געגוע

יותר ויותר אני מוצא את עצמי מתגעגע למצלמת הפילם הראשונה שלי. זאת היתה גרוטאה שלא ידעה לעשות הרבה: לא היו בה תפריטים, לא היה בה מסך טלוויזיה, היא לא ידעה למקד את העדשה היחידה שהשתמשתי בה, לא היה בה מייצב, היא לא ידעה לנחש את טמפרטורת הצבע, לא ניתן היה לשנות את רגישות הסרט, היא לא ידעה לחשוף ברצף, לא הסריטה וידאו ולא עבדה בעדיפות תירס. היא לא ידעה לנעול את החשיפה ומדדה את האור רק בשטח קטן של מרכז התמונה (אבל עשתה זאת היטב). היו בה שתי חוגות, האחת שלטה במהירות התריס והשניה נועדה לכוונון ה-ASA. היה בה מחשף והיתה בה עינית ענקית עם מסך מפוצל שהפך את המיקוד לתענוג.

אם כן, מדוע אני מתגעגע לכלי פרימיטיבי כל כך?

כי המרחק בין העין שלי לבין התצלום היה קצר יותר. הבנתי בדיוק כיצד כל מרכיב במצלמה ובעדשה עובד ולא נזקקתי לתיווך של עיבוד נתונים אלקטרוני, של המרת אותות אנלוגיים לשפה ספרתית ושל ממשק מורכב. אם נכשלתי האשמה היתה רק בי. הכלים היו טיפשים ונועדו לשרת את כוונותי, לא לסייע לי בקבלת החלטות. אם התצלומים שלי לא היו חדים בדיוק כפי שרציתי אותם ידעתי שלא דייקתי בסיבוב טבעת המיקוד או שמהירות התריס לקתה בחסר. לא היה צורך לדאוג שמא העדשה איננה מכויילת או שמא המייצב מקולקל. אם הצבעים היו צהובים מדי או כחולים מדי ידעתי ששכחתי להרכיב על העדשה את המסנן שיתאים את טמפרטורת האור לסרט שהיה במצלמה. לא היה צורך בכרטיס אפור או בהתאמת ההגדרות של קובץ ה-RAW על מסך המחשב. הצילום היה פשוט: לראות, להרגיש ולחשוף. הכלים היו שקופים. הם נועדו על מנת שלא להפריע לתהליך הזה. טעיתי ולמדתי, טעיתי ולמדתי. אחר כך טעיתי פחות.

לא, לא הייתי מחליף את מה שיש בידי היום במה שהיה לי אז. הסיבות לכך רבות ואין בי מספיק רוח כדי לפרט אותן. אבל מותר להתגעגע לפעמים (ואולי אפילו אעשה משהו בקשר לזה).

.