מצלמת השנה של "העין" לשנת 2012

שנת 2012 התאפיינה בטשטוש הגבולות. זאת לא היתה שנה של חידושים טכנולוגיים גדולים: המצלמה הדיגיטלית הגיעה לבשלות מסוימת כבר לפני מספר שנים והיצרנים התפנו לעסוק באופטימיזציה של הטכנולוגיה הקיימת ובהתאמתה לצרכיו של הצלם. יותר מאשר בעבר יכול כיום הצלם לבחור במערכת התפורה בדיוק לסגנון העבודה שלו. לראשונה הגשטאלט של מצלמות שונות מבדיל ביניהן יותר מאשר מנגנוני הצפיה ולכידת התמונה הפועלים בקרביהן. כך למשל, ניתן לבחור בין "מצלמת רחוב" הפועלת בשיטת הריינג'פיינדר, "מצלמת רחוב" קומפקטית בעלת עדשת פריים קבועה ו"מצלמת רחוב" בעלת עינית אלקטרונית. שלושתן דומות זו לזו בגודלן ובממשק התפעול שלהן אבל נבדלות במכאניקה הפנימית שלהן.

שלוש מצלמות בלטו השנה לדעתי יותר מכל האחרות. שלוש המצלמות האלה אינן מצטיינות רק ב"איכות תמונה" גבוהה (זה כבר מזמן מובן מאליו) אלא מהוות אלטרנטיבות לגיטימיות לכלים מסורתיים ומבוססים שמשרתים בנאמנות את הז'אנרים הצילומיים למענם תוכננו מזה עשרות רבות של שנים. בכך הן פורצות גבולות ואולי אפילו פורצות דרך.

הראשונה שבהן היא ניקון D800. זוהי מצלמת רפלקס בינונית בגודלה שמותקן בה חיישן עתיר רזולוציה. בזכות גודלו של החיישן שלה כושר ההפרדה המרשים עשוי לבוא לידי ביטוי אם מרכיבים לפניו אופטיקה איכותית במידה מספקת ואם מקפידים על יציבות המערכת. הרזולוציה הזאת - 36 מגה-פיקסלים - מציבה את ה-D800 בתוך התחום שהיה שמור עד השנה לפורמט הבינוני בלבד. אלא שבניגוד למערכות הפורמט הבינוני המצלמה הזאת מנצלת את יתרונות טכנולוגיית הרפלקס: מהירות, ניידות, גמישות תפעולית והתאמה לצילום בתאורה לקויה. ה-D800 היא מצלמה שפונה אל צלם הסטודיו, צלם הטבע וצלם האופנה. היא מכסה כמובן עוד ספקטרום רחב של ז'אנרים, אבל מצטיינת במיוחד בצילום מתוכנן בגלל העדשות הגדולות והחצובה שבלעדיהן המצלמה הזאת מאבדת את יתרונה על פני חברותיה הדומות לה. הפירוט הרב של הפלט שלה יבוא לידי ביטוי רק בהדפסה למימדי ענק. צלמים שאינם נוהגים דרך קבע להדפיס את עבודתם ברוחב של מטר ויותר יוכלו להסתפק במצלמות אחרות ולא יחסרו דבר.

המצלמה השניה בין השלוש היא פוג'י X-Pro 1. זוהי מצלמת EVIL ששואבת את השראתה ממצלמות הריינג'פיינדר הקלאסיות (ובאופן אירוני - עשויה להחליף אותן). המימדים שלה מותאמים באופן מושלם לכפות הידיים הממוצעות של גבר מערבי והתפעול שלה נושא אופי אנאלוגי. מותקנת בה עינית משוכללת שמאפשרת בחירה בין מצב אופטי למצב אלקטרוני והחיישן המיוחד שלה מתיימר להידמות בתכונותיו לאמולסיה פוטוכימית (ומצליח בכך במידה לא מבוטלת). זו מצלמה הומאניסטית: מיקום העינית מאפשר אינטראקציה בין הצלם וסביבתו גם בשעה שהוא מרים את המצלמה אל עינו הימנית, ממשק התפעול הפשוט מזמין מעורבות של הצלם בתהליך החשיפה והמיקוד האוטומטי האיטי במידת-מה אינו מאפשר צילום על רגל אחת. המגבלות של ה-X Pro 1 הן שעושות אותה אהובה כל כך על צלמים דוקומנטריים. הן מחייבות אותם להאט ולהקשיב וזו הסיבה האמיתית שבגללה כל כך הרבה תצלומים כובשי לב מופקים בעזרת המצלמה הזאת. מצד שני, ה-X Pro 1 איננה מצלמה "טכנית" מצטיינת והיא עלולה לנטוע תסכול בצלמים שמחפשים "ביצועים".

המצלמה פורצת הגבולות השלישית היא אולימפוס E-M5. גם היא מצלמת EVIL, אלא שכל קשר בינה לבין פילוסופיית הריינג'פיינדר מקרי בלבד. היא נראית ומתפקדת כמו מצלמת רפלקס קטנה ולמעשה היא דומה במימדיה למצלמות SLR מסויימות שיוצרו בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. ה-E-M5 היא מצלמה שרירית: מהירה, מדויקת, מוצקה ועמידה. הגמישות התפעולית שלה יוצאת דופן. דומה שאפשר לעשות בה כל דבר בשתיים או בשלוש דרכים שונות. היא משנה את צורתה בעזרת גריפ מודולארי שמתאים אותה לעדשות במשקלים שונים, יש בה מסך מגע צירי שמאפשר חשיפה כמעט אגבית ומנגנון זיהוי פנים מהיר ואינטואיטיבי. היא מצוידת במייצב תמונה חדשני ובמיקוד אוטומטי זריז שעובד היטב גם בתנאי תאורה בעייתיים. רחש התריס השקט שלה, מימדיה הצנועים, ובעיקר העדשות הקטנות שלה, עושים אותה מצלמה דוקומנטרית מצוינת (גם אם לא "מסורתית"). האטימות שלה מתאימה אותה לעבודה בתנאי שטח ומזג אוויר לא אופטימליים והעינית האלקטרונית שלה מתאימה אותה לצילום בתאורה קלושה. כל התכונות האלה כבר מצויות במצלמות אחרות, אבל ה-E-M5 היא הראשונה שמשלבת את כולן בכלי אחד. זאת מצלמת הרפלקס האולטימטיבית (למרות שאינה מצלמת רפלקס כלל) - כולה אומרת יעילות. היא זו שתוקעת את המסמר הראשון בארון של ה-SLR ובכך חשיבותה ה"היסטורית". מובן שיש ל-E-M5 גם חסרונות: היא אינה מיטיבה להתמקד על אובייקטים בתנועה, כמה מהכפתורים בפאנל האחורי שלה קטנים וקשים להגעה ואין בה פלאש פנימי. ובכל זאת היא מצלמת השנה של "העין" לשנת 2012.

.

על בשלות הצילום הדיגיטלי ומצב השוק

בחמש השנים האחרונות הלכה והואטה ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הצילום הדיגיטלי. זה קרה מכיוון שהאלקטרוניקה ובכללה עיבוד האותות הלכה והתקרבה לבשלות (לפחות מבחינתו של המשתמש). מאז שנת 2007 לערך לא חלו פריצות דרך גדולות ותהליך המחקר והפיתוח עבר לפסים של אופטימיזציית הטכנולוגיה הקיימת. והנה, בחודשים האחרונים אנחנו עדים להומוגניות לכל רוחב השוק. בלתי אפשרי להבחין בהבדלים בין תוצריהן של מצלמות שונות ובמרבית המקרים אפילו בין כאלה ששטחי החיישנים שלהן שונים. השיפורים המוכנסים בדגמים חדשים על פני הקודמים להם קטנים ונוגעים יותר לפונקציונאליות מאשר ל״איכות התמונה״. פרק הזמן העובר בין הכרזה אחת לשניה ארוך מכפי שהיה בעבר משום שהחדשנות הולכת ופוחתת. הכוונה לחדשנות אמיתית, כזאת שמורגשת בשימוש; לא לגימיקים כאלה ואחרים. 

האם זה טוב לנו, הצלמים? לדעתי זה מצוין. השוויון מאפשר לצלם לבחור את הכלים המתאימים לו ביותר ולהתעלם משיקולים זרים הנובעים מפערי ארביטראז׳ כאלה ואחרים בין היצרנים. הוא אינו צריך להתלבט בגלל דגמים חדשים שעשויים להופיע כרעם ביום בהיר ולהפוך את הציוד שברשותו למיושן בין לילה. הבחירה ביצרן כזה או אחר יכולה להיות מושכלת יותר ולהתבסס על שיקולים נכונים יותר: אם בעבר חלק נכבד מן ההתלבטות נסב סביב אפשרויות השדרוג העתידיות שהביונט מציע הרי היום ההבדלים בין חיישנים גדולים, בינוניים וקטנים יותר מוגדרים היטב וכנראה שלא ישתנו בעתיד הנראה לעין. לעומת זאת, ההבדלים בצורת המצלמה ובגודלה (וגם בגודל העדשות ובאיכותן) חוזרים להוות שיקולים מכריעים בבחירת היצרן. כך היה במרבית תקופת שלטונו של הפילם וטוב שהדברים חוזרים לפניהם הנורמליים.

