בתי הבכורה הגיעה לגיל המגעיל. אתמול נערכה בבית הספר שלה תערוכה בה
הוצגו עבודות השורשים של התלמידים. בעודנו מתכוננים ליציאה לבית הספר היא נכנסה
לחדר השינה והתחילה:
אבא, אל
תלבש מכנסיים קצרים!
אבל חם
לי.
טוב, לפחות
שים בהם חגורה.
כמובן.
התקלחת?
כן.
אבא, למה
אתה לוקח את המצלמה הקטנה?
משום
שהיא קטנה.
אבל היא
נראית ישנה!
ומה רע
בזה?
אני לא
רוצה שיגידו שאבא שלי חנון!
האם את רוצה
שאקח את הגדולה?
כן, ברור.
עוד
בקשות מיוחדות?
כן, אל
תשיר (הארוע כלל תכנית אמנותית ובה שירה בציבור).
(אני מחליט למתוח מעט את עצביה) אבל הבטחתי למורה שלך שאשיר
במיקרופון.
(מתמלאת חלחלה) אבא, אם אתה שר אני לא באה!
לא מנומס
לשבת בשקט בשירה בציבור.
אמא!
תגידי לאבא!...
זה יעבור לה מתישהו בחמש השנים הקרובות. אני מקווה.
.
שאול, אהבתי.
השבמחקאתה חייב לקחת תפנית עם הבלוג. אני דורש עוד פוסטים כאלה!.
תודה מיכאל.
מחקשאול, אחלה פוסט, ומנסיון, זה לא עובר כל כך מהר, הגיל המגעיל
השבמחקגיל ההתבגרות מתחיל מוקדם יותר ונגמר מאוחר יותר.
הפוסט שלך משחזר במדוייק את המו'מ שמתנהל מול בנותי בדרך למסיבת שורשים/סיום ביה'ס/סיום שנה בביה'ס למחול, ובאופן אקראי הוא משתנה מ"אל תביא מצלמה גדולה שלא תעשה לי פדיחות" ל"למה הבאת את המצלמה הישנה הזו ולא את המצלמה הגדולה".
אז אחרי שלוש שנים שאני מצלם את החזרה הכללית למופע הסיום של בית הספר למחול (וכך חוסך לי ולקהל את הצילום במופע עצמו), השנה זה לא הסתדר לי בגלל נסיעת עבודה שנפלה גם על החזרה הכללית וגם על המופע עצמו. אחסוך ממך ומהקוראים את הדיאלוגים עם ביתי, אבל בסופו של דבר יוצא שאני ממריא לפריז ביום רביעי בבוקר וחוזר מפריז באותו יום רביעי בלילה והכל כדי שאוכל לצלם את החזרה הכללית ולזכות בחיוך של הילדה הכי יפה על הבמה...
ועל הבן שהחרים את הקלטת שצילמתי לפני נסיעתו במשלחת לפולין, בה מצולם הדוד שלמה מספר את קורותיו בזמן שואת אירופה ואחריה... עוד סיפור להזדמנות אחרת...
תודה שחר. נהניתי מן התגובה שלך. כנראה נולדנו (או לפחות הולדנו) כדי לשרת.
מחק