על דטרמיניזם ואמנות

באופן אירוני, תרומתו החשובה ביותר של הצילום לאמנות היתה בשחרור הציור מן הצורך לתאר את העולם. אין צורך להכביר במלים: מספיק להשוות את פרץ היצירה האדיר המכונה "אמנות המאה העשרים" לציור הקלאסי המדויק והספרטני. הפופולאריזציה של הצילום בשנות השבעים של המאה ה-19 לוותה בתחזיות קודרות בנוגע לעתידו של הציור. למרבה השמחה נבואות הזעם התבדו: הציור השתחרר בבת אחת מכבליו והפך יצירתי ופורץ גבולות יותר מאשר אי פעם בעבר.

מה עושה את האמנות המודרנית "אמנותית" יותר מן האמנות הקלאסית? ככל שאני חושב על כך אני מגיע למסקנה שהתכונה הזאת נובעת מחוסר הפחד שלה מפני השחתה. אתם מבינים, אמנות פלסטית חייבת להיות סופית. חתומה. בלתי ניתנת לשינוי. יש בה יסוד דטרמיניסטי: מרגע שיצרת משהו אינך יכול עוד להוסיף לו או לגרוע ממנו. ההכרה הזאת מפחידה ציירים נטורליסטיים שחותרים לתיאור מהימן (או "משופר") של העולם. לכן הם מקפידים על פרופורציות, על פרספקטיבה ועל העתקה מדוקדקת בציוריהם. מצד שני, אותה הכרה היא שנותנת דרור לדמיונם של אמנים מודרניים: הם משתמשים בדטרמיניזם של האמנות על מנת לחשוף את עולמם הפנימי בתוך תמונת העולם. האמנות שלהם מושתתת על עיוות של פרופורציה ופרספקטיבה, על צבעים שלא היו ולא נבראו, על הרס המציאות ועל בריאתה מחדש.

Egon Schiele, Pregnant Woman and Death, 1911

הצילום, בהגדרתו, הוא מדיום בלתי דטרמיניסטי. קיימת בו הפרדה מלאה בין "חומר גלם" (סרט הצילום המפותח או קובץ ה-RAW) לבין "תוצר" (קובץ ה-JPEG ויותר מכך- ההדפס). התהליך הכימי או האלקטרוני שבבסיסו מאפשר שימוש רב פעמי בחומר הגלם; האינטרפרטציה שלו איננה כרוכה בהשחתתו. זוהי אחת הסיבות לכך שהצילום נזקק למאה שנים ויותר עד שזכה להיכלל בפנתיאון האמנויות. האמנות היא סגולית, יחידה. הצילום מרובה, ניתן לשכפול.

אם פריצת הגבולות שהתרחשה בציור בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים נסמכה על שחרור מכבלי הריאליזם, הרי שהצילום עדיין כלוא בין קירות התהליך המכאניסטי. התצלום הוא העתק מעצם טיבו. זה מה שעושה אותו מתאים יותר מכל לתיאור מהימן של העולם, אבל זה גם מה שעושה אותו נוקשה כל כך, עמיד בפני שגיונותיו של היוצר. הטכנולוגיה הדיגיטלית אמורה היתה לעשות את הצילום גמיש יותר. העיבוד הממוחשב חסר גבולות. למרות זאת, רק מעטים עושים בכלים האלה שימוש אוטוריטריטטיבי בעוד רוב הצלמים משתמשים בהם על מנת לתקן "ליקויים" הנובעים מן המדיום עצמו. בסופו של דבר התצלום, במהותו, לא השתנה בהשפעת הטכנולוגיות החדשות. עדיין הוא משמש להצגת דברים כהווייתם.

באופן מפתיע, דווקא הצילום האנלוגי עובר כעת שינוי מקביל לזה שעבר על הציור בעבר. אמנים שונים, למשל Matthew Brandt ו-Marco Breuer, מנצלים את החומריות של "חומר הגלם" כדי לערוך בו שינויים פרמננטיים. הם "משחיתים" את הנגטיב ואת הנייר הפוטוכימי המשמש להדפסה על מנת להותיר בהם את רישומם הסובייקטיבי. בכך הם קוראים תיגר על תכונתו הנטורליסטית של הצילום ויוצרים אמנות של ממש: מגע דטרמיניסטי של חומר בחומר, ללא אפשרות תיקון. ומה ישחרר את הצילום הדיגיטלי מכבליו? אולי המדיום שיבוא אחריו.

Matthew Brandt, Skinner Reservoir CA 6, from Lakes and Reservoirs

.