יום רביעי, 20 ביולי 2011

על מזון, אחריות ואנושיות

האו"ם הכריז הבוקר על מצב של רעב בשני מחוזות בדרום סומליה. ההכרזה הזאת היתה צפויה מזה שבועות רבים לאחר שבקרן אפריקה פגעה הבצורת הקשה ביותר ב-60 השנים האחרונות. מחוזות נוספים בסומליה, כמו גם אזורים נרחבים בצפון מזרח קניה ובדרום אתיופיה סובלים ממחסור חמור במזון ועלולים להידרדר למצב דומה במהלך החודש הקרוב. לפחות עשרה מיליוני בני אדם נמצאים בסיכון.
המחשבה על הסומלים האומללים מכמירת לב. מזה לפחות עשרים שנה אין בסומליה ממשלה. המדינה הזאת נמצאת בשליטת מיליציות שנלחמות זו בזו ואשר גוזלות מן התושבים הבלתי מעורבים את חירותם, את רכושם הדל ואת כבודם. למרבה האירוניה, שני המחוזות שהוכרזו היום כמוכי רעב נמצאים בשליטת כנופיות מילציית אל-שבאב המקורבת לאל-קעידה וארגונים בינלאומיים נמנעים מלהושיט שם סיוע מפני שאין מי שיערוב לבטחון אנשיהם. בצידו המערבי של גבול סומליה-קניה הוקם מחנה הפליטים הגדול בעולם, Dadaab, שבו מוגשים מזון, מים וסיוע רפואי. אלא שגם כאן המשאבים מצויים במחסור חריף וקיימת סכנה מוחשית של התפרצות מגפות.
השוליים הדרומיים של מדבר סהרה, הידועים יותר בשם סאהל, נפגעים מבצורת מדי מספר שנים. הגידולים החקלאיים החד שנתיים הנפוצים באזור סובלים בשנות בצורת מירידה חדה ביבוליהם וכתוצאה מכך נגרם מחסור חולף במזון לאדם ולחי. מאז שנות השמונים של המאה העשרים חלה עליה בשכיחות הבצורת בסאהל. השינוי מיוחס לגידול ניכר באוכלוסיית האזור שגרם להידלדלות הצמחיה הטבעית, לסחף קרקע ולנדידת חולות מהסהרה דרומה. בנוסף לכך, שינויים בטמפרטורת פני הים באוקיינוס האטלנטי הביאו להדרמה הדרגתית של חגורת הגשם הטרופית. ההבנה כי גל הבצורת הנוכחי נגרם, ולו באופן עקיף, מן הפעילות התעשייתית הענפה באירופה ובצפון אמריקה מחלחלת אל התקשורת במידה רבה יותר מאשר בעבר. בהתאם לכך, הסיוע לאזורים הנפגעים עשוי לקבל הפעם אופי מעט שונה: במקום להסתפק בסיוע הומאניטרי על בסיס התנדבותי, כמה מממשלות המערב נטלו על עצמן אחריות. ממשלת בריטניה אישרה השבוע תכנית סיוע בהיקף של 90 מיליון ליש"ט. לכך יש להוסיף את התחייבותן בחודש שעבר של מדינות ה-G20 להשקיע כ-22 מיליארד דולרים בקידום מחקרים ופרוייקטים חקלאיים שיסייעו לייצובה של חקלאות בת קיימא בחלקים נרחבים של היבשת. יש הטוענים ששורשיו של הסיוע הנדיב הזה אינם קשורים לנקיפות המצפון של המדינות השבעות אלא דווקא לחשש האירופי מפני ההשלכות הדמוגרפיות של משברי המזון החוזרים ונשנים באפריקה.

וכעת לענייננו.
אתם יכולים לתאר לעצמכם את הנהירה של צלמים שוחרי אדרנלין מכל העולם אל מחנות הפליטים של מזרח אפריקה, שם הם יסתובבו בחודשים הקרובים בין רגליהם של אנשי ארגוני הסיוע בחפשם אחר הסצנות המלודרמתיות המוכרות: ילדים שצלעותיהם בולטות שוכבים בשמש, מכוסים בזבובים; אמהות אבלות זועקות אל השמים; מיליטנטים חמושים במקלעי קלצ'ניקוב מפקחים על פריקת המזון ממשאיות; פגרי בהמות מרקיבים מוטלים על אדמה סדוקה. שוב אותם סטריאוטיפים שחוקים של סבל, אפאתיה ואלימות (ראו גם כאן). שוב הדאגה המעושה לגורלם של יתומים מזי רעב בעוד המחשבה נתונה לפרסום ולתהילה.
הסנוניות הראשונות כבר מככבות בעיתונות.

