בין אמנות ושלמות

הפסיקו לפחד. אמנות אמיתית איננה מושלמת. היא פגומה. תמיד. מפני שהיא תוצר של בני אנוש ולא של מכונות. ריבוע לבן יכול להיחשב יצירת אמנות עם או בלי שפריץ של צבע אם יש בו מסר שנוגע בך. השאיפה לשלמות טכנית, לעומת זאת, הורסת כל חלקה טובה. אתה לא יכול לבטא את מה שהרגשת ברגע החשיפה אם אתה מצלם ב-RAW ואחר כך מיישר וחותך ומסדר את הצבעים ואת החדות יפה יפה כך שיתאימו לסטנדרט האסתטי המקובל. לא. האמנות היא דטרמיניסטית. הרסנית. בלתי הפיכה. יש בה סיכון. אחרת זאת לא יותר ממלאכה.

הסיבה שבגללה התצלומים שאנחנו יוצרים חסרי השראה ובינוניים היא הזהירות המופלגת שלנו: מה יהיה אם נשרוף את השמיים? אם הצללים יתמלאו ברעש אלקטרוני? אם המיקוד לא יהיה מדויק במאה אחוזים? מה יהיה אם החולשות של הציוד שלנו יתגלו לעיני כל ונהיה ללעג ולקלס? משום מה החששות האלה גוברים על המיאוס מקלישאות, על הרתיעה מפני רדידות יצירתית, אפילו על הצורך האנושי שלנו לבטא את רגשותינו. אז אנא, הפסיקו לפחד. הפסיקו לחפש אישוש והתחילו ליצור. 

 .

דף חדש

במהלך הקיץ האחרון, למעשה זה התחיל עוד קודם, נמאס לי.

נמאס לי לצלם. נמאס לי לחשוב על זה ולדון ולדוש בזה. נמאס לי מהכפייתיות של כתיבת הבלוג. הקוראים הקבועים ודאי חשו במיאוס, הרי אי אפשר אחרת. בחודשים האחרונים נהניתי מן הכתיבה פחות ופחות וזה בא לידי ביטוי בתכנים שפורסמו כאן. הבלוג כירסם בי. הפסקתי לכתוב על תובנות ועסקתי בדעות, בהתנצחות עם ציבור קוראים אמורפי ומטושטש שאת הקווים לדמותו יכולתי רק לשער. הכל כדי להמשיך ולמלא את החלל הזה במלים.
כתיבה טובה היא עניין תובעני. אינך יכול לעסוק בה מבלי להקדיש לה את כולך. מבלי הצורך לומר משהו חשוב. לכמות אין משמעות. והנה, מצאתי את עצמי כותב רק על מנת להחזיק את הבלוג במצב של ציפה. "העין" הפסיק להתקדם. הפסיק להיות מעניין. בשלושים בחודש אוגוסט לא הצלחתי עוד לשאוב רוח כדי לכתוב פוסט יומי חדש. גם ביום שאחריו, ובזה שאחריו. הבנתי שהגיע הזמן להפסקה.
היום אני שב לכתוב. לא בקול תרועה רמה ואפילו לא מתוך שמחה. המצברים שלי עדיין ריקים, אבל יש דברים שחשוב לי לומר. "העין" ישנה את פניו. לא עוד בלוג מהיר, מהיר תגובה ומהיר חימה - אכתוב רק כאשר אהיה מוכן לכך. אולי רק פעם בשבוע, אולי פחות מכך. אינני יודע. התכנים שיפורסמו כאן יהיו בשלים יותר, מלאים יותר. יתכן שאאבד חלק מן הקוראים, אבל זה לא מטריד אותי כעת. "העין" הוא פרוייקט ארוך טווח.
.

על הפסקות ותובנות

עבודה מתמדת איננה עניין של מה בכך. העבודה שומרת אותך בכושר: אתה מבצע את המטלות השוטפות באופן מוכני וללא מאמץ. אתה מעודכן, מיומן ויעיל. אתה ער לפרטים ומהיר בתגובתך לשינויים בסביבתך. אתה יודע מה צריך לעשות בספקטרום מוגדר של סיטואציות ולא פחות חשוב - אתה יודע בדיוק כיצד לעשות את מה שצריך. אם תצא לחופשה בת מספר שבועות לא תזדקק ליותר מיום עבודה אחד כדי לשוב לאותה מידה של מיומנות. אבל אם תצא לחופשה בת מספר חודשים (נאמר חצי שנה), תראה את הדברים מעט אחרת כשתחזור לעבודתך. סביר להניח שתתחיל לחשוב על עבודתך באופן פילוסופי יותר. למשל, מהי מטרת העבודה שאתה משקיע בה את מיטב הזמן והמשאבים המנטליים והחומריים שלך? את מי עבודתך משרתת? אילו שינויים עליך לעשות על מנת שתוכל להגיב למצבים החורגים מספקטרום המיומנות המוגבל שלך? כשאתה עסוק בעבודה אתה אמנם חושב על הדברים האלה לעתים, אבל הניצוצות האלה כבים מיד. הרעיונות הגדולים אינם מתעבים לכדי חוטי מחשבה ברי קיימא ובסופו של דבר לידי תובנות מגובשות. לצורך כך נדרש זמן.

המאמר המדעי האחרון שכתבתי עם שותפי המחקר שלי לא "זרם" היטב. התוצאות הניסיוניות עליהן הוא מבוסס מרשימות, הנתונים היו מקיפים ואמינים והניתוח הסטטיסטי היה ערוך היטב, אבל במשך זמן רב לא הצלחנו לגבש אותם לכדי תובנה משכנעת וחדשנית. היא התגלתה רק לאחר שהנחנו את הכתיבה למשך תקופה מסוימת והמשכנו לניסויים אחרים.

כך גם בצילום. כל צלם יאמר לך שעל מנת להשתפר עליך להתמיד. לצלם הרבה (בהקשר זה נהוג להזכיר את כלל 10,000 השעות של Gladwell). ככל שתרבה לעסוק בצילום הלכה למעשה כך תהיה מהיר יותר, מיומן יותר ותקבל החלטות נכונות יותר. מצד שני, איני מקבל את הקביעה לפיה המיומנות היא הגורם המגביל את "איכותו" של הצלם. זה אולי נכון בשלבים התחלתיים של האבולוציה הצילומית, אבל תוך זמן קצר מסתבר לרוב הצלמים שהיצירתיות והראיה הן אלה שמגבילות את הצילום שלהם. כמה פעמים חשתם שתוכלו לצלם עד מחר ועדיין לא תוציאו מתחת ידכם תצלום אחד חזק ובעל משמעות?