התזזית שאחזה בשוק ציוד הצילום בעשור האחרון הביאה לתפיסה מוטעית של הצילום בקרב חובבים רבים. האופי הטכנולוגי של הצילום הדיגיטלי משך אל התחום הזה משתמשים שמוקסמים מן התהליכים יותר מאשר מן התוצאה. לדידם תצלום ״טוב״ הוא כזה שמציג את העולם באופן מציאותי, ללא שיבושים הנובעים מן הכלים המשמשים את הצלם. חוסר חדות, גרעיניות, הבהקים לבנים וצללים עכורים הפכו במידה רבה לחזות הכל. מצלמה לא נבחנה בעושר הצבעים שהיא מפיקה או בנוחות ההפעלה שלה אלא בסדרה של פרמטרים פיזיקליים המתארים את יעילותה בקליטת אור, בקריאה נכונה שלו ובהמרה שלו לאותות חשמליים. בשנים החשוכות של הצילום הדיגיטלי גברה הכפייתיות של המדידה על הקסם שבהקפאתו ובהנצחתו של רגע משמעותי. למרבה השמחה הימים האלה חולפים מן העולם לנגד עינינו. האם מישהו זוכר עדיין את ההיסטריה ההמונית שאפפה את המחשבים האישיים לפני חמש עשרה שנה? כיצד מעבדים, רכיבי זיכרון וכונני אחסון התיישנו ביום בו נרכשו? מאז השתנה השוק וכיום אתה מחליף את המחשב שלך רק כאשר הוא מתקלקל. אין לי ספק שגם הצילום הדיגיטלי יגיע לפרקו בקרוב. פשוט, רוב המצלמות כבר טובות מספיק עבור רוב המשתמשים.

למעשה זה היה נכון גם לפני שלוש שנים. השינוי נובע מכך שהצרכנים מבינים את העובדה הזאת לאשורה ומשנים את הרגלי הרכישה שלהם בהתאם. היצרנים הגדולים, המסורתיים נתפסים לפניקה. אחרת לא ניתן להסביר את הופעתן של מצלמות בעלות חיישנים מלאים במחירים נמוכים יחסית בעוד גופי ה"קרופ" מן הסדרות הגבוהות אינם זוכים לרענון. המסר למשתמשים אינו יכול להיות ברור יותר: הגיע הזמן לזנוח את החיישן הקטן (עם כל העלויות הכרוכות בכך). זהו קו ההגנה האחרון שלהם, ביטוי לרעיון הישן לפיו "גדול יותר הוא טוב יותר". הקו שעובר בין ציוד "מקצועי" לבין ציוד "חובבני" נשבר, אבל חוששני שהמאמצים האלה להציל את הביונטים המסורתיים עוד יתבררו כשירת הברבור של טכנולוגיית הרפלקס. היתרונות שהיא מציעה (חיישן גדול, מיקוד עוקב מהיר) הולכים ומצטמצמים ואילו חסרונותיה (מימדים גדולים, עינית "טיפשה", מיקוד לא מדויק והתאמה מפוקפקת לצילום וידאו) מתבלטים.

בעתיד עוד יתרחשו מהפכות טכנולוגיות בצילום. מאמצי המחקר והפיתוח ימשכו ובעוד עשור או שניים ודאי יופיעו מוצרים אלקטרוניים ואופטיים שיעלו במידה רבה על אלה הקיימים. אולם לעת עתה נראה שחיישן הסיליקון ועדשת הזכוכית הגיעו לבשלות. המוצרים שנראה בשנים הקרובות לא יהיו אלא וריאציות של אלה המוכרים לנו. התצלומים שניתן יהיה להפיק באמצעותם לא יהיו שונים באורח דרמטי מאלה שאנחנו מכירים.

ומה על התחרות, זאת שמניעה את גלגלי הפיתוח הטכנולוגי ואת השוק כולו? מאחר שהמרדף אחר "איכות התמונה" הגיע לסיומו המוצלח, התחרות בין היצרנים תתמקד בפונקציונאליות של המוצרים שלהם. המצלמות של השנים הקרובות יהיו קטנות יותר, שקטות יותר, מהירות יותר וחכמות יותר מאשר אלה שאנחנו מכירים. המיקוד האוטומטי של המצלמות חסרות המראה יהפוך מהיר יותר ויותאם למעקב אחר גופים בתנועה. העיניות האלקטרוניות יגיעו לרמה שבה לא יורגשו הבדלים בינן לבין עיניות אופטיות מסורתיות. מנועי ה-jpeg ישופרו ויהפכו את הטיפול הפרטני בקובץ ה-Raw למיותר במידה רבה. מגמה נוספת שתתפוס תאוצה היא מצלמות ״מיוחדות״ לשימושים ספציפיים שחלקן יהיו שונות מאד במראן ובתכונותיהן מן ה"לבנים" המוכרות לנו.

המשמעות המעשית של הניתוח הארוך הזה היא כזאת:

1. אין טעם בהחלפתה של מצלמה שיוצרה אחרי 2009. ברוב רובם של המקרים המצלמות החדשות אינן עולות על קודמותיהן ככל שהדברים נוגעים לצילום סטילס. התועלת שברכישת מצלמה בעלת חיישן מפורט במיוחד - מפוקפקת. מצלמות הקרופ מגיעות לקצה היכולת שלהן ברזולוציה של 18-20 מגה-פיקסלים; מצלמות החיישן המלא מסוגלות "לספוג" 36 מגה-פיקסלים, אבל דורשות עדשות משובחות ותשומת לב מיוחדת לרעידה בעת החשיפה.
2. כיום, אפילו יותר מאשר בעבר, ראוי לתת את הדעת לתכונות הפונקציונאליות של הציוד: גודל, משקל, איכות אופטית וכיו"ב מבדילים בין מערכות שונות יותר מאשר "איכות התמונה". המבחר גדול ואין צורך בפשרות גדולות.
3. הפיתוי "לעלות כיתה" ולהצטייד במצלמה בעלת חיישן 35 מ"מ גדול מאשר היה אי פעם, אבל אסור לשכוח שרכישתה של מצלמה כזאת היא רק המבוא לפרק של הצטיידות בעדשות יקרות מפז. יש לבחון היטב את תרומתו הפוטנציאלית של החיישן הגדול לצילום שלכם (רמז: היא לא משמעותית כפי שאתם חושבים).
4. אם ברשותכם מצלמה חדישה יחסית ואתם מוכרחים לרכוש ציוד נוסף, הציצו בעדשות הפריים המתאימות לביונט שלכם. בשנה האחרונה הופיעו כמה עדשות מצוינות שעשויות לתרום רבות לצילום שלכם.

.

אוי ויי

קודאק הוציאה אתמול הודעה מעורפלת משהו ובה הצהרה על כוונתה להציע למכירה מיידית כמה מקווי המוצרים שלה:

• מכונות ההדפסה המיידית (ה"קיוסקים" המהוללים)
• מכונות ה"פוטו רצח"
• הפילם למצלמות סטילס
• נייר ההדפסה הפוטוכימי

כל מה שאני יכול להגיד הוא: shit. במיוחד לנוכח הזוועה הזאת.
.

לפעמים תצלום הוא רק אוסף של נתונים

מי שקורא בבלוג הזה מכיר בוודאי את דעתי על הרעיון לפיו תצלום הוא קובץ נתונים. זה אולי נכון מבחינה מכאניסטית (כל פיקסל בתצלום מקבל ערך ספרתי המתאר את צבעו), אבל אין לכך קשר לערכיו התמאטיים והצורניים של התצלום בעינינו. ערכים אלה הם בראש ובראשונה פסיכולוגיים וקוגניטיביים. אלא שבשימושים מסויימים המידע הספרתי הטמון בתצלום חשוב יותר מהכל. באותם מקרים התצלום איננו נבחן על פי ערכו האסתטי או על פי משמעותו האמוציונאלית. תפקידו לתאר את המציאות בדיוק מירבי. יתר על כן, ערכו הספרתי של כל פיקסל עשוי לשמש בסיס להפקת שכבה נוספת - משמעותית יותר - של מידע.

אנחנו מכירים דוגמאות רבות לשימושים כאלה בתצלומים, אף כי רוב בני התמותה מפרידים ביניהם לבין השימושים היצירתיים שלהם באופן מוחלט. תצלומי רנטגן, התצלומים שמפיקות מצלמות מהירות משטרתיות ומצלמות מעקב, תצלומי לווין, תצלומים מיקרוסקופיים מדעיים וכיו"ב אינם נמדדים בקריטריונים הנוגעים למה שאנחנו מכנים "צילום" למרות שהם תצלומים בדיוק באותה המידה (אולי אפילו יותר, אם ניקח בחשבון את עיבוד התמונה שאנחנו כל כך אוהבים).

קחו למשל את התצלום הבא:

מתוארים בו תפוחי עץ שנחצו לאורך "קו המשווה" שלהם והוכתמו בתמיסת I/KI. התמיסה הזאת מגיבה עם עמילן. האזורים העשירים בעמילן בציפת הפרי נצבעים בצבע כהה ואילו האזורים בהם תכולת העמילן נמוכה נותרים בהירים. מאחר שבתהליך ההבשלה של התפוח העמילן עובר הידרוליזה, דגם ההכתמה עשוי לשמש מדד אמין למצב ההבשלה של הפרי. ככלל, ככל שתפוח מכיל עמילן רב יותר כך הוא מתוק פחות, אבל אפשר לאחסן אותו למשך תקופה ארוכה יותר לפני מכירתו. דגם פירוק העמילן איננו המדד היחיד לקביעת מידת ההבשלה, אבל אין ספק שהוא החשוב שבמדדים בזני תפוח רבים. העניין הוא שהמדד הזה, בשונה מן האחרים, קשה למדידה מדויקת והוא נסמך על השוואה ויזואלית ללוח תמונות סטנדרטי. למשל כזה:

השיטה הזאת עובדת היטב מזה כשמונים שנה, אבל היא מחייבת ניסיון רב: שגיאה בהערכת מצב ההבשלה עלולה להביא לקטיף טרם זמנו או לאחסון ממושך מדי שפוגם במראם ובטעמם של הפירות. לכן, עד כמה שזה נשמע מופרך, הערכת פירוק העמילן נמסרת בידיהם של טכנאים מומחים שעוברים הכשרה אינטנסיבית.