Robin Hammond, A feeding centre in Mogadishu fills with refugees coming to the city to escape drought, 2011
Benjamin Chesterton, עיתונאי בריטי שעבד בעבר באתיופיה ובצפון קניה, טוען אחרת. לדעתו דווקא תצלומים אחרים, "נורמליים", כאלה שאפשר להזדהות איתם ביתר קלות ייטיבו לדבר אל דעת הקהל:
If you want to get to my heart, please, please give me someone to connect with.
 מה דעתכם?
.

4 תגובות:

  1. לאחרונה הייתי בהרצאה של יונתן טרוגבניק, צלם ישראלי שצילם נשים שנאנסו במהלך הטבח ברואנדה, הוא הקים קרן לאחר מכן שגייסה הרבה מאוד כסף שמסייעת לאותם נשים והילדים שנולדו להן לאחר האונס.
    אני חושב שכמו לסופר או למשורר, לצלם יש יכולת לשנות עולמות ע"י תמונה. הוא צריך לבחור לעשות את זה.

    השבמחק
  2. במקום מסויים אהבתי את הגישה המבקרת והצינית לגבי הצלמים ש"נוהרים" ליעד מוכה סבל וכאב "הבא"...
    נכון, אמנם הם נוהרים עקב "המקום החדש", אבל אל לנו לשכוח שכולנו רוצים את התיעוד של המקום, גם אם הוא המכה החדשה של צלמי הפוטוג'ורנליזם ויצאו להם שמה תמונות מעוררות חמלה של הציבור.
    לדעתי, זה חלק מהסגנון צילום הזה, להיות במקום בו זה קורה ולצערנו זה קורה כל פעם במקום חדש.
    כמו שאיל כתב, ניתן לקחת את הצילום עצמו לעוד מקומות, מלבד תיעוד כמו שינוי.
    מבחינתי, עצם התיעוד הוא כבר סוג של הכרה ופרסום, זה לא קל להסתובב במקומות שכאלה והעולם צריך להכיר בהם.

    השבמחק
  3. אגב, חלק גדול מהעבודות שמגיעות ממקומות כאלו ממומנות ומוזמנות ע"י האו"ם, הם משתמשים בתמונות האלו לפתוח את הלב והכיס של התורמים....

    השבמחק
  4. אייל,
    אין ספק שאתה צודק, אבל כדי להשפיע על דעת הקהל אין די ב"צילום מרפקים" ובקלישאות. יש להיכנס לעומק.

    Simj,
    איזה ערך יש בעינינו לתצלום שכבר ראינו מאות כמוהו? נכון שזה חלק מהעבודה הפוטוג'ורנליסטית, אבל עבודה כזאת היא שטחית ואין סיבה להתגאות בה. בנוסף לכך, רוב צלמי המלחמות והאסונות אינו נשלח למקומות האלה. הם מגיעים לשם ביוזמתם ללא כלים, או כוונה, לחקור ולדבר עם אנשים. הם מחפשים את האדרנלין ואת הפרסום.

    שגיא,
    רק חלק קטן מהעבודות האלה מוזמן ע"י האו"ם. ובקשר לתרומות מהציבור, קרא מה ש-Chesterton אמר: "אם אתם רוצים להגיע ללבי, תנו לי מישהו שאני יכול להתחבר אליו". הראו לי ילדים משחקים, שמחים, ילדים שיכולים היו להיות ילדי. תנו להם לספר על הבצורת ועל הרעב, להוביל אותי אל תוך הסיטואציה הנוראה שסובבת אותם. זה יהיה הרבה, הרבה יותר אפקטיבי מאשר לשמוע את הסיפור מעיתונאי (או צלם) שהגיע לפני חמש דקות ויעזוב בעוד יומיים.

    השבמחק

Google Analytics Alternative