תצלום ישן וכמה אבחנות

Saul Leiter, Paris, 1959

התצלום הזה של Leiter צולם בסרט הצבעוני היחיד שנמכר באופן מסחרי ב-1959, הלא הוא סרט השקופיות Kodachrome 64 ז"ל. הוא מזכיר ציור משלהי המאה ה-19: התסרוקות הגבוהות של הנשים, כסאות הקש הפזורים בבית הקפה, השלט ברקע ודמויות הגברים העטויות חליפות כהות כולם מאפיינים את הציור האימפרסיוניסטי. הגוון החם של סרט הצילום משווה לתצלום תחושה ציורית מאד והגרעיניות החזקה נושאת רמזים לעבודותיו הפוינטיליסטיות של Seurat.

למרות זאת, זה תצלום מעין כמוהו: החדות המשתנה עם המרחק וההשתקפויות בחלון (כולל חצי דמותו של הצלם הניבטת אלינו מצד ימין) אינן מותירות ספקות. זהו תצלום.

קסמה של העבודה הזאת ברבדים הרבים שלה, הפיזייים והפסיכולוגיים כאחד. המשמעויות השונות שלו אינן חיות בשלום זו עם זו. הציוריות מתנגשת בצילומיות; ההשתקפויות גורמות לנו להסס: כמה חלונות כלולים בקומפוזיציה? אילו מן המרכיבים שלה נמצאים מאחורי חלון ואילו משתקפים בו?; המאפיינים הצורניים שקשורים בתודעתנו לסוף המאה ה-19 מתנגשים בחפצים המונחים על השולחן, שכולם בני אמצע המאה העשרים; ריבוי הפרטים, המודגש ע"י הגרעיניות החזקה, מתנגש עם הסדר הכללי של הקומפוזיציה; הקונטרסט הטונאלי העז מתנגש בקונטרסט הכרומאטי החלש. האם התצלום חד? לא, לא ממש. אבל החדות של חלק מן הפרטים גבוהה בהרבה מזו בה מתוארים פרטים אחרים. גם התפלגות החדות מבלבלת אותנו. מכיוון שהתצלום מורכב כל כך עינינו מתעכבות עליו זמן רב. אנחנו מנסים לפרש אותו, אבל בכל פעם בה אנחנו משוכנעים שפיענחנו אותו מופיע פרט חדש שזורק אותנו לנקודת ההתחלה.

Leiter לא יצר את התצלום הזה במקרה. זה לא snapshot. היה בסצנה משהו שצד את עינו (כנראה המבנה הטונאלי והכרומאטי הגס של הסצנה - ה-notan שלה) ולכן הוא הרים את המצלמה אל עינו ולחץ. מצד שני, הוא ודאי לא חשב על כל הרבדים הצורניים והתוכניים שלה. הוא פשוט התעורר בחדר המלון הקטן, אכל משהו קל, שתה ספל של קפה, לקח את המצלמה שלו ויצא אל הרחוב להתבונן. לא היה דבר שהסיח את דעתו באותו בוקר. הוא התמסר לאווירה ולמראות המשתנים לנגד עיניו וכשהגיע הרגע הנכון - חשף. זה הכל.

.