נדמה שעומק השדה הרדוד וה"בוקה" הנימוח היו משאת נפשו של כל
צלם מאז ומתמיד. שני המאפיינים האסתטיים האלה הם מסימני ההיכר הבולטים של תצלומים שהופקו באמצעות ציוד צילום "מקצועי". אולי תתפלאו לקרוא, אבל
האופנה הזאת צעירה יחסית.
המונח "בוקה", שפירושו ביפנית איכות הטשטוש, הוצג לראשונה
לצלמי המערב במאמר מאת John Kennerdell שפורסם במגזין Photo
Techniques בשנת 1997. לפני שהתכונה הזאת של משטחים
החורגים מתחומי עומק השדה זכתה לשם רק מעטים התעניינו בה. למשל, בשנות השבעים של המאה
הקודמת צלמי ספורט רבים השתמשו בעדשות קטדיאופטריות בהן מורכבת מערכת מראות
שמגדילה את אורך המוקד האפקטיבי מבלי צורך להאריך את העדשה באופן פיזי. העדשות
האלה מתאפיינות בהבהקי רקע דמויי טבעת שהיו מחרידים כיום אפילו את הוולגרי
שבצלמים. בכל אופן, באותם ימים איש לא הביע שאט נפש מיוחדת מתצלומים כאלה. הטבעות נחשבו
לחלק מן ה"שפה" של העדשות האלה והתקבלו באדישות.
עומק השדה היווה סוגיה קשה לפיצוח מאז ראשית ימי הצילום. העין האנושית
אינה עובדת כמו עדשת מצלמה והחדות הסלקטיבית המאפיינת תצלומים נחשבה תופעת לוואי
שלילית של המדיום. כשלמדתי לצלם בשנות השמונים הכלל הראשון היה להשתמש בעדיפות
תריס על מנת לקבל את מפתח הצמצם הקטן ביותר האפשרי ולכן את עומק השדה המרבי. יש
להבין שבאותן שנים מהירות התריס נחשבה הגורם המגביל הנפוץ ביותר ל"איכות
התמונה". משאת נפשו של כל צלם היתה היכולת להקפיא תנועה מהירה גם בתנאי תאורה
פחות ממיטביים. עדשות מהירות במעט מאלה הסטנדרטיות ומצלמות שהצטיינו במהירות תריס
גבוהה במיוחד ובסינכרוניזציית פלאש קצרה נמכרו במחירים מופלגים לצלמים מקצועיים.
עומק השדה הרדוד היווה מחיר שעליך לשלם בתמורה להקפאת התנועה. אם אפשר היה להעמיד
לרשות צלם שעבד בעשורים האחרונים של המאה הקודמת את כל מבחר המצלמות שנמכר כיום
סביר להניח שהוא היה בוחר במצלמה בעלת החיישן הקטן ביותר שעדיין מציע טווח דינאמי
מספק ורגישות גבוהה לאור: הקונוונציה האסתטית ברוב ענפי הצילום (למעט פורטרטים)
דרשה עומק שדה גדול.
ה-zeitgeist הנוכחי מעדיף עומק שדה רדוד ו"בוקה"
נימוח מכיוון שהמאפיינים האלה עדיין נדירים בצילום הדיגיטלי, שמתבסס ברובו על
חיישנים קטנטנים ועל אופטיקה איטית יחסית. יותר מזה, הם מאפיינים ציוד יקר ונחשק.
דווקא הקפאת התנועה ירדה מעט מנכסיה לאחר שבעיית הגרעיניות בערכי רגישות נמוכים ובינוניים
נפתרה: כיום אפשר לחשוף במהירות תריס גבוהה בקלות יחסית גם במצלמות דיגיטליות
פשוטות ועדיין לקבל תוצאה שימושית. שוב אין צורך בציוד יקר על מנת להשיג את המטרה
הזאת ולכן מידת ההקפאה של תנועה הפכה מסטנדרט נוקשה של ה"תעשיה" להעדפה
אמנותית-אסתטית. באותה מידה, כלי תוכנה חדשים שמופיעים בשנה האחרונה מאפשרים בקרה סלקטיבית
של הטשטוש בתצלומים. בינתיים ניתן להשפיע על ה"בוקה" רק בשלב עיבוד
התמונה, אבל לא אתפלא אם הכלים האלה יתחילו להופיע בקרוב במעבדי המצלמות. מאותו
רגע חשיבותו של עומק השדה הרדוד תחזור למימדיה הטבעיים ומאפיין אסתטי חדש יכבוש את
העולם בסערה. אינני יודע מהו, אבל ברור כשמש שרק מצלמות/עדשות יקרות במיוחד יציעו שפע ממנו.
.
כמה מילים...
השבמחקבקרה סלקטיבית על הטשטוש כבר קיים. אם זה בעדשות כדוגמת עדשות טילט שיפט או שליטה באיכות הבוקה עם עדשות DC. בחלק מהמצלמות החדשות יש פיצ'ר של miniature שאפשר כבר להחיל בצילום עצמו ללא צורך בעדשת TS או עיבוד בתוכנה. וגם הלהיט ההיסטרי - האינסטגרם מאפשר שליטה על אזור הטשטוש.
בדיונים על עדשות מדברים על בוקה, על עיגולים מושלמים ורכים. אני מציע לאנשים להסתכל קצת על אופי הצילום בקולנוע. הפקות של מיליוני דולרים ועדיין "עיגולי הבוקה" הם לרוב מצולעים... גם פליירים זה דבר שלא מפריע בקולנוע אבל מפריע לנו בצילום סטילס.
