצות מגפות.

השוליים הדרומיים של מדבר סהרה, הידועים יותר בשם סאהל, נפגעים מבצורת מדי מספר שנים. הגידולים החקלאיים החד שנתיים הנפוצים באזור סובלים בשנות בצורת מירידה חדה ביבוליהם וכתוצאה מכך נגרם מחסור חולף במזון לאדם ולחי. מאז שנות השמונים של המאה העשרים חלה עליה בשכיחות הבצורת בסאהל. השינוי מיוחס לגידול ניכר באוכלוסיית האזור שגרם להידלדלות הצמחיה הטבעית, לסחף קרקע ולנדידת חולות מהסהרה דרומה. בנוסף לכך, שינויים בטמפרטורת פני הים באוקיינוס האטלנטי הביאו להדרמה הדרגתית של חגורת הגשם הטרופית. ההבנה כי גל הבצורת הנוכחי נגרם, ולו באופן עקיף, מן הפעילות התעשייתית הענפה באירופה ובצפון אמריקה מחלחלת אל התקשורת במידה רבה יותר מאשר בעבר. בהתאם לכך, הסיוע לאזורים הנפגעים עשוי לקבל הפעם אופי מעט שונה: במקום להסתפק בסיוע הומאניטרי על בסיס התנדבותי, כמה מממשלות המערב נטלו על עצמן אחריות. ממשלת בריטניה אישרה השבוע תכנית סיוע בהיקף של 90 מיליון ליש"ט. לכך יש להוסיף את התחייבותן בחודש שעבר של מדינות ה-G20 להשקיע כ-22 מיליארד דולרים בקידום מחקרים ופרוייקטים חקלאיים שיסייעו לייצובה של חקלאות בת קיימא בחלקים נרחבים של היבשת. יש הטוענים ששורשיו של הסיוע הנדיב הזה אינם קשורים לנקיפות המצפון של המדינות השבעות אלא דווקא לחשש האירופי מפני ההשלכות הדמוגרפיות של משברי המזון החוזרים ונשנים באפריקה.

וכעת לענייננו.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את הנהירה של צלמים שוחרי אדרנלין מכל העולם אל מחנות הפליטים של מזרח אפריקה, שם הם יסתובבו בחודשים הקרובים בין רגליהם של אנשי ארגוני הסיוע בחפשם אחר הסצנות המלודרמתיות המוכרות: ילדים שצלעותיהם בולטות שוכבים בשמש, מכוסים בזבובים; אמהות אבלות זועקות אל השמים; מיליטנטים חמושים במקלעי קלצ'ניקוב מפקחים על פריקת המזון ממשאיות; פגרי בהמות מרקיבים מוטלים על אדמה סדוקה. שוב אותם סטריאוטיפים שחוקים של סבל, אפאתיה ואלימות (ראו גם כאן). שוב הדאגה המעושה לגורלם של יתומים מזי רעב בעוד המחשבה נתונה לפרסום ולתהילה.

הסנוניות הראשונות כבר מככבות בעיתונות.

Robin Hammond, A feeding centre in Mogadishu fills with refugees coming to the city to escape drought, 2011

Benjamin Chesterton, עיתונאי בריטי שעבד בעבר באתיופיה ובצפון קניה, טוען אחרת. לדעתו דווקא תצלומים אחרים, "נורמליים", כאלה שאפשר להזדהות איתם ביתר קלות ייטיבו לדבר אל דעת הקהל:

If you want to get to my heart, please, please give me someone to connect with.

 מה דעתכם?
.