אם נצייר את איכות עבודתו של צלם על ציר של זמן נמצא שהגרף איננו עולה באופן מתון ועקבי. יש בו עליות מהירות, עליות איטיות, קטעים ישרים ואפילו מורדות. התקופה הראשונה של האבולוציה הצילומית מתאפיינת בהתפתחות המיומנות הבסיסית של הצילום: הפעלתה של מצלמה משוכללת, הבנת החשיפה וכיו"ב. בסופה הצלם מסוגל להפיק תצלומים "נכונים" תוך שליטה ידנית בציוד שלו. מגוון הנושאים שהוא מצלם מוגבל למדי, אבל הוא מפיק תצלומים סבירים מאד מבחינה טכנית. השלב השני של האבולוציה מתאפיין בדיפרסיפיקציה: הצלם מתנסה בו בז'אנרים שונים ובטכניקות שונות המאפיינות את אותם ז'אנרים. בתקופה זו הוא נוטה לרכוש ציוד מכל הבא ליד. איכות עבודתו של הצלם משתנה חליפות יחד עם הסגנון התורן, אבל היא אינה עולה על איכות העבודה איתה נכנס לשלב הזה. התקופה השלישית באבולוציה הצילומית היא תקופת ההתמחות. כאן בוחר הצלם את הנושאים ואת הסגנונות החביבים עליו ובסופו של דבר מתמקד בהם. ההתמקדות מאפשרת לו לפתח מיומנות ספציפית וחזקה שעושה אותו למומחה בתחומו. צלמים מקצועיים רבים נמצאים בסופו של השלב האבולוציוני הזה. אבל האבולוציה אינה עוצרת כאן. עם הזמן הצלם מרחיב את השכלתו האמנותית, צובר ניסיון חיים ומטפח את העין שלו. וגם, הוא מאבד עניין מידי פעם ומפסיק לעסוק בצילום למשך תקופות ארוכות יותר או פחות. הצילום שלו מתפתח יחד איתו, לא באופן רציף ועקבי אלא בקפיצות שביניהן נמתחות תקופות ארוכות של יציבות. גרף האבולוציה כולו יראה בערך כך:

יש לי תחושה שקפיצות המדרגה האבולוציוניות של שלב IV קשורות קשר הדוק להפסקות. המקרה הפרטי שלי אולי קיצוני. הפסקתי לצלם למשך עשר שנים. באותה תקופה לא הפסקתי לגמרי להשתמש במצלמה, אבל איבדתי כל עניין במדיום הזה כבכלי יצירתי. יום אחד, משום מקום, העניין שלי התחדש. הצילום ה"חדש" שלי היה שונה מן הצילום ה"ישן". חד יותר, מכוון יותר ואולי ספציפי יותר. בכל שנה, לאחר שהצילום שלי מתעורר מתרדמת הקיץ שלו, אני חש שאני ממוקד יותר מכפי שהייתי באביב. שקל לי יותר להיות מקורי ויצירתי. החודשים אוקטובר ונובמבר הם הטובים ביותר ליצירתיות שלי. לא רק שאינני חושש מן ההפסקה, אני לומד לקבל אותה בשמחה. אני יודע שהיא שלב הכרחי של התגלמות במחזור השנתי שלי ושבעקבותיה יקרו דברים טובים.

תרדמת הקיץ מתקרבת לסיומה. אני חש כמעט מוכן לחזור ולהסתער על העולם במצלמה שלי. בקיץ האחרון שקעו בי שתי תובנות חדשות. האחת: הרשת מפריעה לצילום שלי. היא מלאה בהסחות דעת מיותרות. ככל שזה נוגע לצילום, כמות הפנינים בה (ויש כאלה) בטלה בששים לעומת אוקיינוס הזבל. השניה: שום טובה לא תצמח לי מציוד איכותי יותר. ידעתי את זה כבר קודם, אבל כנראה שעד שלא מתנסים - לא מפנימים. הזיקה שלי לציוד צילום היא פטיש מתועב שראוי להיפטר ממנו ויפה שעה אחת קודם. הכלים הם רק כלים. אין בהם תוכן או השראה או שאר רוח.
ויש שם בפנים עוד תובנה אחת שמתגבשת ושנוגעת למהות הצילום שלי, אבל עדיין מוקדם לדעת מה טיבה. נחכה ונראה.

.

אבחנה

אתמול חל יום הולדתו של Henri Cartier Bresson. אילו עדיין היה בחיים הוא היה חוגג 104. אף על פי שהיה אישיות בולטת במשך מרבית חייו הארוכים (בין השאר היה בין מייסדיה של סוכנות Magnum ב-1947), דומה שלאחר מותו תהילתו של Cartier Bresson רק הולכת וגדלה. כל צלם מתחיל מכיר את שמו ואת עבודותיו המפורסמות. האם יתכן שהתופעה הזאת קשורה לעלייתו של "צילום הרחוב"?

Cartier Bresson עצמו מעולם לא הגדיר את עצמו כצלם רחוב. למעשה הוא לא הגדיר את עצמו באופן כלשהו (מלבד כאנרכיסט). עם זאת, הוא טבע את העקרונות של "צילום הרחוב" ונחשב כיום לגדול צלמי ה"רחוב" בכל הזמנים. עולה בי החשד שאילו שאלו אותו על מעמדו החדש הוא היה מחייך ופוסק בשקט: "צילום רחוב? אין דבר כזה".

Henri Cartier Bresson, Rouen, France, 1955

.

שטויות במיץ

אחד הקוראים הקבועים של "העין" טורח (כך אני מקווה) לקרוא כל פוסט שנכתב כאן בשבועיים האחרונים ולקטלג אותו כ"שטויות במיץ" (לרוב יותר מפעם אחת). אני עומד נפעם לנוכח ההתמדה, אבל מודה שאינני מבין: אם אינך מסכים עם מילה אחת שנכתבת כאן, מדוע אתה ממשיך לבקר פה ולקרוא באדיקות כזאת כל פוסט? ודאי יש דרכים מועילות יותר בהן תוכל לנצל את זמנך היקר? אם יש לך השקפת עולם מוצקה והפוכה לרוחו של הבלוג אשמח אם תפרוש אותה לעיני הקוראים ותאיר את עינינו. אני מבטיח שהדברים יתקבלו בברכה. ואם שמת לך למטרה להבריח מכאן את הקוראים באמצעות המחווה הילדותית הזאת אז כולי תקווה שזה גורם לך סיפוק ועונג (למרות שאני בספק אם זה יעבוד). לפחות מישהו כאן פועל למען מטרה נעלה.

.

עשרה סימנים לכך שעליך לשנות את הגישה

1. אתה מכיר את תכונותיהן העיקריות של כל מצלמות ה-DSLR שיצאו לשוק בשנתיים האחרונות.
2. אתה קורא בשקיקה פורומים ובלוגים שעוסקים בציוד צילום.
3. אתה צופה בתמונות ברשת ברזולוציה הגבוהה ביותר האפשרית.
4. אתה מחפש את נתוני ה-EXIF של כל תצלום שאתה נתקל בו.
5. אתה קורא בעיון סקירות של מצלמה או של עדשה לאחר שכבר רכשת אותה.
6. אתה חוזר באזני אחרים על מושגים שאינך מבין (מהו "עומק הצבע"?).
7. אתה יוצא לצלם בלילה לאורה הצהוב של תאורת הרחוב כדי לבחון את מידת הרעש ומשכנע את עצמך שהתוצאות מעניינות מספיק על מנת לשתף אותן עם אחרים.
8. בתיק שבו אתה נושא את ציוד הצילום שלך יש מקום פנוי לפריטים עתידיים.
9. אתה מנסה לזהות מצלמות ועדשות בשידורי האולימפיאדה.
10. היית נותן הכל כדי להיות אחד מאלה:

.

על השראה

"Luna vedova per strade di mare"- è bella proprio come immagine - "io non ha più sogni da dormire, nel bianco mattatoio di casa mia". Però io racconto, non illustro. Vedo le immagini del poeta, ma poi cerco emozioni nuove, come se mi lasciassi prendere per mano e portare per strade dove mi sembra di essere sempre passato, e dove invece non sono mai passato. E certe immagini, che prima non mi dicevano niente, da quel momento parlano, respirano. E so che quando la mia emozione mi dice "schiaccia questo pulsante", questo vuol dire che lì qualcosa ci deve essere, anche se a prima vista l'immagine può non parere bella, se il soggetto può sembrare povero, o ridicolo. Come quest'altra: "un muro vecchio e un cane solo". Un'immagine stupidissima, la saprebbe fare chiunque. Ma questa immagine provoca in me una certa emozione, come se azzerassi tutto. Che riparto da capo, che mi sento proprio senza niente. lo non vedo nè il cane nè il muro, ma vedo come sono piccolo, come ho paura, vedo che domani la mia vita deve finire, mentre pensavo di fare ancora mille cose.