נכון שבקולנוע זה מופיע רק לחלקיק שניה לעומת התבוננות ארוכה יותר בתמונות סטילב. אבל זה שם וזה נקלט.
הרבה אנשים מחפשים את המראה הקולנועי לתמונות סטילס, אלו חלק מהמאפיינים שכדאי להשתמש בהם. הכניסו קצת פלייר, לא לפחד לשרוף קצת את השמיים ואף אחד לא יתן את דעתו לאיכות הטשטוש אם התוכן יתעלה.
שגיא,
השבמחקכל מדיום עומד בפני עצמו.
לא ברורה לי הקריאה שלך להשתמש במאפייני קולנוע בעולם הסטילס.
הדבר משול לקריאה לצייר ליתוגרפיה עם צבעי שמן כי יש להם יופי של קונטרסט.
אני לא קורא לאף אחד לעשות שום דבר, למד לקרוא....
השבמחקזה לוק שאנשים מחפשים.
מאד מקובל למשל לעבוד בסטודיו עם תאורת קולנוע על מנת לקבל את הלוק הקולנועי.
ואם כבר מדברים על לוק קולנועי, זה לא משהו חדש. סטנלי קובריק (הבמאי) היה גם צלם שתמונותיו הרגישו כמו צילומי סטילס מתוך סרט. כך גם ג'וסף קודלקה.
אחד הצלמים שהכי מזוהים היום עם הלוק הקולנועי הוא גרגורי קרודסון שמוכר כל צילום שלו במעל $60,000...
השימוש בפלייר גם בצילום סטילס יכול לשמש אותנו על מנת להעביר מסר או אוירה, לרוב הרגשה אביבית או קייצית עם קצת פלייר וגוון זהבהב לצבעים. כך שגם מה שנחשב כרע, יכול להפוך ככלי ביד היוצר המוכשר.
ועדיין, אם התמונה תהיה בנויה טוב מבחינת קומפוזיציה, מסגור, תזמון ועניין, אז גם אם תסבול מהבוקה הכי חרא שיש, התמונה עדיין תהיה מאד מוצלחת ואף אחד לא ישים לב לבוקה.
"אני מציע לאנשים להסתכל קצת על אופי הצילום בקולנוע..."
השבמחק"הכניסו קצת פלייר, לא לפחד לשרוף..."
ואתה עוד טוען שאתה לא קורא ואני לא קורא.
ללמוד מהתבוננות מקולנוע זאת לא קריאה לישום, אלא רק ללמוד, להפיק לקחים, להסתכל על דברים בגישה קצת שונה ומי שרוצה לישם שיישם.
השבמחקלצטט חלקי משפט ולהוציא אותם מהקשרם זאת בעיה בהבנת הנקרא, או פשוט התנהלות טרולית.
הקריאה להכניס פלייר לתמונה או לא לפחד משמים שרופים, אלו לא תכונות שמורות לקולנוע, זה פשוט דברים שנוגדים את קורס הצילום הבסיסי ואת "חוקי הצילום".
אני קורא לשבור קצת את החוקים ולהתנסות.
אני חושב שאפשר ללמוד הרבה מאד על צילום סטילס מהתבוננות בקולנוע, לא רק בקטע שלאיכות הבוקה והפליירים, זאת הקומפוזיציה והמסגור וזוית הצילום. ביחד עם נושא חזק ויש לך מתכון טוב לתמונות אייקוניות (אם היה אפשר לכתוב מתכון שעובד תמיד...)
המון צלמים גדולים מושפעים מהקולנוע, אין שום סיבה שגם החובבים והאנונימיים לא יצליחו ללמוד משהו. אני אזכיר שוב את קודלקה, כל תמונה שלו נראית כמו פריים קולנועי, שווה לך להתעמק קצת.
בכלל לא ברורה לי ההתנגדות שלך באימוץ מאפיינים ממדיה אחת לשניה. גם הציור אימץ מאפיינים מצילום, התייחסתי לזה לדוגמה בתגובה לפוסט קודם של שאול לגבי חיותוכים של אובייקטים - ראה את ציוריו של אדגר דגה, לפני הופעת מדיום הצילום לא ציירו כך.
הקולנוע שואב מהתיאטרון ולהפך.
הצילום שואב מציור ולהפך.
הצילום גם שואב מקולנוע.
הראיה הצרה שלך שמבוססת כנראה על חוסר ידע (אתה בטח מאלו שנגד קריאת ספרים) לא מתאימה למי שמתעניין בצילום או אמנות.
רבותי, נא לשמור על דרך ארץ. אחרת אתחיל למחוק תגובות.
השבמחקשאול תודה על הפוסט המעניין. ראיית המאקרו שלך על עולם הצילום מעניינת תמיד.
השבמחקלגבי ההערה של שגיא, לפני כמה ימים הגבתי לתמונה של חברה בפייסבוק (פויה של מקום, אבל לפעמים אין ברירה...) על צילום שהיא צילמה חברה ביום שמש בהיר בשדה בלי מגן שמש. במרכז התמונה הופיע פלייר נאה ודי בולט. אני סברתי שהפלייר מוסיף לתמונה, זאת לפני שקראתי כאן. כנראה זה "הרגיש" לי נכון.
אין ספק שישנה השפעה הדדית בין וידאו לסטילס ואין טעם להתווכח על עובדות.
אם יש לזה מקום או אין זה כבר ענין של טעם.