בשנים האחרונות שקדתי על פיתוח של מכונה שתחליף את הטכנאי המומחה ותוכל להפוך את אינדקס פירוק העמילן למדד אובייקטיבי שאיננו תלוי במעריך אנושי. לצורך כך הכנתי תיבה גדולה, לבנה, התקנתי בה תאורה ובראשה הצבתי מצלמה. בתחתית התיבה הנחתי לוח צבוע באדום (מדוע דווקא אדום? פרס יוגרל בין הפותרים נכונה) עליו מניחים את חצאי התפוחים המוכתמים כשהשטח המוכתם כלפי מעלה. חיברתי את המצלמה למחשב וכתבתי תוכנה שתנתח את התמונה המתקבלת ותמיר את תוצאות האנליזה לערכי אינדקס עמילן התואמים ללוחות הייחוס הסטנדרטיים. נשמע פשוט, אבל נדרשו לי שבע שנים עד שהגעתי לאלגוריתם בעל מידת דיוק והדירות משביעת רצון. האתגרים שניצבו בדרכי היו רבים. ראשית, יש להבין שנפח העבודה של טכנאי מומחה להערכת פירוק העמילן הוא גדול. בבית קירור ממוצע נערכות בתקופת הקטיף (אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר) אלפי מדידות בכל יום. לכן היה עלי להתאים את האלגוריתם לקבוצות של פירות. מצד שני, לא רק ממוצע הקריאות חשוב אלא גם השונות שלהן בתוך כל מדגם. על כן חשוב היה לקרוא את מצב פירוק העמילן בכל פרי בנפרד. לאחר שפתרתי גם את הבעיה הזאת התברר שחוסר אחידות, אפילו קל, בפיזור האור על תחתית התיבה עלול לשבש את התוצאות. היה עלי לתכנן את התאורה כך שהאור יתפזר באופן אחיד ביותר מחד ולתת לאלגוריתם של הקריאה "עמידות" מסוימת לחוסר אחידות במידת הבהירות הכללית של פירות שונים. יש לציין שמידת הבהירות מושפעת הן משטף האור המוקרן על הפרי והן ממצב פירוק העמילן עצמו, והיה עלי להפריד בין שני הגורמים האלה. האתגר הזה עיכב את הפיתוח למשך זמן רב. כמובן שכדי לעשות זאת היה עלי לדלות כל פיסת אינפורמציה אפשרית מן התצלום. לכל ביט וביט היתה משמעות.

תהליך הפיתוח הפך אותי מומחה לתאורת סטודיו ולאינפורמציה חזותית (גם פרוייקטים אחרים תרמו לכך). אני מודע היטב לכל הפרטים הטכניים המייגעים האלה ואולי משום כך אני כמעט מתעב את העיסוק בהם. אין להם מקום כשאני מצלם להנאתי. לדידי אין ביניהם לבין הנאה דבר. הם מכבידים, מסיחים את הדעת ומעייפים את הנפש. אני רוצה שהצילום שלי יהיה קל. אני רוצה להתמקד בחצי הכוס המלאה ולא בבעיות טכניות. לשם כך אני מוכן לוותר על "שלמות" טכנית. נכון, אילו הייתי מצלם ב-RAW ומשקיע בקבצים אפילו מעט עבודה התוצאות היו "טובות" יותר, אבל אינני מצלם ב-RAW ואין לי למה להשוות את התצלומים שהמצלמה מפיקה. Ignorance is bliss. זה לא עד כדי כך חשוב לי או למתבונן. למעשה הפעם האחרונה בה נתקלתי בתלונות בנוגע לאיכות הטכנית של תצלום שצילמתי היתה... כבר אינני זוכר. אין לי כוונה להטיף בעניין הזה. עשו מה שאתם חושבים לנכון. רק זכרו שלאיש (מלבד חלק מהצלמים, בעיקר חובבים מתחילים) אין עניין באמצעים הטכניים שהביאו ליצירת תצלום כזה או אחר. רוב בני האדם מגלים התעניינות ב'מה' ולא ב'איך'.

השבוע הייתי עסוק מאד. קטיף התפוחים התחיל ובנוסף קיבלתי הזמנה ראשונה מחו"ל לקורא עמילן. לכן נאלצתי לזנוח מעט את הבלוג, ועל כך אני מתנצל. מצד שני, עלי להודות שנהניתי מן החופש הזה. לפעמים אני חש כאילו הבלוג הוא גור חתולים קטן שקורא בכל בוקר: האכל אותי! אולי אפחית מעט את תדירות הכתיבה בחודשים הקרובים, אבל על כך בפעם אחרת.

.

המצלמה כפורטל

מבלי ששמנו לב, מזדחלת לה מגמה חדשה אל לב הקונצנזוס של שוק המצלמות: הקישוריות. רבות מהמצלמות שיצאו לשוק בחודשים האחרונים מצוידות ביחידת תקשורת אלחוטית שמאפשרת לשלוח את התצלומים מכרטיס הזיכרון אל מאגרי תצלומים נבחרים ברשת, אל המחשב האישי או אל המכשיר החכם. בקרוב אף יופיעו מצלמות בעלות ממשק גלישה ברשת. נראה שכמו רבות אחרות, התכונה הזאת מדבקת. סביר להניח שבעוד שנה לכל היותר כל המצלמות החדשות יצוידו ברכיבים אלחוטיים. ומדוע לא? אם כל מצלמה סלולארית מכילה פרוטוקול תקשורת מסועף מובן מאליו שמצלמות "רציניות" זקוקות לכזה. וכמובן, כל צלם שמכבד את עצמו זקוק ליכולת לשתף את עבודתו באופן מיידי עם לקוחותיו או לפחות עם חבריו. התצלומים הנשלחים ישירות מהמצלמה אמנם אינם מעובדים באופן מבוקר על מסך מחשב, אבל לעתים די בסקיצות ראשוניות כדי שהלקוח יוכל לערוך ביניהן סלקציה מהירה. כשהצלם יתפנה להתרווח בכורסתו שמול המסך כבר יחכו לו הוראות ברורות בדבר התצלומים שעליו לעשות בהם עבודת עיבוד. זמן הוא כסף וכסף הוא הכל.

עולים בדעתי כמה וכמה שימושים ספציפיים יותר לקישוריות של המצלמה. למשל, שוו בנפשכם את היכולת של צלמי אירועים להקרין בזמן אמת את התצלומים שלהם על מסך ענק. שוו בנפשכם כמה סרבול מיותר ייחסך מצלמי מגנטים כשיוכלו לשדר את התצלומים שהם מפיקים ישירות למדפסת. שוו בנפשכם את האפשרויות הגלומות בשימוש במכשיר הסלולארי כבשלט רחוק המצויד בתצוגה חיה דרך העדשה! שוו בנפשכם שתוכלו להציג לעיני משפחתכם - בחינם, ללא מאמץ וללא שהיות - תצלומים שזה עתה צולמו בשעה שאתם מטיילים בצד השני של הגלובוס. כיצד יכולנו בלי כל אלה עד היום? אני כבר רואה בעיני רוחי את אתרי ביקורת הציוד מוסיפים לרשימת המגרעות של מצלמה את המשפטים: "Rather basic remote interface" או "Sluggish image upload to remote devices due to limited bandwidth" או אפילו "Lacks app support".

אין לי התנגדות עקרונית לטכנולוגיות חדשות. פשוט נדרש לי זמן להתרגל אליהן. מהות המהפכה הדיגיטלית איננה בשיפור איכות התמונה או בהקטנת ההוצאות השוטפות של הצילום, אלא במיידיות שלו. הזמן החולף מרגע החשיפה ועד קבלתו של תצלום הניתן להצגה באמצעות מדיום פיזי או אלקטרוני התקצר עד מאד. קיצור הזמן הדרוש לשכפול, להפצה ולתצוגה של התצלום, מכל מקום ובכל עת, הוא דבר מתבקש. זה יותר מגימיק; זה עשוי להיות שימושי, אם כי רק עבור חלק מהצלמים בחלק מן הזמן. אז מה הבעיה הפעם?

ובכן, הקישוריות האלחוטית מצטרפת לשורה הולכת ומתארכת של הסחות דעת. זה התחיל בממשק המורכב, רווי החוגות, הכפתורים והמסכים. זה המשיך בתצוגה המיידית וכעת התקשורת... אני רואה במצלמה אביזר מקומי. כשאני מצלם היא הופכת חלק ממני, הארכה של היד ושל העין. אני מתקשה לקבל את תפקידה החדש כפורטל למרחב הקיברנטי הגלובאלי. עבורי הצילום הוא יצירה. כלי לביטוי המחשבות, הרגשות והאישיות שלי. ויצירה זקוקה לזמן. נדרש לי זמן עד שאני חושף מבלי משים, נדרש לי זמן לעיין בתצלומים, לבחור את האהובים עלי ונדרש לי זמן (יותר מכפי שאני רוצה לקוות) לחזור ולבחור מבין אלה ששמרתי ולבסוף להציג. הקלות והמהירות בהן הטכנולוגיה החדשה מציעה להחליף את התהליך הזה מטרידה את מנוחתי. לא בגלל שאין בה צורך (עבור חלק מן הצלמים בחלק מן הזמן), אלא משום שהתהליך היצירתי שלי נראה פתאום כל כך מיושן וקטן ועלוב. משום שהתפוקה שלו דלה כל כך ובכל זאת איני יכול להיפטר ממנו. כנראה שאני מזדקן.