"ירח אלמן מעל דרכי הים" - האין זו תמונה נפלאה? "אין לי עוד חלומות לישון איתם - בבית המטבחיים הלבן שהוא ביתי". אבל מטרתי היא לספר מחדש, לא לבאר. אני רואה את התמונה שמילות השיר מציעות, אבל משם אני מחפש רגשות חדשים. כאילו מישהו הוביל אותי לאורך שביל שנראה מוכר אלא שלא הלכתי בו מעולם. באותו רגע תמונות שנראו בעיני חסרות משמעות מתחילות לנשום. לדבר אלי. רגשותי קוראים לי ללחוץ על המחשף כי אני יודע שיש משהו מאחוריהם. אפילו כשיופיין של התמונות נסתר מן העין או כשהנושא עלוב או מגוחך. כמו השורה הזאת: "קיר ישן וכלב בודד". זאת תמונה כמעט מטופשת. כל אחד יכול היה להמציא אותה. אלא שבי היא מעוררת רגש מסוים, כאילו הכל התאיין, כאילו היה עלי להתחיל מאפס. איני רואה עוד כלב או קיר, רק אותי - קטן ומפוחד, קרוב מאד לסוף חיי. אותם חיים שבהם חשבתי שיש לי עוד כל כך הרבה לעשות.

Mario Giacomelli

השראה היא דבר משונה. משונה מאד. אנחנו תרים אחריה במראות שחולפים לנגד עינינו, באהובי נפשנו, בריח העשב היבש, בניחוח האדמה אחרי הגשם, במוזיקה, בזכרוננו. בחלומות שלנו. ואז, כשאנחנו כבר נואשים מלמצוא אותה - דווקא אז שינוי קטן בטמפרטורה או רמז של צבע או שורה של שיר והכל מתחוור לנו. העולם זורם דרכנו ואנחנו כלים שמנגנים את שירתו, את יופיו.

Photograph: Mario Giacomelli

 .

דרך הייסורים של הצלם הצעיר: חלק א' - מקום לטעויות

שטף המידע הזמין כיום לצלמים צעירים (וגם לאלה הפחות צעירים) יכול להוות ברכה גדולה. הצפיה בעבודתם של אחרים, לימוד של טכניקות מורכבות וקבלת אינפורמציה ביקורתית על פריטי ציוד נעשתה קלה ונוחה מאין כמוה. עקומת הלימוד כיום תלולה יותר (לפחות בפוטנציה) מאשר היתה בעבר: צלם צעיר, אינטליגנטי ופתוח לרעיונות יכול ללמוד באמצעות קריאה והתנסות מועטה 90% מהטכניקה שאי פעם יזדקק לה תוך חודש אחד. אפילו נושאים מורכבים כמו "תורת הקומפוזיציה" זוכים לגירסאות רבות של "תקצירי מנהלים", חלקם טובים מאד. דומה שצלם מתחיל יכול להחליף נתח ניכר מן ההתנסות האישית שלו בנסיונם של אחרים, שזמין לכל בפורמט תמציתי, מודולרי ומכוון מטרה.

אלא שללימוד כזה יש גם חסרונות. הוא יוצא מנקודת הנחה לפיה תורת הצילום ניתנת להכלה בסדרה של "יחידות ידע". שאפשר לבנות תכנית לימודים מקיפה יותר או פחות, כזאת שתעניק לתלמיד את כל הכלים שיידרשו לו כדי לצלם "כהלכה" תוך פרק זמן קצוב. כל יחידת לימוד תכלול מבוא מדעי או היסטורי קצר, פרק תיאורטי מעמיק ופרק מעשי בו יתרגל התלמיד את הידע שרכש על מנת להגיע למיומנות סבירה. תכנית כזאת תכלול את הפרקים הבאים:

• הכרות עם המצלמה הדיגיטלית
• יסודות האופטיקה
• תכונות האור ו"משולש החשיפה"
• עומק השדה: תכונות ומניפולציה
• מבוא למיקוד
• מבוא לתאורה מלאכותית
• טכניקות צילום איטי
• טכניקות צילום מהיר
• טכניקות צילום מתקדמות
• צילום אנשים: מפורטרט ועד צילום רחוב
• יסודות הקומפוזיציה הצילומית
• עיבוד תמונה: שיטות בסיסיות
• עיבוד תמונה: שיטות מתקדמות
• סדנה: ניתוח עבודות נבחרות

תודו שהייתם שמחים להשתתף בקורס כזה (חלקכם ודאי עשה זאת). גם מבלי להשתתף בו בפועל, הפרקים האלה ילוו את האבולוציה של צלמים רבים והם ממילא ייחשפו בפניהם בדרך כזאת או אחרת תוך כדי התפתחות הצילום שלהם. ובכל זאת, חסר כאן משהו: ההזדמנות לטעות. זהו חלק הכרחי בכל עקומת לימוד. אינך לומד באמת עד שאתה טועה ומנתח את הטעות ואחר כך מתקן. תהליך הניסוי והטעיה ארוך ומייגע יותר מאשר רכישה של ידע קונבנציונאלי מן המוכן, אבל הוא עמוק ויעיל יותר מכיוון שהוא נוגע בתהליך היצירתי האישי שהצלם עובר. יש לזה דוגמאות רבות. הבולטות שבהן הן כנראה אותן טכניקות איזוטריות שמקבלות בשנים האחרונות מימדים בלתי פרופורציונאליים בקרב חובבים מתחילים. הפנורמה, ה-HDR הצעקני, הזוויות הרחבות-מדי בתצלומי נוף, הטלה-פוטו-לצורך-ביטול-הרקע, ה-tableau vivant האילוסטרטיבי והפורטרט ההירואי כולם סגנונות טריוויאליים שמשרתים מטרות ספציפיות ביותר בצילום המסחרי, אבל זוכים לעדנה אופנתית. לעתים נדמה לי שעקומת הלימוד של צלמים צעירים מדלגת על האלמנטים הבסיסיים ביותר: התוכן, הסיפור והמסר. אלה הם יסודות שבלעדיהם אין הצדקה ליצירה כלשהי, אבל הם אינם זוכים להתייחסות ראויה ב"ספרות המקצועית" הזמינה ברשת. כשאני מזכיר אותם באזניהם של צלמים צעירים ונלהבים הם נוטים לאבד עניין. לדידם הרבה יותר מרתק לדון ב"בוקה" של עדשה כזאת או אחרת. לימוד בדרך של ניסוי וטעיה עלול להיות מתסכל, אבל הוא נבנה על יסודות מוצקים יותר. הוא אינטואיטיבי יותר ומתחיל בשאלה הנכונה "מה אני רוצה לבטא בתצלום?" ולא ב"כיצד אני רוצה שהתצלום ייראה?". לימוד מבוסס טעויות מעודד ספציפיות בעוד לימוד מבוסס רשת מעודד גנריות. לדעתי תערובת של שתי הגישות תסייע לצלם הצעיר להתקדם במהירות מבלי לוותר על החשיבה הביקורתית ועל האוטוריטה האמנותית שלו.

.

