צידו האפל של האור

הצילום, כידוע, משתמש באור. אור רך, אור ישיר, אור דיפוזי, אור חם או קר או לבן או כרומאטי או קדמי או אחורי או צדדי או רב כיווני. האור זכה ברבות השנים לתיאור מפורט. קיימים עשרות ניואנסים מילוליים שמתארים את האור הצילומי. אך מה בדבר היעדר אור? דומה שהצל הוא סרח עודף. הוא עני בפרטים ולכן איננו תורם הרבה לאינפורמציה שהתצלום מכיל. הוא שובר את תחושת ההרמוניה שמתלווה לקומפוזיציה טובה ולכן עלול "להרוג" תצלומים.

הדבר נכון במיוחד כיום. לא רק שהצללים דלים בפרטים, אלא שהם נוטים לסבול מרעש אלקטרוני רב. האסתטיקה הרווחת כיום בין הצלמים רואה בהם אזורים "בעייתיים" שיש לצמצמם ככל האפשר ואם הדבר איננו אפשרי – "לטפל" בהם. המלחמה בצללים מקדשת את כל האמצעים. קחו למשל את הטקטיקה הרווחת של שמירת קבצי ה-RAW ועיבודם המאוחר מול מסך המחשב. אני בדעה שהרציונל הראשון במעלה של המנהג הזה טמון בצללים: הבהרת הצללים וחילוץ הפרטים מתוכם נעשים באמצעות הגברת הקונטרסט המקומי וניקוי רעש. שילוב של שני התהליכים האלה ידוע כהרסני ורק שפע של אינפורמציה ספרתית עשוי למזער את הנזק. גישה אחרת, רדיקלית יותר, מאמצת את טכניקת ה-HDR: חשיפה מרובה בערכים שונים שבעקבותיה נערך מיפוי טונאלי של הקובץ המורכב. ה"תצלום" המתקבל עשיר בפרטים מחד ונקי מרעש דיגיטלי מאידך – חלומו הרטוב של כל צלם נוף (ושל כל צלם בכלל).

מי שמרבה לעיין בגלריות מקוונות של תצלומים באתרי האינטרנט הפופולאריים עשוי לקבל את הרושם שעולמנו דל בצל. כל משטח, חשוב יותר או פחות למסר של התצלום, נראה מואר כהלכה. עושר הפרטים מרשים, אבל מכביד על העין. כשאני מתבונן בתצלומים כאלה אני מוצא את עצמי תר אחר מפלט מן העומס, מבקש מעט שקט. זוהי אחת מתכונותיו של הצל בקומפוזיציה הצילומית: הוא מציע למתבונן איים של מנוחה בתהליך ההתבוננות האינטנסיבי. תפקיד חשוב נוסף של הצל הוא ציור המבנה התלת-מימדי של גופים. תאורה צדדית או זוויתית מדגישה קימורים, זוויות הנוצרות בין משטחים סמוכים ומרקם. הצל מוסיף לתצלום מימד של עומק מקומי שאין להקל בו ראש. ולבסוף, אזורים חשוכים ודלים בפרטים עשויים לכוון את עינו של המתבונן אל אזורים סמוכים בתצלום, כאלה שמוארים היטב ונושאים את משמעותו. בהיעדרם ההתבוננות עלולה להיות חסרת תוחלת ומעיקה. ככל שהצללים כהים יותר כך הטונים הבינוניים - אלה שנושאים את מירב האינפורמציה והמשמעות - נראים מאוזנים יותר.

עומק הצללים הוא עניין של טמפרמנט ושל גיאוגרפיה. לפני מאה שנים ומעט יותר היגרו ציירים אירופיים רבים אל חופי הים התיכון. הם חיפשו את האור הדרומי שניחן בצבעים עזים ובצללים אינטנסיביים. האור של הצפון רך יותר, כחלחל-אפרפר ומתון. זה אור "צילומי" טוב, אבל הוא ידוע בנטייתו לדכא את חדוות החיים ואת היצירתיות של אמנים רבים. שני הציורים הבאים של וינסנט ואן גוך יבהירו את העניין הזה. אחד מהם נוצר בהולנד הקרירה והמעוננת והשני נוצר בדרום שטוף השמש של צרפת.

Vincent Van Gogh, Autumn Landscape With Four Trees, 1885

Vincent Van Gogh, Wheatfield with crows, 1891

רובנו חיים באזור בו אור השמש ברוטאלי, בעיקר בקיץ. גדלנו בצללים עמוקים וכהים ואיננו מכירים היטב את האור הצפוני החיוור. לכן איננו יודעים כיצד לצייר אותו או לצלם אותו. יותר מזה, הטמפרמנט האסתטי שלנו (כך אני סבור) מעדיף ניגודיות חזקה על פני מעברים טונאליים מעודנים. כאשר אנחנו מנסים לחבר בין המזג החם שנגזר מן הגיאוגרפיה שלנו לבין האידיאלים האסתטיים המתונים של הצילום הדיגיטלי - משהו עלול להישבר. בישראל יש למדוד את האור מן הטונים הבהירים והבינוניים. הניחו לצללים לנפשם.

.