.

עדשת הרחוב האידיאלית

כידוע למי שקורא בבלוג הזה אינני רואה בעצמי צלם "רחוב". אני אוהב לצלם אנשים. אוהב מאד אפילו. דווקא משום כך הפיגורטיביות האנונימית של צילום הרחוב קשה לי. אני מעדיף לחדור את קליפתם של בני אדם, להתקרב אליהם ולצלם מתוך אמפתיה. אני מעדיף שהמצולמים יבחינו בי ויבחרו להתעלם מאשר לצלם בהיחבא. ובכל זאת, לפעמים הנסיבות מאלצות אותי לצלם במהירות, כלאחר יד ומבלי למשוך תשומת לב.

מהי העדשה האולטימטיבית לצילום רחוב (במובנו הקלאסי)? ובכן, אולי כדאי להתחיל מניסוח הדרישות.

ראשית, זאת חייבת להיות עדשה קטנה. עדשות ארוכות מושכות אליהן תשומת לב מיוחדת בגלל הרפלקס הציבורי המשייך אותן לצילום המקצועי. אדם המבחין שהוא מצולם בעדשה כזאת עלול לחשוד שדיוקנו עתיד לראות אור בדפוס. אין בזה כמובן הגיון, אבל לעדשות גדולות יש מין תכונה שכזאת. עד כמה קטנה עליה להיות? הייתי אומר שאורכה לא יעלה על כפליים עובי הגוף.

שנית, זאת חייבת להיות עדשת פריים. רק עדשה בעלת אורך מוקד קבוע תאפשר לצלם להכיר אותה במידה אינטימית מספיק על מנת שיוכל לצלם מבלי להציץ בעינית. מאותה סיבה חשוב שהעדשה תהיה מצוידת בסקאלת מרחקים מדויקת (וגם סקאלת עומק שדה לא תזיק).

שלישית, עליה להיות רחבה במידת מה. עדשות טלה-פוטו ואפילו עדשות נורמליות מחייבות את הצלם לכוון את העדשה אל נושא הקומפוזיציה. עדשות רחבות מאפשרות לו לכלול בפריים את הנושא גם אם המצלמה מכוונת מעט הצידה. סיבה נוספת לעדיפות של זווית הראיה הרחבה היא עומק השדה הגדול הקשור אליה. מצד שני, עדשה רחבה מדי תגרום לכל מה שנמצא בסמוך לשולי הפריים "להימרח" כלפי הפינה הקרובה. המראה האולטרה-רחב הזה עשוי ליצור במתבונן תחושה של קירבה ושל מעורבות בסצנה, אבל הוא אינו מתאים לכל סיטואציה. הייתי אומר שהתחום שבין 28 ו-35 מ"מ (אקוויולנטיים) מהווה פשרה לא רעה.

ורביעית, על העדשה הזאת להיות פשוטה. עדשות שמתהדרות בשלל מתגים, במערכות מיקוד אוטומטי משוכללות ובטבעות אדומות, זהובות או כחולות נוטות להיות גדולות מהרצוי ולבלוט בהמון. בנוסף לכך הן מציעות לצלם בחירה בין אפשרויות רבות (עומק השדה, שיטת המיקוד, הפעלת המייצב וכיו"ב) ובכך יש בהן פוטנציאל לסבך את התהליך היצירתי שלו ולפגום בריאקטיביות שלו לסיטואציה המשתנה.

לאחר שמניתי את הדרישות שלי הגיע הזמן להציץ באפשרויות ההיפותטיות שהיו עומדות בפני אילו חשקתי בעדשה כזאת. בעוונותי המצלמות שברשותי מצוידות בחיישנים בעלי מקדם חיתוך X2. לפיכך עלי לחפש עדשת פריים קטנה (לאו דווקא מהירה) באורך מוקד שבין 14 ו-18 מ"מ. כמובן שהדבר הראשון שעלה בדעתי היה חיפוש בין העדשות המתאימות לביונטים שברשותי. העליתי בחכתי שתי עדשות מתאימות בלבד. שתיהן עדשות "פאנקייק" חביבות ומהירות למדי, אבל שתיהן אינן מתוכננות עבור מיקוד ידני. הנה:

צילום רחוב - כפי שאני מבין אותו - איננו מחייב מיקוד אוטומטי. לכן אין לי סיבה עקרונית לדחות על הסף עדשות ישנות שניתן לחברן למצלמה באמצעות מתאם. אלא שמיד הוברר לי שרוב עדשות הפריים בתחום אורך המוקד הרצוי המצוידות בסקאלת מרחקים נראות בערך כך:

העדשות האלה לא מצטיינות בחדות שלהן כשהן מורכבות על גופים דיגיטליים. זווית ההטלה של קרני האור אולי אינה באה לידי ביטוי במצלמות פילם, אבל לחיישנים יש דרישות משלהם שרק מגדילים אותן. הנה:

מובן שיש עדשה נוספת, טיפ-טיפה רחבה מדי עבור הז'אנר הזה ויותר מטיפ-טיפה יקרה מדי עבור חובב הצילום הסביר, אבל לפחות היא איכותית. הנה היא:

ואז, רגע לפני שחילצתי את כרטיס האשראי המדומה מתוך הארנק (הרי אינני צלם רחוב ולא באמת התכוונתי לרכוש עדשה חדשה. כל התרגיל הזה היפותטי, מה גם שיש ברשותי אי-אלו עדשות) נזכרתי שעדשת הרחוב האולטימטיבית היתה כל הזמן הזה בכיסי.

האם זה קורה גם לכם?

.

שאלון: המכשיר הסלולארי כמצלמה

הערה טכנית: שאלו אותי כיצד אפשר לעיין בתוצאות השאלונים יום או יומיים לאחר ההשתתפות כדי לעקוב אחר התפלגות התשובות. ובכן, פשוט הקישו על הלחצן "שלח" מבלי למלא את השאלון.
.

דיאלוג דימיוני

סמנכ"ל שיווק בכיר: שמע, מועצת המנהלים החליטה שעלינו להיכנס לשוק חסרות המראה. אני רוצה הוכחת היתכנות תוך חודש.

מנהל מו"פ: הגיע הזמן. למען האמת כבר הקמתי צוות ויש לנו כמה רעיונות שישאירו אותך בפה פעור.

ס"ש: טוב, קבע פגישה עם המזכירה שלי והכן מצגת. אבל בלי יותר מדי מונחים טכניים. קצר ולעניין.

מ"מ: ברצון.

(כעבור חודש)

ס"ש: מרשים מאד. מרשים מאד. באמת. אבל לא לזה התכוונו.

מ"מ: תוכל לפרט בבקשה?

ס"ש: חשבנו על קונצפט מעט שונה. פשוט יותר.

מ"מ: פשוט יותר?

ס"ש: כן... למשל העינית. האם היא הכרחית?

מ"מ: אינני מבין. כיצד אתה רוצה שהמשתמש יצפה בסצנה? דרך המסך?

ס"ש: אתם חיים בעבר. תראה איך אנשים מצלמים היום. מוציאים מהכיס את המכשיר החכם, נוגעים במסך וזהו. פשוט.

מ"מ: אבל אי אפשר לראות את המסך ביום בהיר.

ס"ש: צא מזה. אין צורך בעינית.

מ"מ: ומה בדבר עינית חיצונית שמתחברת לנעל הפלאש?

ס"ש: אמרתי לא!

מ"מ: (נאנח) נו טוב, אני מניח שאפשר יהיה להסתדר עם המסך המפרקי.

ס"ש: סליחה?

מ"מ: מסך מפרקי, אתה יודע. כמו אלה שאנחנו מרכיבים במצלמות הוידאו ובמצלמות ה-DSLR הזולות.

ס"ש: אבל זו תכונה של מצלמות הרפלקס שלנו! אתה לא מצפה שנציע אותה במצלמה חסרת מראה?!

מ"מ: אבל המתחרים...

ס"ש: מתחרים שמיתחרים. זה לא מעניין אותי. ראית פעם מכשיר חכם עם מסך מפרקי? מה שמזכיר לי – חוגת המצבים. תוריד אותה.

מ"מ: אבל...

ס"ש: אני רוצה גישה לכל הפונקציות דרך מסך מגע. כמו ב...

מ"מ: מכשירים החכמים (נאנח).

ס"ש: שכח כל מה שאתה יודע. הצלמים של מחר יצפו שנגיש להם הכל בכפית. מסך מגע, אוטומציה מלאה, חיישן גדול, מצלמה אינטליגנטית יותר מהצלם. והם ירצו את כל זה בכיס המכנסיים שלהם.

מ"מ: נו, זה בלתי אפשרי. אנחנו זקוקים למרחק מסוים בין החיישן והביונט כדי שהעדשות יהיו מאוזנות. מצלמה כזאת תהיה עבה מכדי להיכנס לכיס.