תצלום אחד

קח את מצלמת הפילם הישנה שלך - כן, ההיא שמעלה אבק כבר עשר שנים - וטען בה סרט. החוויה שבכניסה לחנות הפיתוח השכונתית לאחר כל השנים האלה תטלטל אותך והמלים: "תן לי בבקשה סרט Tri-X או Pan400" - אין מתוקות מהן. כעת צא לצלם. המשימה שלך היא לצלם תצלום אחד. לא יותר. לא תוכל לצפות בו מיד על מסך המצלמה, כי אין כזה. לא תוכל למחוק אותו מכרטיס הזכרון ולהחליפו בחדש. לא תוכל לבדוק את נתוני החשיפה או את המיקוד. תיאלץ לסמוך על חושיך.

תצלום אחד. צור אותו מתוך כוונה מלאה, מתוך הבטן. המתן לו ככל שידרש, אבל כשהוא יגלה את עצמו אל תהסס עוד; לחץ על המחשף בחדווה. ברוחב לב. ומחר - מחר צור תצלום חדש (ואם לא מחר אז בשבוע הבא). 

בעוד חודש או חודשיים, כשהסרט יחזור מהפיתוח, תבין.

אביב 1993

.

תעתועי פוטוג'ורנליזם

Photograph: Benjamin Lowy

 
נו, מה אתם אומרים על התצלום שלמעלה? יפה, נכון? הצבעים החמים שלו שובי לב. יש בו משהו אינטימי כזה, בלתי יומרני, אנושי. נפשנו יוצאת אליו: גם אנחנו היינו רוצים להיות במרפאת השדה הנטושה למחצה הזאת סמוך לחוף הים ליד בנגאזי, לוב. עושים שם חיים.

ואכן, זאת יותר מעוד אילוסטרציה לחדשות היום בעיתון. התמונה מלאה ברגש, או יותר נכון - מפעילה את המיצים הרגשיים שלנו. זה מוזר: המאפיינים הצורניים השטחיים שלה דומים מאד לאלה שהיית מצפה לקבל ממצלמה כמו הפולרואיד SX-70. רובנו מעולם לא ראה תצלום אחד שהופק במצלמה מן הדגם הזה ואם ראינו, אנחנו צעירים מכדי לזכור. למרות זאת, כל ילד יודע שכך נראה "תצלום ישן". אנחנו מגיבים לתמונה הזאת בדיוק כפי שהצלם היה רוצה: בפרץ של נוסטלגיה, בחמימות, בסימפטיה. ולמען האמת לא כל כך חשוב מהו תוכנה. "המראה הישן" הזה הפך בשנים האחרונות לרפלקס מותנה של ציוויליזציה שלמה, לתופעה תרבותית רחבה.

Lucas Allen Buick, המנכ"ל של Synthetic (החברה שיצרה את אפליקציית Hipstamatic ששימשה להפקת התצלום שלמעלה) ואחד ממייסדיה מספר שמטרתו היתה להחזיר את האותנטיות ואת הרגש לצילום הדיגיטלי:

What I've seen in the last 15-20 years, in this transition from analogue to digital, is that we've actually lost a lot of the emotions you get from photography. Now all these camera manufacturers are trying to perfect their cameras and their optics to get the perfect photo. They have ignored what the companies of the 1960s and 1970s were trying to do with, for example, Polaroid and the idea of instant - the fact that you could capture a feeling, as well as a document of what you were seeing. When we made Hipstamatic, we tried to preserve as much of that idea as we could. We thought it would be cool if you could get that feeling with an iPhone – a device you always have with you.

הרעיון, שנבע ממניעים רלוונטיים, הצליח: האפליקציה חגגה לאחרונה ארבעה מיליוני הורדות. היא היוותה בסיס לשלל אפליקציות אחרות שניצלו את השכיחות, את המיידיות ואת האינטימיות של המכשיר הסלולארי החכם כדי לרתום אליו את המראה הצילומי הנוסטלגי. בפוסט אחר שפורסם כאן השבוע כתבתי מדוע לדעתי אנחנו אוהבים כל כך את האפליקציות האלה; כולנו משתמשים בהם במידה כזאת או אחרת - אם בכוח ואם בפועל.

יש רק מקום אחד שבו תצלומים כאלה עלולים להוות בעיה: עיתונות החדשות. כל עניינם של העיתונים בדיווח אמיתי, חף מאמוציות ואובייקטיבי ככל האפשר של המציאות. אינך מצפה למצוא בכתבת חדשות סופרלטיבים סובייקטיביים. הם פוגעים במראית העין של אמינות הדיווח ולפעמים אף יותר מכך. לעומת זאת, היחס לתצלומי החדשות שונה. בעיתונים רבים, כולל החשובים שבהם, התצלומים הנלווים לידיעות משמשים לפעמים מין "דלת אחורית" דרכה עושה העורך מניפולציה רגשית בקוראיו. זה תחום אפור, שנוי במחלוקת, שאין בו כללי אתיקה ברורים. אינני מדבר על הוספה או על מחיקה של אלמנטים בסצנה; אלה אסורים וטוב שכך. אני מדבר על התאמת קונטרסט וצבעים, על עיגול הפינות והחשכתן, על פניה אל רגשותיו של המתבונן בדרכים עקלקלות. הביטו שוב בתצלום שלמעלה והשוו אותו לגירסתו המונכרומאטית, השקטה יותר:

היא אולי אסתטית פחות, רגשנית פחות, אבל כתצלום חדשות - היא עדיפה.

לאחרונה הכריזה Synthetic על הקמת קרן שמטרתה סיוע לפוטוג'ורנליסטים עצמאיים (תוכלו לקרוא על כך בהרחבה ב-British Journal of Photography). המימון לקרן יבוא ממכירתה של חבילת פילטרים חדשה ל-Hipstamatic בשם GoodPak שתהיה "מותאמת" במיוחד לצילום עיתונאי (אל תמהרו לחפש אותה; היא תושק רק בסתיו). מטרתו העקיפה של המהלך לשכנע את התקשורת לאמץ את Hipstamatic ככלי לגיטימי לדיווח חדשות. אין לי התנגדות להקמת הקרן הזאת. מטרתה ראויה ופעילותה, כך אני מקווה, תהיה שקופה. לעומת זאת, יש לי התנגדות עקרונית לאסתטיזציה של הפוטוג'ורנליזם. זה תהליך איטי שמתרחש מתחת לפני השטח, אבל סופו להשליט סנטימנטליות מניפולטיבית בעיתונות הכתובה. הבעיה היא שאף פעם אינך יודע מי מושך בחוטים מאחורי הקלעים ובשם איזו אג'נדה כלכלית או פוליטית הוא פועל. שימו לב לעיתונים שאתם קוראים. לא רק לטקסט, אלא גם לתצלומים.

.