ס"ש: (צוחק) עדשות? זה לא מעניין אותי. העיקר שהחיישן יהיה state of the art. בדקו אילו עדשות יש למתחרים והעתיקו שתיים מהן. זום קיט ועוד אחת, מה שתרצו. ואני רוצה מצלמה דקה. כן?

מ"מ: (המום) רק שתי עדשות? אבל...

ס"ש: אני רוצה לצאת לשוק בעוד חצי שנה. בינתיים הכינו שתי עדשות ואחר כך נראה. אין לפרוייקט הזה יותר מדי תקציב. יש לנו חיישן חדש על הראש ומצלמת הוידאו המקצועית מקבלת עדיפות עליונה, אז תגיד תודה שאני בכלל מוכן להשקיע בצעצוע הזה.

מ"מ: בסדר, נראה מה אנחנו יכולים לעשות. אעדכן אותך בהקדם.

ס"ש: רגע רגע, שכחתי את הדבר הכי חשוב. אני רוצה התאמה מלאה לכל העדשות שלנו, כולל מיקוד אוטומטי מהיר בוידאו. אנחנו חייבים להגן על נתח השוק שלנו.

מ"מ: זה בלתי אפשרי בלוח זמנים כזה. מערכות חסרות מראה משתמשות בשיטת מיקוד שונה מאשר מצלמות הרפלקס. יש לנו שרטוטים ראשוניים למערכת מיקוד היברידית על החיישן, אבל זה רק בגדר רעיון. נזדקק לשנתיים של פיתוח כדי להגיע למהירות המיקוד של המתחרים.

ס"ש: אני רואה שחבל על הזמן שלי. אולי פשוט ארים טלפון למתחרים... בניגוד אליך הם מבינים עניין.

מ"מ: (בהכנעה) כן אדוני.

וכך נולדה ה-EOS M.

 .

סודם של הפורמטים הגדולים

קרוב לודאי שרובכם מעולם לא הניח את ידו על מצלמת פורמט בינוני המשתמשת בפילם, שלא לדבר על דיגיטלית. אלה הם כלים יקרים (ברכישה או בשימוש, תלוי במדיום) שנמצאים הרחק מעבר לאופק של הצלם החובב. כשאתם כבר נתקלים בתצלומים שהופקו באמצעות מצלמה כזאת אתם לא מוצאים יתרון כלשהו באיכות התמונה על פני מה שמוכר לכם יותר מנסיונכם. אדרבא, המצלמות האלה אינן מצטיינות בתנאי תאורה לקויה והן איטיות מאד (המהירות שבהן מסוגלות לחשוף רק פעם בארבע שניות). אם כך, מהו היתרון שלהן?

ובכן, הקישו על התצלום הבא וצפו בו במלוא גודלו (פתחו אותו בחלון חדש).

Photograph: Alexander Hafemann

ראו כמה הוא חלק: המדרג הטונאלי שלו מעודן יותר מזה שאתם מכירים, המעבר מחדות לרכות הדרגתי ו"רך", ואפילו המדרג הכרומאטי נראה מדויק יותר. התוצאה היא תצלום שנראה ריאליסטי ביותר. הביטו (בהגדלה, כמובן) באופן בו מתוארות טיפות המים על פניו של הילד. אפשר לחוש ברטיבות ובקרירות שלהן. הביטו כמה המשטחים שמחוץ לעומק השדה "מוחזקים". כמה הם נקיים מארטיפקטים. התצלום כולו מאופיין במעין שלמות מעוגלת ומאוזנת הן באזורים המפורטים שלו והן ברקע.

למרבה הצער לא ניתן להפיק תוצאות דומות בפילם או בחיישן קטנים יותר (כלומר, זה אפשרי, אבל רק בסיוע כבד של תוכנות עיבוד). הסוד נמצא בעדשות: הן ארוכות יותר ולכן טובות יותר. אורך המוקד האידיאלי לאיכות התמונה נמצא בטווח שבין 75-150 מ"מ. בתחום הזה אפשר לבנות עדשות פשוטות יחסית שאינן סובלות מריבוי של עיוותים או מהבדלים גדולים בחדות באזורים שונים של הפריים. אם נבחן את זווית ההשקפה של עדשות כאלה על פורמטים שונים של פילם (או על חיישנים בגדלים שונים) נמצא שהתחום הזה ימצא את שימושיו הרב-גוניים ביותר בשילוב עם הפורמט הבינוני. כך למשל, עדשת 75 מ"מ תיתן שדה ראיה נורמלי ואילו עדשת 150 מ"מ תיתן טלה-פוטו קצר שיהיה אידיאלי לפורטרטים. מובן שהפירוט הרב שהפורמט הבינוני מציע כמו גם הטווח הדינאמי הרחב של חיישנים גדולים אינם מזיקים, אבל הסוד טמון בזכוכית. כמו תמיד, בעצם.

.

למקומות, היכון, צא!

אחת לשנתיים מתקיימת בעיר קלן שבגרמניה האולימפיאדה של יצרני ציוד הצילום – תערוכת פוטוקינה. ברבות השנים הפכה התערוכה הזאת – הגדולה והחשובה מסוגה – לכר פורה של חידושים טכנולוגיים. מוצגים בה לראווה המוצרים פורצי הדרך ביותר הקשורים בצילום. מצד שני, לא כל מה שמוכרז לפני התערוכה הזאת חשוב. היצרנים השונים מנצלים את ההד שניתן לפוטוקינה על מנת למשוך תשומת לב למוצרים אבולוציוניים הדומים להפליא לאלה שהם מחליפים. ותשומת הלב אכן נתונה: החודשיים שמקדימים את פתיחת התערוכה גורמים לכל חובב צילום / טכנולוגיה דפיקות לב מואצות. הסקרנות אינה יודעת גבולות: אילו חידושים יציע היצרן "שלי"? על מה יכריז המתחרה? איזה מוצר יתבסס בעקבות התערוכה כ"כוכב עולה"?

שתי הפוטוקינות הקודמות נשאו איתן בשורות משמעותיות שהיוו אבני דרך בהתפתחות הצילום הדיגיטלי. ב-2008 פרצה לתודעה טכנולוגיית ה-EVIL, זו שהולכת ומתבססת בשוק המצלמות האיכותיות. התערוכה שהתקיימה ב-2010 עמדה בסימן מיזוג הוידאו לתוך צילום הסטילס (הניצנים הראשונים הופיעו עוד קודם לכן, אבל ב-2010 הוידאו שטף את עולם הצילום ויישומים איכותיים ונוחים להפעלה החלו להופיע במצלמות המתקדמות).

מה יקרה אפוא בפוטוקינה של 2012? אין צורך בכושר נבואה מרשים כדי להצביע על כמה מגמות חשובות:

• פופולאריזציה של החיישן הגדול – שלושת היצרנים שמפתחים מצלמות דיגיטליות בעלות חיישן "מלא" צפויים להכריז על מצלמות זולות יחסית בהן יותקן חיישן כזה. עד כה החיישנים הגדולים האלה היו שמורים למצלמות שהצטיינו במימדים גדולים, באיכות בניה גבוהה ובמערכות אלקטרוניות שהיוו את המילה האחרונה לתקופתן (מלבד יוצא מן הכלל בולט אחד). עתה הגיע זמנן של מצלמות חיישן "מלא" זולות יותר שיציעו את "איכות התמונה" (כפי ששמתם לב, אני נאלץ להשתמש כאן בהרבה מרכאות כפולות) הגבוהה ביותר הקיימת במעטפת בסיסית וזולה יותר. זה יקרה מפני שהחיישן ה"מלא" איננו מציע עוד יתרונות מעשיים משמעותיים על פני אחיו הקטנים יותר. במלים אחרות, הוא אינו מצדיק עוד את מחיריהן של המצלמות ה"מקצועיות". יתרון הרזולוציה של החיישנים האלה נשחק עם הופעתם של חיישנים "בינוניים" מפורטים ביותר. יתרון הניקיון ברגישות גבוהה אולי נשמר, אבל הוא פחות שימושי מאשר היה בעבר וכך גם יתרון הטווח הדינאמי.
• מצלמות fusion – המיקוד האוטומטי העתידי יהיה היברידי. המצלמות יתמכו בשתי שיטות המיקוד האוטומטי – PDAF ו-CDAF ובכך ישיגו גמישות מירבית הן בעת צילום סטילס והן בעת הסרטת וידאו. המיקוד מבוסס הפאזות לא ידרוש עוד מערכת אופטית מקבילה והתוצאה תהיה ירידת קרנה של מצלמת הרפלקס (זה רק יתחיל להיות מורגש בפוטוקינה הקרובה, אבל עד התערוכה של 2014 השינוי יהיה בולט). המשך הפיתוח של העינית האלקטרונית רק יפחית את הצורך במראה ובפריזמה. מצד שני, יופיעו מצלמות EVIL גדולות יותר מאלה המוכרות לנו כיום. הן יהיו גדולות מכיוון שיהיה עליהן לשאת עדשות שנוצרו עבור מצלמות רפלקס. בכלל, הגבול שבין DSLR ו-EVIL יהיה מטושטש יותר מכפי שהוא היום. אני מאמין שמערכת EVIL ראשונה שתישא את המאפיינים האלה תוצג כבר בשבועות הקרובים.
• התריס הפרוגרסיבי – פעולת התריס המצוי בכל מצלמה גורמת לחשיפה של החיישן למשך פרק הזמן הדרוש ולהחשכתו מיד לאחר החשיפה. היצרנים השונים שוקדים מזה זמן רב על פיתוחו של תריס "וירטואלי" שידליק ויכבה את החיישן לפי הצורך מבלי להחשיך אותו באופן פיזי בין חשיפה אחת לשניה. תריס פרוגרסיבי שכזה יאפשר חשיפה שקטה לחלוטין, רצף חשיפות מהיר ביותר ומגוון מניפולציות שדורשות כיום יותר מאשר חשיפה אחת (כמו HDR במצלמה, יצירת תצלומים פאנורמיים והפחתת רעש באמצעות מיצוע). אני משוכנע שמצלמה ראשונה בעלת תריס פרוגרסיבי תופיע בחודשים הקרובים, אם כי יתכן שזה יקרה רק אחרי פוטוקינה.