התהום הכחולה

כשהייתי בן שמונה נסעתי עם הורי ועם אחותי לשבוע של כיף בחופי סיני. בוקר אחד יצאנו אחותי הצעירה ואני לשוט בסירה המתנפחת הקטנה מעל שונית האלמוגים. השונית יצרה מדף רחב שנמשך מאות מטרים לתוך הים. באותו בוקר של אוקטובר הים היה שקט כמו מראה, מימיו צלולים ורדודים. הרהבנו עוז וחתרנו עוד ועוד, מן החוף והלאה אל הים. פתאום השתנה הים: במקום הלגונה האדמדמה והרדודה נפערה מתחתנו תהום כחולה ועמוקה שאין לה סוף. נבהלתי כהוגן, אבל אחותי - האמיצה מבין שנינו - שכנעה אותי להמשיך לאורך שפת המצוק, מצד אחד הלגונה ומן הצד השני תהומות שאין להן שיעור. כך שטנו לנו בסירה הקטנה שעה ארוכה עד שבא השפל וחזרנו אל החוף. זכרון הים הפתוח נחקק בי מאז. היה בו משהו אפל ומסוכן, אבל באותה מידה גם מתוק ומפתה. לפעמים, כשנפשי מוצאת מנוחה ואני חופשי ממחשבות (בדרך כלל זה קורה בדקה האחרונה של היום, ממש לפני שאני נרדם) אני רואה את הצבע הזה, הכחול העמוק, הכהה והצלול של הים הפתוח במפרץ אילת, 1978. עבורי זה לא רק צבע, זה הלך רוח. הגבול בין הביטחון לסכנה, בין הפנים והחוץ, בין היציבות לחוסר הוודאות, בין הגוף והנפש, בין הקיום לחידלון. מעולם לא חציתי את הגבול. לא התמסרתי למעמקים. אני זהיר מכדי להניח לזה לקרות. ואני יודע שלא אהיה אמן עד שאאזור אומץ ואצעד צעד אחד נוסף אל התהום הכחולה. אז אניח לזרמי הים לשאת אותי לאן שישאו. בתנועה מתמדת, ללא יכולת לחזור אחורה, כמו עשב ים.

.

לא אוהב אותה

שוב נכנעתי. החלפתי את אחת המצלמות שלי. אני חלש, אולי אפילו חולה. ואני בוש ונכלם משום שהמצלמה החדשה לא תתרום לצילום שלי דבר. בכל פעם שאני נוגע בה עולים בי רגשות אשמה.

רק כדי לסבר את האוזן, המצלמה הזאת קרובה ל"אידיאל" שלי יותר מכל מצלמה דיגיטלית אחרת. יותר מזה, חיכיתי לה שנים רבות. עד כמה שזה ישמע מוזר, חיכיתי לה. ספציפית. מרגע שזנחתי את הפילם קיוויתי שהיא תופיע ביום מן הימים והנה היא הגיעה. אותו יצרן, אותו עיצוב, אפילו אותו שם (כמעט). אז הזמנתי אחת כזאת ביום שבו הוכרזה. בלי להתלבט יותר מדי. מין גחמה צפויה מראש עד כדי קבס.

היא כאן, שוכבת בתיק וממתינה שארים אותה אל חיקי, שאוציא אותה לשחק. אבל אני לא אוהב אותה. כלומר - זאת מצלמה מצוינת, אין ספק. גודלה הוא בדיוק הגודל הנכון, משקלה בדיוק המשקל הנכון, היא קרירה למגע, מוצקה ועסיסית. כמו שזיף שזה עתה נקטף מן העץ והוא בשל בדיוק במידה הנכונה: מתוק אבל עדיין חמצמץ קמעא. תן בו את שיניך והעסיס האדום והדביק ייטוף אל הסנטר שלך. זאת בדיוק התחושה של המצלמה הזאת. היא מלאה בפוטנציאל שממתין להתפרץ. אבל אני לא אוהב אותה.

יש בה כל מה שיכולתי לבקש: חיישן חדש שמעולם לא היה לי כמותו, מהירות חסרת תקדים, גלגלות וכפתורים כיד המלך, גומיות שימנעו חדירה של מים ותריס שקט-שקט. היא חטובה, חסונה, יציבה, אינטליגנטית וענווה. אילו היתה עלמה צעירה אי אפשר היה לעמוד בפניה. אבל אני לא אוהב אותה.

אינני אוהב אותה מפני שהיא פופולארית כל כך. מעולם לא החזקתי במצלמה מבוקשת, "חמה". למעשה אני נמנע מאותם מותגים ומוצרים שנועדו להמונים הנלהבים. קראו לי סנוב אם אתם רוצים. לא איכפת לי (למרות שבדרך כלל אני משלם יותר עבור פחות). אני מרגיש בנוח כשאני משתייך למיעוט. זה מצדיק את הביקורתיות שטבועה בי. זה גורם לי להתאמץ יותר. אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה הופתעתי למצוא את עצמי בלב העדר. זאת תחושה מעיקה, צפופה. חם לי.

אינני אוהב אותה מפני שהיא טובה מדי (יש דבר כזה?). היא כנועה מדי לרצוני ואינה עומדת על שלה. אין בה אתגר. אין בה מספיק מגבלות על מנת שתפיק ממני את מירב היצירתיות. היא עושה את הצילום קל, קל מדי. והיא מפיקה את אותן התוצאות כמו כל שאר המצלמות החדשות.

ולבסוף, אינני אוהב אותה משום שהיא ניפצה את החלום שלי. אין עוד למה לקוות. היא נוסכת בי את התחושה המחליאה של what you see is what you get. אף מצלמה כבר לא תגרום לי התרגשות. תם ונשלם.

אני יודע שרובכם לא יבין אותי, אבל זה בסדר גמור. אינני מצפה לאמפתיה.

.

"העין" בן שנתיים

הזמן עובר מהר. "העין" השלים היום את שנתו השניה ועדיין אני חש שיש לפני עוד תהליך ארוך של לימוד. אפילו לאחר תקופה ארוכה כל כך של כתיבה הבלוג הזה מדשדש. עדיין הוא זקוק להנשמה יומיומית וחייו תלויים על בלימה. אם לא אעדכן אותו במשך שבועיים או שלושה הוא יאבד לנצח בנבכי הרשת. הייתי רוצה לכתוב פחות ולהביע את רעיונותי ביתר בהירות. זאת מטרתי לשנה הקרובה.

רעיון שאני שב ומטפח מפעם לפעם הוא קיבוץ של מאה או מאתיים מן הפוסטים שהתפרסמו ב"העין" לספר. לדעתי חסרים ספרים טובים בעברית שיעסקו בנושאים הנידונים כאן. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על כך.

אני רוצה להודות לשותפי לכתיבה, אייל ומיכאל. אולי אינכם כותבים כאן לעתים קרובות, אבל אני שמח על הגיוון. אשמח לארח כאן כותבים נוספים, חדשים. אין לכם מושג כמה זה חשוב.

.

הטפת מוסר קטנה

לפניכם תגובה שהתקבלה במערכת לשאלון בנושא ה-EVIL:

עוד טכנולוגיה שתעלם בדיוק כמו שבאה או שתתפוס בתור תחליף לקומפקטיות. בטח ובטח לא תהיה תחליף ל-DSLR כמו ששומעים מאנשים שמחזיקים צעצוע כזה ש "זה הדור הבא של ה-DSLR".
כן, כן, הצחקתם לי את האצבע שמצלמת.

אנונימי

גם אתם חשים באלימות? מבלי להיכנס לעניין עצמו, אני שואל את עצמי: מדוע הכעס הזה? מדוע העלבון?

ניסיון החיים שלי מלמד שהכעס הוא פועל יוצא של פחד. והפחד הוא פועל יוצא של אי ודאות, של חוסר ביטחון ושל דיסונאנס קוגניטיבי. כיצד המשא הפסיכולוגי הכבד הזה קשור לבלוג קטן שעניינו צילום, תרבות ואמנות? יש לי השערה שתפתור את התעלומה אבל ברשותכם אני מעדיף שלא לפרט אותה כאן.

כאן אנחנו משתדלים לנהוג כג'נטלמנים: לשמור על נימוס, להתבטא בשקט ובאיפוק, לטפח חוש הומור דק שאין כמוהו לשימון גלגלי השיניים במנגנון שמקיש על המקלדת, להימנע מחשיפה של יצרינו האפלים. וגם, אם תסלחו לי, לוותר על הזכות לאנונימיות. מי שבוחר להימנע מלהזדהות מיד מחשיד את עצמו במניעים נסתרים (גם אם ברוב רובם של המקרים החשד הזה משולל יסוד). כשאתה אנונימי אתה לא ממש איתנו. אתה בוחר להיות מין רוח רפאים שמרחפת בחלל הבלוג אבל איננה שותפה. כאילו באת לכאן לקחת ולא לתת דבר בתמורה. זה לא נעים. במיוחד עבור אלה שבוחרים להזדהות ולהיחשף מעט ולתרום.

תודה עבור תשומת לבכם.

.

גילגולו של עומק השדה

נדמה שעומק השדה הרדוד וה"בוקה" הנימוח היו משאת נפשו של כל צלם מאז ומתמיד. שני המאפיינים האסתטיים האלה הם מסימני ההיכר הבולטים של תצלומים שהופקו באמצעות ציוד צילום "מקצועי". אולי תתפלאו לקרוא, אבל האופנה הזאת צעירה יחסית.

המונח "בוקה", שפירושו ביפנית איכות הטשטוש, הוצג לראשונה לצלמי המערב במאמר מאת John Kennerdell שפורסם במגזין Photo Techniques בשנת 1997. לפני שהתכונה הזאת של משטחים החורגים מתחומי עומק השדה זכתה לשם רק מעטים התעניינו בה. למשל, בשנות השבעים של המאה הקודמת צלמי ספורט רבים השתמשו בעדשות קטדיאופטריות בהן מורכבת מערכת מראות שמגדילה את אורך המוקד האפקטיבי מבלי צורך להאריך את העדשה באופן פיזי. העדשות האלה מתאפיינות בהבהקי רקע דמויי טבעת שהיו מחרידים כיום אפילו את הוולגרי שבצלמים. בכל אופן, באותם ימים איש לא הביע שאט נפש מיוחדת מתצלומים כאלה. הטבעות נחשבו לחלק מן ה"שפה" של העדשות האלה והתקבלו באדישות.

עומק השדה היווה סוגיה קשה לפיצוח מאז ראשית ימי הצילום. העין האנושית אינה עובדת כמו עדשת מצלמה והחדות הסלקטיבית המאפיינת תצלומים נחשבה תופעת לוואי שלילית של המדיום. כשלמדתי לצלם בשנות השמונים הכלל הראשון היה להשתמש בעדיפות תריס על מנת לקבל את מפתח הצמצם הקטן ביותר האפשרי ולכן את עומק השדה המרבי. יש להבין שבאותן שנים מהירות התריס נחשבה הגורם המגביל הנפוץ ביותר ל"איכות התמונה". משאת נפשו של כל צלם היתה היכולת להקפיא תנועה מהירה גם בתנאי תאורה פחות ממיטביים. עדשות מהירות במעט מאלה הסטנדרטיות ומצלמות שהצטיינו במהירות תריס גבוהה במיוחד ובסינכרוניזציית פלאש קצרה נמכרו במחירים מופלגים לצלמים מקצועיים. עומק השדה הרדוד היווה מחיר שעליך לשלם בתמורה להקפאת התנועה. אם אפשר היה להעמיד לרשות צלם שעבד בעשורים האחרונים של המאה הקודמת את כל מבחר המצלמות שנמכר כיום סביר להניח שהוא היה בוחר במצלמה בעלת החיישן הקטן ביותר שעדיין מציע טווח דינאמי מספק ורגישות גבוהה לאור: הקונוונציה האסתטית ברוב ענפי הצילום (למעט פורטרטים) דרשה עומק שדה גדול.

ה-zeitgeist הנוכחי מעדיף עומק שדה רדוד ו"בוקה" נימוח מכיוון שהמאפיינים האלה עדיין נדירים בצילום הדיגיטלי, שמתבסס ברובו על חיישנים קטנטנים ועל אופטיקה איטית יחסית. יותר מזה, הם מאפיינים ציוד יקר ונחשק. דווקא הקפאת התנועה ירדה מעט מנכסיה לאחר שבעיית הגרעיניות בערכי רגישות נמוכים ובינוניים נפתרה: כיום אפשר לחשוף במהירות תריס גבוהה בקלות יחסית גם במצלמות דיגיטליות פשוטות ועדיין לקבל תוצאה שימושית. שוב אין צורך בציוד יקר על מנת להשיג את המטרה הזאת ולכן מידת ההקפאה של תנועה הפכה מסטנדרט נוקשה של ה"תעשיה" להעדפה אמנותית-אסתטית. באותה מידה, כלי תוכנה חדשים שמופיעים בשנה האחרונה מאפשרים בקרה סלקטיבית של הטשטוש בתצלומים. בינתיים ניתן להשפיע על ה"בוקה" רק בשלב עיבוד התמונה, אבל לא אתפלא אם הכלים האלה יתחילו להופיע בקרוב במעבדי המצלמות. מאותו רגע חשיבותו של עומק השדה הרדוד תחזור למימדיה הטבעיים ומאפיין אסתטי חדש יכבוש את העולם בסערה. אינני יודע מהו, אבל ברור כשמש שרק מצלמות/עדשות יקרות במיוחד יציעו שפע ממנו.

.

געגוע

יותר ויותר אני מוצא את עצמי מתגעגע למצלמת הפילם הראשונה שלי. זאת היתה גרוטאה שלא ידעה לעשות הרבה: לא היו בה תפריטים, לא היה בה מסך טלוויזיה, היא לא ידעה למקד את העדשה היחידה שהשתמשתי בה, לא היה בה מייצב, היא לא ידעה לנחש את טמפרטורת הצבע, לא ניתן היה לשנות את רגישות הסרט, היא לא ידעה לחשוף ברצף, לא הסריטה וידאו ולא עבדה בעדיפות תירס. היא לא ידעה לנעול את החשיפה ומדדה את האור רק בשטח קטן של מרכז התמונה (אבל עשתה זאת היטב). היו בה שתי חוגות, האחת שלטה במהירות התריס והשניה נועדה לכוונון ה-ASA. היה בה מחשף והיתה בה עינית ענקית עם מסך מפוצל שהפך את המיקוד לתענוג.

אם כן, מדוע אני מתגעגע לכלי פרימיטיבי כל כך?

כי המרחק בין העין שלי לבין התצלום היה קצר יותר. הבנתי בדיוק כיצד כל מרכיב במצלמה ובעדשה עובד ולא נזקקתי לתיווך של עיבוד נתונים אלקטרוני, של המרת אותות אנלוגיים לשפה ספרתית ושל ממשק מורכב. אם נכשלתי האשמה היתה רק בי. הכלים היו טיפשים ונועדו לשרת את כוונותי, לא לסייע לי בקבלת החלטות. אם התצלומים שלי לא היו חדים בדיוק כפי שרציתי אותם ידעתי שלא דייקתי בסיבוב טבעת המיקוד או שמהירות התריס לקתה בחסר. לא היה צורך לדאוג שמא העדשה איננה מכויילת או שמא המייצב מקולקל. אם הצבעים היו צהובים מדי או כחולים מדי ידעתי ששכחתי להרכיב על העדשה את המסנן שיתאים את טמפרטורת האור לסרט שהיה במצלמה. לא היה צורך בכרטיס אפור או בהתאמת ההגדרות של קובץ ה-RAW על מסך המחשב. הצילום היה פשוט: לראות, להרגיש ולחשוף. הכלים היו שקופים. הם נועדו על מנת שלא להפריע לתהליך הזה. טעיתי ולמדתי, טעיתי ולמדתי. אחר כך טעיתי פחות.