מגמות פחות חשובות שיבואו לידי ביטוי בפוטוקינה הקרובה:

• הופעת עדשות מהירות יותר במצלמות קומפקטיות (הגיע הזמן).
• הסוף למרוץ הרזולוציה (מאוחר מדי).
• שיפור איכות הוידאו המופק ע"י מצלמות סטילס (תדירות דגימה גבוהה יותר, הפחתת moiré והגברת הרזולוציה).
• שיפור דרמטי ב"איכות התמונה" של מצלמות סלולאריות.
• הכנסת רכיבי תקשורת אלחוטית למצלמות.
• עליית קרנם של יצרני עדשות "חיצוניים" בשוק ה-EVIL.
• מיצוי רזולוציית העדשות בדגמי ה-DSLR וה-EVIL החדשים (20-24MP בחיישני APS-C, 16-18MP בחיישני 4/3 וכו').

זהו. קחו הכל בקלות וזכרו שגם אם היצרן "שלכם" מאכזב, כנראה שהוא יטול מחדש את ההובלה בעוד שנה-שנתיים. זו דרכו של עולם. ועוד משהו: ריבוי ההכרזות הצפוי יגרום ליצרנים השונים (ולתומכיהם בפורומים, בבלוגים, בעצם בכל מקום) להלל, לקלס, לשבח, לפאר ולרומם את מוצריהם החדשים מעבר למידה הרגילה. אין צורך להאמין לכל מילה. רוב המוצרים שיוכרזו יהיו טובים מקודמיהם אך במעט ולא יתרמו דבר לצילום שלכם. זו אולי ההזדמנות להזכיר את דבריו האלמותיים של Ernst Haas:

Leica shmieca. The camera doesn’t make a bit of difference. All of them can record what you are seeing. But, can you see?

18-23 בספטמבר, 2012

 .

על פרשת דרכים

שאלה שהועלתה באחד הפורומים:

רכשתי מצלמת פנסוניק G3 ועד כה אני מאד מרוצה ממנה ומהעדשות [שתי עדשות זום איטיות], אבל נתקלתי בבעיה קלה בשתי סיטואציות: צילום "ספורטיבי" בתאורה שהיא לא אור יום מלא מבלי שיהיה טישטוש מסויים וצילום (ללא פלש) בתאורה לא טבעית של אנשים בתנועה... זה התחיל מזה שאני משתמש בציוד שלי בעיקר לצילום טבע ונוף וצילום קליפים של וידאו. אבל אז, באחד מצילומי הטבע חשקה נפשי בלצלם ציפור אגמים ממריאה למעוף ואז גיליתי שכשהתאורה היא של בין ערביים כל מה שאני עושה ומנסה - החל מלאפשר למצלמה לקבל את ההחלטות וכלה בנסיון לקבוע בעצמי פרמטרים של צמצם ותריס - כל הנסיונות הללו כשלו כי התמונות יצאו חשוכות מידי או עם טישטוש של תנועה. אמרתי בליבי - OK אם אתה רוצה לצלם עופות ממריאים עליך לבוא בשמש הקופחת ואז לנסות ולתפוס אותם. ניחא.
בהזדמנות אחרת בצילום אירוע (בשביל הכיף ולא מטעם אף אחד) כאשר צילמתי מתחת לתאורה על הבמה הכל היה בסדר גמור. לאחר שנגמר האירוע ירדתי לקהל וניסיתי לצלם את ההוויה וההתרחשות. גם כאן, למרות כל המאמצים התמונות יצאו מטושטשות בשל אפקט התנועה (להבדיל מטישטוש שנובע מבעיה בפוקוס). ועל אף שמהטעות הזו נוצרה התמונה הכי יפה שצילמתי אי פעם בזמן הקצר בו אני מתעסק קצת בצילום (תוצאה של מזל של מתחילים יותר מאשר כישרון או ידע) כאן כבר נדלקה לי נורה אדומה.

...אחד השימושים הצפויים של המצלמה היא לצלם הופעות של מוזיקה (הן וידאו והן סטילס). עד כה לא ממש בחנתי אותה בסיטואציה כזו אבל אני חושב שכבר עכשיו ניתן להניח שברגעים בהם הבמה לא מוארת לחלוטין יהיה קשה לעבוד עם ה-G3 ועם העדשות הנוכחיות.

נראה לי קצת מוזר (ואולי זה רק אני) להחזיק מצלמה רק עבור מצבים בהם התאורה מושלמת. לכן זאת לא שאלה של מה הנפח של צילום כזה או אחר אלא מה דרוש על מנת לשפר את הנקודות הבעייתיות הללו. האם מצלמה נוספת או עדשה נוספת לאותה מצלמה שברשותי? האם כדאי להשקיע בעדשה נוספת (ובטריה גיבוי) למצלמת ה-G3 על מנת לשפר את הביצועים בתנאים מסויימים (חשוב להדגיש שאני מאוד מרוצה ממנה בתחומים שלשמה היא נרכשה) או אולי כדאי להשקיע במצלמה נוספת שתספק פתרון לתנאים המסויימים הללו ובנוסף לכך תשמש כמצלמת גיבוי? והאם הניקון 3100 באמת יותר טובה ומתאימה לדרישות כמו צילום ספורט ותנועה בטבע או צילום בתאורה שהיא לא טבעית ללא שימוש בפלאש?

אנונימי

השימושים שאתה שואל לגביהם - ספורט והופעות - הם אולי התובעניים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. התמודדות איתם דורשת עדשות ארוכות ומהירות וגופים בעלי יכולת גבוהה בתאורה לקויה. בתקציב שעומד לרשותך לא תמצא שום דבר שיסייע לך להפיק תוצאות ראויות בסיטואציות כאלה. מצטער. 

כעת לחדשות הטובות: בכל זאת תוכל להפיק תצלומים מעניינים בתנאים קשים. הם אולי לא יצטיינו באיכות טכנית מרשימה ויהיו ״שונים״ מהתצלומים שאנחנו מורגלים אליהם, אבל מניסיוני יצירתיות עשויה להחליף את הטובה שבעדשות. ניקח למשל צילום בהופעה. ברירת המחדל בז׳אנר הזה היא צילום באמצעות זום טלה-פוטו מהיר שמאפשר התמקדות באמן המופיע ובידוד שלו מן הרקע. משהו כזה:
 

Paul MacManus, Mike Scott, 2011

האם אלה התצלומים המעניינים ביותר שאפשר ליצור בסיטואציה כזאת? לא. אבל זה קל: פשוט מכוונים, נועלים את המיקוד ו״מרססים״. כל שנותר לעשות הוא לברור עשרה תצלומים טובים מבין האלפים שצלם עשוי ליצור בדרך זו במהלך שעתיים של הופעה.

מכיוון שאינך מצויד באופן שתוכל לצלם כך, עליך להתפשר. קודם כל עליך להתקרב לבמה כדי שתוכל לפתוח את צמצם העדשה ככל יכולתה. מכיוון שזווית הראיה של העדשה רחבה יותר, עליך לתת תשומת לב יתרה לקומפוזיציה: תיאלץ לכלול בפריים גם קהל, גם חלקים ״מתים״ של הבמה, גם כמה פנסים מתאורת הבמה. האילוץ הזה יגרום לך לחשוב על יחסי הגומלין בין חלקי התמונה השונים ועל תזמון החשיפה. ומה לגבי תנועה? האם תחכה לשפע של אור על הבמה כדי שתוכל להקפיא אותה? ואולי טשטוש תנועה דווקא יתרום לאווירה של התצלום? ומה התייחסותך לרעש שמקורו ברגישות הגבוהה של החיישן? האם הקומפוזיציה וההתרחשות חזקות מספיק על מנת להסיח ממנו את דעתו של המתבונן? האם כדאי להמיר את התצלומים לשחור-לבן? ועוד כהנה וכהנה.
 

כך לומדים לצלם. מי שיש בידו ציוד ״מתאים״ לא יצטרך להתחבט בכל השאלות האלה ולכן הוא יפתח במהרה עין עצלה. הוא יסתמך על הציוד שלו שיפתור את בעיותיו הטכניות מבלי להבין שחוסר העניין בתצלומים שהוא מפיק איננו קשור כלל לאיכות הציוד. המגבלות הן אלה שמעודדות חשיבה יצירתית ומחדדות את הראיה הצילומית. אתה עצמך כתבת שהתצלום הטוב ביותר שלך נוצר בשעה שהציוד שלך לא התאים לסיטואציה ולתנאי התאורה.

שים לב: התצלומים המופקים כיום בתנאי תאורה לקויים אינם ״טובים״ יותר מאשר אלה שצולמו לפני שלושים וארבעים שנה. נכון, הם חלקים יותר, צבעוניים יותר וחדים יותר, אבל הם אינם מעניינים יותר למרות שהמצלמות של היום מתאימות יותר לצילום בתנאים קשים. הרבה יותר מתאימות.
  .

Jim Marshall, Johnny Cash, San Quentin Prison, 1969

Uknkown photographer, Led Zeppelin in concert

הסיבה לכך פשוטה: "איכותו" של תצלום, ובפרט בז'אנר הזה, טמונה באנרגיה שלו. לא בנאמנות הצבעים, בחדות, בניקיון או בטווח הדינאמי שלו.

הציוד שבידיך מצוין, אבל הוא אינו מיועד להפקת תצלומים "איכותיים" (חדים, נקיים וכיו"ב) בתנאי תאורה לקויים. מצלמות אחרות, ובמיוחד עדשות אחרות עשויות להתמודד עם מחסור באור ביתר הצלחה. למותר לציין שציוד מן הסוג הזה לא רק הרבה יותר יקר מזה שברשותך, אלא גם גדול וכבד יותר. עומדות בפניך שתי דרכים: להחליף את המערכת שלך באחרת (מצלמה נוספת, זולה יחסית, לא תקרב אותך למטרתך. אם תבחר בדרך זו יהיה עליך למכור את הציוד שברשותך ולרכוש במקומו משהו אחר - יקר יותר) או ללמוד לעקוף את המגבלות ואף לנצל אותן לטובתך. הדרך הראשונה קצרה יותר. השניה מהנה יותר. כל אחת מהדרכים האלה תוביל אותך למקום אחר: אם תבחר בדרך הראשונה קרוב לוודאי שבעוד שנתיים-שלוש תישא אתך תיק גדול ובו עדשות זום מהירות, פלאשים ומגוון אביזרים. אם תבחר בשניה קרוב לוודאי שבאותה נקודת זמן תסתובב עם מצלמה קטנה ושתי עדשות פריים קטנות ומהירות. אם תבחר בדרך הראשונה תוכל להגיב במהירות לכל סיטואציה שתיקרה בדרכך - בדיוק מה שחסר לך כעת. אם תבחר בשניה הצילום שלך יהיה ממוקד יותר. יהיו סיטואציות בהן כלל לא תנסה את מזלך מכיוון שערכיך האסתטיים כמו גם אלה התיעודיים לא יחייבו אותך להרים את המצלמה אל העין. תלמד לוותר. אם תבחר בדרך הראשונה הצילום שלך יהיה תלוי בציוד שבידיך. בלעדיו תרגיש אבוד. אם תבחר בדרך השניה הצילום שלך יהיה תלוי ביצירתיות שלך. בראיה שלך. יתכן מאד שאינך מבין על מה אני מדבר. בסך הכל אתה רוצה לצלם ציפור ממריאה אל על או קונצרט רוק ולקבל תצלומים חדים מספיק. אלא שהדרך בה תבחר להתמודד עם הדילמה הנוכחית שלך תשפיע על האבולוציה של הצילום שלך יותר משתוכל לשער. ראיתי את זה פעמים רבות.

כל מה שכתבתי עד כה לא נוגע לצלמים מסחריים. צלמים כאלה מצלמים עבור מישהו אחר - לקוח - וכל עניינם הוא להשביע את רצונו. המוטיבציה שלהם מכוונת אותם לעבודה "לפי הספר" והם זקוקים לציוד האיכותי והיקר ביותר כדי להתחרות בהצלחה באחרים. צלמים כאלה מדברים בשפה אחרת, לפחות כשזה מגיע לעבודתם. טכניקה מעניינת אותם יותר מאשר יצירתיות, אבל שוב: מטרתם היא להשביע את רצונם של אחרים ביעילות המירבית ולאו דווקא לבטא את הראיה הספציפית שלהם.

אילו עמדתי היום במקומך הייתי בוחן את האפשרויות הבאות, על פי הסדר:

1. מצטייד בעדשת פריים מהירה, נורמלית או מעט רחבה.
2. משקיע את הסכום בקורס צילום על פי נטיית לבי ובכסף הנותר רוכש לי מספר ספרים מועילים. 
3. מוותר לפי שעה על השימוש בכסף וצובר ניסיון נוסף כדי להגדיר את צרכי באופן ממוקד יותר. 
4. רוכש לי מצלמת פילם משומשת עם עדשת פריים נורמלית ידנית ומקציב את שאר הסכום לפילם ולשירותי פיתוח. 
5. מוכר את הציוד שבידי ורוכש מצלמת DSLR חדישה, רצוי מסדרה גבוהה למדי, ועדשת זום סטנדרטית מהירה.

שקול את האפשרויות שעומדות בפניך בזהירות, אבל מרגע שתכריע - היה החלטי.

בהצלחה.

.

המצלמה המכושפת

...Then I got in the car and went over to Precision Camera where I spent some time playing with... this year's swim suit model of cameras, the Olympus OM-D (all the parts are just right and the shutter sounds sweet but.....I just can't pull the credit card out yet).  Can't figure out why this camera always makes me feel better when I hand it back to its owner or to the sales clerk...probably something in my wiring, certainly nothing wrong with the camera. Not in the face of the reviews and kudos it's received from all the people I trust.

Kirk Tuck

המצלמה החדשה שלי קטנה ומשוכללת. היא מפיקה תצלומים נהדרים, דומים בטווח הדינאמי שלהם ובעושר הצבעים למיטב סרטי הנגטיב הצבעוניים, אפילו ב-JPEG. היא מצוידת במייצב תמונה מהפכני, יעיל ביותר, שעובד עם כל עדשה המורכבת עליה. מהירות המיקוד שלה משתווה לזו של מיטב המצלמות המקצועיות והדיוק במיקוד חסר תחרות (אם כי המיקוד העוקב שהיא מציעה איננו מדויק במיוחד). היא מהירה מאד בצילום רציף והתריס (השקט) שלה מופעל ברגע הלחיצה על המחשף, ללא כל שיהוי. היא מצוידת בשתי גלגלות שליטה ובמספר גדול של כפתורים שתיפקודם נתון לבחירת המשתמש. יש לה מסך מגע מפרקי שמאפשר לבחור את אזור המיקוד באמצעות נגיעה ואף לחשוף מבלי לגעת במחשף. העינית האלקטרונית שלה גדולה, מדויקת ומהירה. המצלמה מציעה הפעלה אלחוטית של עד 16 פלאשים מרוחקים בארבע קבוצות ואם כל זה לא מספיק, היא בנויה היטב ואטומה לנתזי מים ולחדירת אבק. ניתן להוסיף לה גריפ מודולרי, גם הוא אטום, שעושה אותה נוחה מאד לאחיזה במיוחד כשמורכבות עליה עדשות כבדות. ואם כבר הזכרתי עדשות, ניתן לחבר אליה מגוון גדל והולך של עדשות - רובן קטנות ואיכותיות. מבקריה זוקפים לחובתה מספר קטן של פגמים, אבל הם שוליים. ניסיוני הקצר מלמד שאף אחד מהם לא מפריע לתפעול סביר של המצלמה.

אז מה הבעיה בעצם?
בכנות, קשה לי לשים עליה את האצבע. אנסח את זה כך: מצלמה בגודל כזה - ובמיוחד בהתחשב ביצרן שלה - לא אמורה להיות טובה כל כך. למשל, החיישן שלה קטן יותר מאלה המצויים ברוב המצלמות המתקדמות ובכל זאת "איכות התמונה" שלה אינה נופלת מזו שלהן. ובכלל זה הטווח הדינאמי והניקיון ברגישות גבוהה. למשל, מערכת מיקוד המבוססת על מדידת קונטרסט לא אמורה להיות מהירה יותר ממערכות המבוססות על הפרשי פאזות. למשל, מצלמה שנמכרת במחיר הזה לא אמורה להיות אטומה או בנויה כפי שהמצלמה הזאת בנויה. כאילו היא מקדימה את זמנה בשנתיים-שלוש. כאילו היא מכושפת. העובדה שהחיישן שלה מרחף באוויר כל עת שהיא מופעלת (חלק ממערכת הייצוב החדשנית) רק מגבירה את החשדנות כלפיה. משהו בה ודאי פגום מן היסוד. זה הרי לא יכול להיות.
הנה אבחנה מעניינת: אלה שמביעים את ההסתייגות העמוקה ביותר מן המצלמה הזאת הם דווקא משתמשים ותיקים בציוד של היצרן שלה. האחרים מקבלים אותה בברכה. היא איננה טובה יותר או פחות מדור המצלמות האחרון של היצרנים האחרים, אבל היא קטנה יותר (היא לא היחידה שנמצאת בנישה הזאת). משתמשי אולימפוס שונים. הם התחנכו על ברכי "אתוס המאסף". אולימפוס מעולם לא הובילה במירוץ הטכנולוגי. היא היתה האחרונה להכניס רכיבים אלקטרוניים למצלמות שלה בעידן הפילם והיחידה שלא פיתחה מערכת מיקוד אוטומטי בסוף המאה שעברה. לפני עשור בחרה אולימפוס לבנות את מערכת ה-DSLR החדשה שלה מסביב לחיישן קטן במעט מהסטנדרט הנהוג. זאת היתה בחירה חופשית; בניגוד לאחרות המערכת הזאת נבנתה מן היסוד. לעומת זאת, המוצרים של אולימפוס תמיד היו מעט אמינים יותר מאלה של המתחרים, מעט קטנים יותר ומעט מדויקים יותר. במיוחד העדשות. היתרונות האלה איפשרו לאולימפוס להחזיק במשך כל השנים בנתח קטן-אבל-יציב של שוק המצלמות המתקדמות. אותם צלמים נחשבו (ובמידה מסוימת נחשבים עד היום) אקצנטריים, שלא לומר תמהונים. הם מעריכים את האיכות האופטית, את איכות הבניה ואת איכות הצבע יותר מאשר את איכות החיישן. אדרבא, החיישנים החלשים והמיושנים במקצת שאיפיינו את המצלמות מתוצרת אולימפוס חידדו באותם צלמים את ההכרה שהם יכולים להפיק תוצאות שישביעו את רצונם למרות החיסרון של הציוד שלהם; שההנאה חשובה מאיכות הקובץ; שעיבוד הקבצים במחשב הוא ביטול זמן. כל אותן אימרות שפר שנשמעות ברמה בכל פורום ובכל בלוג ("זו לא המצלמה - זה הצלם" וכיו"ב) היו לדרך חיים עבור משתמשי אולימפוס בעשרים השנים האחרונות. לא היתה להם ברירה אחרת. מצד שני, אין להתכחש ליתרונות שהפילוסופיה הזאת מציעה: כאשר אתה צועד במאסף אתה חופשי מדאגות פרוידיאניות שעניינן 'למי יש יותר גדול'.
לפיכך אין פלא שהמצלמה החדשה הזאת, E-M5, מטלטלת את שלוותם של משתמשי אולימפוס. המצב החדש שנוצר מאיים לנפץ פרדיגמה שנבנתה שכבה אחר שכבה במשך עשרות שנים. ההגנות הפסיכולוגיות שלהם נמצאות בסכנת קריסה והם מסרבים לפסוע לקדמת הבמה. מקומם הטבעי מעט מאחור, הרחק מאור הזרקורים. שני הפוסטים הקודמים שכתבתי בנושא הזה נתקלו בחוסר הבנה מפני שאנחנו חושבים אחרת. אנחנו מדברים בשפות שונות זו מזו.
הביטו היטב בפניו של הבחור הזה בשעה שהוא אוחז במצלמה. הם מביעים בדיוק את מה שאני מרגיש.