לא, לא הייתי מחליף את מה שיש בידי היום במה שהיה לי אז. הסיבות לכך רבות ואין בי מספיק רוח כדי לפרט אותן. אבל מותר להתגעגע לפעמים (ואולי אפילו אעשה משהו בקשר לזה).

.

מילכוד ושמו "מהדורה מוגבלת"

לפני מספר ימים כתבתי על הקונפליקט הבסיסי שבין עולם האמנות למדיום הצילומי, הנובע מהגישות ההפוכות שלהם לשאלת הדטרמיניזם. בקצרה, האמנות הפלסטית סופית. מרגע שהצייר הכתים את בד הציור אין לו עוד דרך חזרה. חומר הגלם והתוצר – חד הם. הצילום שונה: מאחר שתהליך הפקת התוצר איננו גורם לשינויים בחומר הגלם הוא נוח לדופליקציה ולרפרודוקציה. הבדל יסודי זה מציב בפני צלם האמנות, בעל הגלריה והאספן בעיה: כיצד ניתן להבטיח שהשוק לא יוצף בעותקים רבים של יצירה צילומית כזאת או אחרת?

אחת ההמצאות שנועדו לפתור את הצרה הזאת היא המהדורה המוגבלת. הצלם מציע למכירה מספר קטן, מוצהר מראש של עותקים. בעל הגלריה מרוצה כי הוא מקבל בלעדיות על מכירת העבודה. הקונה מרוצה כי ההבטחה שלא יופקו עוד עותקים בעתיד תמנע "דילול" של ערך העבודה שהוא רוכש. האמן מרוצה כי ערך המכירה של העבודה שלו גדל. הכל טוב ויפה.

השנים עוברות ואחד מרוכשי המהדורה המוגבלת הזאת, שמן הסתם כבר נמכרה כולה, מעמיד את ההדפס שברשותו למכירה פומבית. כך עובד עולם האספנות. מסתבר שערכה של העבודה עלה בינתיים פי חמש (הערכה ריאליסטית למדי). מובן שכל הערך המוסף הזה נופל כפרי בשל לידיו השמנוניות של האספן. האמן עצמו לא ירוויח מן המכירה החוזרת אגורה שחוקה למרות שהעבודה היא "שלו". ואם זה לא מספיק, הוא אינו רשאי למכור עותקים נוספים מאותה יצירה. הוא אפילו אינו רשאי להדפיס כאלה (הנגטיב, כמובן, עדיין בידיו). המצב הזה אבסורדי, אבל כך עובד עולם האספנות.

זה בדיוק מה שקורה שוב ושוב לצלם William Eggleston. עבודותיו משנות השבעים של המאה שעברה מתגלגלות בשוק האמנות ונמכרות בסכומים גבוהים יותר ויותר והוא רואה זאת בעיניים כלות אבל אינו נהנה מן האינפלציה שחלה בערכה המסחרי של עבודתו הישנה. מובן שהוא יכול למכור הדפסים מתצלומים אחרים שיצר במשך השנים, במהדורות מוגבלות כמובן, אבל ערך השוק שלהם יהיה נמוך בהרבה מזה של אותן עבודות ישנות ומהוללות ועליו להישמר מפני ירידת "ערכו" כאמן. לכן הוא מנוע מלהציע למכירה תצלומים חדשים, לפחות כל עוד הוא חי. כן, ניחשתם נכון. כך עובד עולם האספנות.

אז Eggleston החליט לשבור את הכלים. הוא הדפיס כמה מן הנגטיבים הישנים שלו שוב, הפעם בעזרת טכנולוגיית הזרקת הדיו ובגודל ענק, ומכר את ההדפסים האלה, שניים מכל תצלום, לקונה יחיד תמורת סכום כולל של כ-5.9 מיליוני דולרים. מובן שהדבר הכעיס מאד את האספנים שמחזיקים בהדפסים מן המהדורה הראשונה. אחד מהם, Jonathan Sobel, אספן Eggleston חשוב, תבע את האמן על הפרת האמונים הזאת. הפרשנים המשפטיים חלוקים בדעתם לגבי תוצאות המשפט הצפוי, אבל רובם, כמו גם רוב העוסקים בשוק האמנות, סבורים ש-Eggleston הפר באופן בוטה את הקוד האתי של היחסים בין אמן ואספן.

אחד מסוחרי האמנות שנשאלו על העניין היה נחרץ למדי:

Whether it’s illegal or not, it’s unethical. It hurts the people you’ve sold to previously. It’s greedy and piggish. I find it disgusting. I recently walked away from a photographer who did this … When you tell the market, ‘I’m going to limit,’ then you lie by doing other editions, you should be punished for it.

Alex Novak

סביר להניח שאיש לא ישלם עוד סכומים כאלה עבור הדפסים מקוריים של עבודותיו, אבל אם תשאלו אותי – זו היתה מטרתו של Eggleston מלכתחילה. נקמתו של האמן במערכת הרקובה.

לסיפור הזה יש מוסר השכל: לעולם אל תציעו "מהדורה מוגבלת" של יצירתכם. בשום צורה ואופן. אל תציעו לאיש בלעדיות על השימוש בתצלומים שלכם ואל תאפשרו למי שרוכש אותם למכור אותם מחדש. וכמובן, אל תעבירו את זכויות היוצרים על עבודתכם לאף אחד. מצד שני, אל תבטיחו לאיש שתימנעו משימוש עתידי כלשהו בתצלומים שמכרתם לו. זו היצירה שלכם. עשו בה כל מה שיעלה בדעתכם.

William Eggleston, Untitled, from Paris series, 2006-2008

.

מסע של סקרנות ושל ענווה

איש מגנום Jacob Aue Sobol יצא למסע ברכבת הטרנס-סיבירית.

On this journey I will visit three cities, where I have never been before:  Moscow, Ulan Batar, and Beijing. The train will bring me from the Russian forests to the Mongolian desert and finally through the mountains to Beijing. The train will be the red thread connecting these capitals. From the window I will follow the change of landscape and the change of mood.

הוא חזר עם תצלומים. הוא חזר גם עם מלים. לא רבות, אבל אילו מלים! כל תורת הצילום על רגל אחת:

I walk the streets, and when I get lonely, I ask if I can come inside people’s homes. I visit a family of eight living in a traditional Mongolian tent – the Ger. I photograph a young couple in love, an artist, a grandchild caressing her grandmother’s cheek.

Jacob Aue Sobol, from Arrivals and Departures

I’ve heard they are difficult to get close to – the Chinese. I find it hard to believe. Is it not always the same? The way you connect with people? To me it seems more difficult not to be close. I feel safe when I’m near other people. When I’m far away, I get lost and can’t feel anything, so therefore it’s natural for me to take one step closer. And so I do in Beijing.

Jacob Aue Sobol, from Arrivals and Departures

ולסיכום:

I admire all the people I take pictures of because they put themselves in a very vulnerable position. They trust me and I trust them, and it is important for me that there’s a mutual understanding of this. That we’re communicating in a way where it’s not just ‘me looking at them’, but there’s an exchange of emotions and life.

הבטיחו לי שתיכנסו. סופרלטיבים רק ימעיטו מערכה של העבודה הזאת.

. .

על איכות הסביבה, צילום ילדים וצנזורה

רק אתמול העלתי לכאן מקרה בו השתתפותו של צלם בתערוכה גדולה בוטלה ע"י המארגנים על רקע עבודה שהשתיקה יפה לה, לפחות בעיני הממסד הפוליטי. והנה, הבוקר נתקלתי במקרה נוסף של צנזורה.

פעילת איכות הסביבה האמריקנית Maria Gunnoe עוסקת בפעילות ציבורית כנגד כריית הפחם בהרי האפלאצ'ים שבמזרח ארצות הברית. פעילות הכריה מביאה להרס שיטתי של היערות העתיקים בשטח עצום בגודלו, פוגעת ביציבות הקרקע וגורמת שטפונות חוזרים ונשנים ולזיהום מקורות המים. בשבוע שכבר היא אף העלתה את העניין בפני תת ועדה של הקונגרס האמריקני לאנרגיה ולמשאבים מינרליים. במצגת שהכינה לצורך עדותה בוועדה נכלל תצלום ובו מתוארת ילדה הרוחצת באמבט ובו מים שצבעם כצבע התה. התצלום הוא פרי יצירתה של הצלמת Katie Falkenberg, שגם היא עוסקת בתיעוד נזקי כריית הפחם באזור.

לפני עדותה בוועדה פנו אל Gunnoe מספר אנשים מסגל הקונגרס והודיעו לה שלא תוכל להציג את התצלום הזה מפני שהוא "בלתי קביל". היא הסבירה להם שאלפי אנשים כבר צפו בו מאז צולם לפני שלוש שנים ואיש מהם לא התלונן, אבל מחאתה היתה לשווא. בסיום עדותה המתין לה שוטר שמשך אותה לחדר צדדי וחקר אותה במשך 45 דקות. התברר לה שכמה מאנשי הוועדה התלוננו על פורנוגרפיית ילדים. במהלך החקירה התבקשה Gunnoe למסור למשטרה את שם הצלמת ואת שמות הורי הילדה. הנה:

I had prepared written testimony, as well as a slide show, for the hearing.  I did not include  the photo of the little girl in the bathtub in the slide show because I did not have permission from the girl’s parents when I had completed the slide show.  But then at 7:30 on the morning of my testimony, I got permission from the parents to use the photo.  I sent it on to the committee and asked them to display it for the five minutes that I was speaking – just this one shot, this one photo.
Then just before the hearing, a couple of staff members, including one who worked for Rep. Doug Lamborn [the Colorado Republican who chairs the committee], told me they were not going to show the photo because they felt it was “inappropriate.”  I debated with them a little bit, told them that thousands of people had seen this photograph with innocent eyes and didn’t see anything inappropriate about it.  Then I just let it go. I knew that the fact that they censored it would make people want to see it.

But right after I testified, a special agent with the U.S. Capitol Police grabbed me by the arm and marched me into the back room.  He told me that the committee had reported the photograph to him as child pornography, and that he had an obligation to investigate it.  I told him this picture had been in circulation for three years – that thousands of people had seen it.   He asked me my name, where I was from, what kind of work I had done. He also asked me the name of the parents of the child in the photo, and the name of the photographer. The questioning lasted about 45 minutes, then they let me go.

אני יודע שאתם סקרנים, אבל לא אעלה לכאן את התצלום המדובר. תוכלו לחפש אותו בעצמכם. בכל אופן, היו סמוכים ובטוחים שהתצלום הזה תמים לחלוטין. אין בו זכר לניצול או לפגיעה (מלבד הטבילה באמבטיה של מים מזוהמים, אבל זה כבר סיפור אחר). פורנוגרפיית ילדים היא דבר נורא. יחד עם זאת, לא כל תצלום של ילד מעורטל הוא פורנוגרפי. אם תשאלו אותי, הצדקנות המעושה הזאת מגונה הרבה יותר. במיוחד אם יש מאחוריה אינטרסים כלכליים ופוליטיים אפלים.

Falkenberg, הצלמת שיצרה את התצלום, הסירה את כל המופעים שלו ברשת לאחר שכלי תקשורת שונים ביקשו מהורי הילדה רשות לפרסמו (למרבה השמחה הם נתקלו בסירוב). משום מה עולה בי החשד שמטרתה של התקשורת בפרסום התצלום איננה בדיוק הגברת מודעות הציבור לעניין הסביבתי שלשמו התכנסנו. כמה שזה עצוב.

Katie Falkenberg, from The Human Toll: Mountaintop Removal Mining

.

מי שהולך לישון עם כלבים...

 

הצלם הקוריאני Ahn Sehong שקד בשנה האחרונה על תיעוד סיפוריהן של "נשות הנחמה", קבוצה של נשים קוריאניות שאולצו לשמש כשפחות מין בשירות הצבא היפני הקיסרי במהלך מלחמת העולם השניה. הנושא הזה רגיש ביפן אפילו כיום: הגאווה הלאומית היפנית אינה מותירה מקום להודאה בפשעים כאלה והממסד מעדיף שהדברים ישארו מחוץ לשיח הציבורי.

עבודתו של Sehong, הנושאת את הכותרת "Layer by layer", מלמדת עד כמה קשים חייהן של הנשים האלה. כאילו לא די בטראומה הנוראה שעברו בזמן המלחמה, גם לאחר מכן הן חיו בשולי החברה. בשנת 2001 הוגלו המעטות שנותרו בחיים לסין, שם הן מקוששות את פרנסתן בקושי רב.

Ahn Sehong הוא אחד מקבוצה של צלמים דוקומנטריים שזוכים לתמיכה מחברת ניקון. הוא אפילו הוזמן להשתתף בתערוכת Nikon Salon הנערכת בימים אלה בטוקיו. אלא שבהשפעת גורמים פוליטיים ימניים בתוך יפן בוטלה השתתפותו ברגע האחרון. העיתון Japan Daily אף דיווח ש-Sehong ומשפחתו סובלים בשבועות האחרונים מהטרדות אנונימיות. בתגובה לטענות, הודיעה ניקון שהפסיקה את תמיכתה בצלם "מסיבות שונות", מבלי לפרט.

אם תרצו לחתום על עצומה הדורשת לצרף את Sehong מחדש לתערוכה, שלחו דואר אלקטרוני עם המלה "Nikon" בכותרת לכאן.

העצומה:

Korean Photographer Ahn Sehong has been documenting the lives of former ‘Comfort Women’ – women who were forced to work as sex-slaves during World War 2. It is a sensitive issue even in modern Japan as it concerns war crimes committed by the Imperial Japanese Army and the establishment would prefer it was not discussed.

He was being sponsored by Nikon & due to have the work shown at the prestigious Nikon Salon in Tokyo, whose mission statement is – “To pursue the meaning of photography: the expression of ideas”.

However after protests from certain extremist political groups within Japan the exhibition has been cancelled and funding ceased.

Ahn Sehong is also said to have been subject to personal abuse, harassment and threats according to Japan Daily & CNN.

Nikon UK wont comment on the issue except to say that their corporate support has been withdrawn for “various reasons”. We say that’s not good enough and they should actively support not supress such important, albeit difficult work – and that the removal of funding is eqivalent to censorship.

The Japan Visual Journalist Association has also condemned Nikon’s behaviour for violating freedom of expression.

We’re gathering signatures to send an open letter to Nikon, UK & Japan in the hope of making them see sense and show Anh Se-Hong’s photographs. The letter will also be sent to the national and international press.

We’ve already got a Magnum member and a number of well known veteran photographers on our side. But we need to add plenty of signatures from photographers, professional or enthusiast.

If you’re willing to be added in send an email (mail@iamcensored.co.uk) to us with the word ‘Nikon’ in the title and your name will be added to the letter.

If you are outside the UK, please add your country.

NB only your name will be added. Your email address or other details will not be retained or passed onto anyone.

Thank you & keep on shooting!

Ahn Sehong, from Gyeobgyeob, 2012

.