זהו. לא אלאה אתכם יותר במניה-דיפרסיה שלי. סלחו לי על השטויות שבהן עסקתי בימים האחרונים.

.

שאלון EVIL: התוצאות (וגם כמה הגיגים)

טכנולוגיית ה-EVIL מהווה פריצת דרך בעולם הצילום. הגורם לכך איננו ההנדסה שבתוך הקופסה (דהיינו החלפת המראה והפריזמה במערכת צפיה ישירה וההסתמכות על שיטה שונה למיקוד אוטומטי) אלא שבירת המוסכמה הוותיקה שקושרת בין גודל ומשקל לבין איכות. המבוגרים שבינינו זוכרים ודאי את מירוץ המזעור בין יצרני מצלמות הרפלקס שהתרחש בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, אבל המרוץ ההוא היה כאין וכאפס בהשוואה למהפכת ה-EVIL - וזו מהפכה אמיתית. זאת מהפכה מכיוון שהיא הופכת את הצילום ה"איכותי" לנגיש יותר עבור משתמשים שנרתעים מגודלן וממשקלן של מערכות ה-DSLR ה"אמיתיות" ומכיוון שהיא מאפשרת את חדירתו לטריטוריות חדשות בהן מצלמות ועדשות גדולות הן נטע זר. אם תרצו, מהפכת ה-EVIL משלימה את מהפכת המצלמות הסלולאריות, שהולכות וכובשות את הצילום העממי ודוחקות את המצלמות הקומפקטיות הייעודיות לנישות נידחות יותר ויותר.

כמו כל טכנולוגיה חדשה גם ה-EVIL נתקל בחשדנות ובחשש מצד רבים ממשתמשי מערכות הרפלקס הדיגיטליות. מצלמה קטנה וקלת משקל התומכת בהחלפת עדשות ומצויידת בחיישן גדול יחסית מנוגדת כל כך לפרדיגמת ה"גודל=איכות" עד שהיא עלולה להיראות כמין מעשה שטן: משהו כאן ודאי לא בסדר. אולי מהירות המיקוד חסרה, אולי היעדר חיישנים גדולים-באמת במצלמות ה-EVIL (אין עוד טכנולוגיה שמושווית לעתים קרובות כל כך למצלמות החיישן ה"מלא"), אולי השליטה בעומק השדה מגבילה את הצלם היצירתי (שוב, בגלל ההבדלים בגודל החיישנים), אולי העדשות המותאמות למצלמות האלה לוקות בחסר, אולי קשיי המיקוד הידני ואולי בכלל העיניות החדשות הן אלה שבחיקן טמון הסוד האפל. נו, אולי אני מגזים. המראה והפריזמה היו פתרון טוב לתקופתן, אבל החלפתן במערכת צפיה ישירה אלקטרונית מתבקשת. טכנולוגיית ה-EVIL פוטרת את הצילום לא רק מן הגודל והמשקל העודפים אלא גם מן המסלול האופטי העקיף, שעלול לגרום לחוסר דיוק ניכר במיקוד. בנוסף לכך היא מחליפה כמה וכמה חלקים נעים ברכיבים שמקובעים למקומם וגם זה לטובה. כל מי שחושב בהיגיון מבין את היתרונות.

אלא שהתאוריה היא דבר אחד והיישום הוא דבר שני. זאת טכנולוגיה בהתהוות והיא עדיין לא הגיעה לפרקה (אם כי היא הולכת ומתקרבת בקצב מרשים). מכירות מצלמות הרפלקס המסורתיות והעדשות המיועדות להן עדיין עולות בהפרש ניכר על מכירות מוצרי ה-EVIL ברוב רובם של שווקי העולם. בשאלון שערכתי כאן ניסיתי לברר עד כמה קוראי "העין", קבועים ואורחים כאחד, פתוחים לקבלת ה-EVIL, מהם היתרונות שהם מייחסים לו, מהם חששותיהם וכיצד הם מתייחסים לטכנולוגיה הזאת בהקשר של הספקטרום הטכנולוגי הצילומי בכללותו. התוצאות מעניינות.

השתתפו בסקר 41 צלמים, לעומת 15 בלבד שהשתתפו בסקר דומה שערכתי לפני כתשעה חודשים. ההבדל הגדול במספר המשתתפים מונע השוואה משמעותית של התוצאות. מצד שני, הסקר האחרון מלא בממצאים חשובים. השאלה הראשונה שנשאלה היתה: מה מידת ההיכרות שלך עם מצלמות EVIL?. התוצאות הפתיעו אותי במקצת: לא פחות מ-29% מן המשתתפים כבר מחזיקים במצלמה כזאת ועוד כרבע מהם שקלו, או שוקלים רכישה של EVIL. כל משתתפי הסקר לכל הפחות שמעו או קראו על הטכנולוגיה החדשה ורק כ-12% מהם הביעו חוסר עניין מוחלט לגביה. מובן שהמספרים האלה אינם מייצגים את חובבי הצילום ה"איכותי" בכללותם, ודאי שלא בישראל.

נראה שמידת ההיכרות של הצלם עם מצלמות ה-EVIL משפיעה על עמדותיו: רוב משתתפי הסקר ציינו את גודל המצלמה כיתרון. מידת ההיכרות שלהם עם ה-EVIL כמעט שלא השפיעה על הערכתם זו. מצד שני, משתתפים שלא ראו מצלמה כזאת מימיהם ייחסו פחות חשיבות לגודל העדשות מאשר המשתתפים האחרים בשאלון. הקבוצה שהביעה את מירב ההערכה למימדיהן הצנועים של העדשות כללה את אותם משתתפים שנתקלו במצלמה כזאת פעם או פעמיים אבל לא זכו להיכרות קרובה יותר. עם זאת, המשתתפים בני הקבוצה הזו נרתעים מן המצלמות האלה. הסיבות הדומיננטיות לרתיעה הן "מיקוד אוטומטי איטי", חסרונה של עינית או החשש שלהם מאיכותה בדגמים שכוללים כזאת וחוסר אמון מסוים באיכות העדשות המיועדות למצלמות EVIL. הקבוצה הבאה היא זו הכוללת צלמים ששקלו (או שוקלים) רכישה של מצלמת EVIL. שיעור המשתתפים מקבוצה זו שציין לטובה את איכות העדשות גבוה יותר מזה שבכל הקבוצות האחרות. יחד עם זאת, אותם משתתפים חוששים יותר מהאחרים מחוסר הנוחות שבאחיזת מצלמה קטנה ומכך שהמצלמות האלה אינן תומכות בעדשות שכבר נמצאות ברשותם. שני אלה, יחד עם המחירים הגבוהים-מדי לטעמם, גורמים לכך שהם עדיין מתלבטים (או הכריעו לשלילה). ומה חושבים המשתתפים בשאלון שכבר יש ברשותם מערכת EVIL? ובכן, בני קבוצה זו אוהבים את גודל המצלמה יותר מכל האחרים ומוטרדים רק מן ההיצע המוגבל של עדשות פריים איכותיות המתאימות למצלמות שלהם.

השאלה המסקרנת ביותר בסקר התייחסה למקומה של טכנולוגיית ה-EVIL בשוק המצלמות. התפלגות התשובות לפניכם:

 

כמו תמיד, רק מי שמתנסה יודע.

.