בין אמנות ושלמות

הפסיקו לפחד. אמנות אמיתית איננה מושלמת. היא פגומה. תמיד. מפני שהיא תוצר של בני אנוש ולא של מכונות. ריבוע לבן יכול להיחשב יצירת אמנות עם או בלי שפריץ של צבע אם יש בו מסר שנוגע בך. השאיפה לשלמות טכנית, לעומת זאת, הורסת כל חלקה טובה. אתה לא יכול לבטא את מה שהרגשת ברגע החשיפה אם אתה מצלם ב-RAW ואחר כך מיישר וחותך ומסדר את הצבעים ואת החדות יפה יפה כך שיתאימו לסטנדרט האסתטי המקובל. לא. האמנות היא דטרמיניסטית. הרסנית. בלתי הפיכה. יש בה סיכון. אחרת זאת לא יותר ממלאכה.

הסיבה שבגללה התצלומים שאנחנו יוצרים חסרי השראה ובינוניים היא הזהירות המופלגת שלנו: מה יהיה אם נשרוף את השמיים? אם הצללים יתמלאו ברעש אלקטרוני? אם המיקוד לא יהיה מדויק במאה אחוזים? מה יהיה אם החולשות של הציוד שלנו יתגלו לעיני כל ונהיה ללעג ולקלס? משום מה החששות האלה גוברים על המיאוס מקלישאות, על הרתיעה מפני רדידות יצירתית, אפילו על הצורך האנושי שלנו לבטא את רגשותינו. אז אנא, הפסיקו לפחד. הפסיקו לחפש אישוש והתחילו ליצור. 

 .

סוגסטיה של סבל

השחקנית איריס עזרן נכנסת לדמותה של אלטה בוביצ'ק במהלך חזרה לקראת העלאת המחזה 'הלוויה חורפית' מאת חנוך לוין. התיאטרון הקהילתי צפון הגולן, יולי 2013.

.

על הפסקות ותובנות

עבודה מתמדת איננה עניין של מה בכך. העבודה שומרת אותך בכושר: אתה מבצע את המטלות השוטפות באופן מוכני וללא מאמץ. אתה מעודכן, מיומן ויעיל. אתה ער לפרטים ומהיר בתגובתך לשינויים בסביבתך. אתה יודע מה צריך לעשות בספקטרום מוגדר של סיטואציות ולא פחות חשוב - אתה יודע בדיוק כיצד לעשות את מה שצריך. אם תצא לחופשה בת מספר שבועות לא תזדקק ליותר מיום עבודה אחד כדי לשוב לאותה מידה של מיומנות. אבל אם תצא לחופשה בת מספר חודשים (נאמר חצי שנה), תראה את הדברים מעט אחרת כשתחזור לעבודתך. סביר להניח שתתחיל לחשוב על עבודתך באופן פילוסופי יותר. למשל, מהי מטרת העבודה שאתה משקיע בה את מיטב הזמן והמשאבים המנטליים והחומריים שלך? את מי עבודתך משרתת? אילו שינויים עליך לעשות על מנת שתוכל להגיב למצבים החורגים מספקטרום המיומנות המוגבל שלך? כשאתה עסוק בעבודה אתה אמנם חושב על הדברים האלה לעתים, אבל הניצוצות האלה כבים מיד. הרעיונות הגדולים אינם מתעבים לכדי חוטי מחשבה ברי קיימא ובסופו של דבר לידי תובנות מגובשות. לצורך כך נדרש זמן.

המאמר המדעי האחרון שכתבתי עם שותפי המחקר שלי לא "זרם" היטב. התוצאות הניסיוניות עליהן הוא מבוסס מרשימות, הנתונים היו מקיפים ואמינים והניתוח הסטטיסטי היה ערוך היטב, אבל במשך זמן רב לא הצלחנו לגבש אותם לכדי תובנה משכנעת וחדשנית. היא התגלתה רק לאחר שהנחנו את הכתיבה למשך תקופה מסוימת והמשכנו לניסויים אחרים.

כך גם בצילום. כל צלם יאמר לך שעל מנת להשתפר עליך להתמיד. לצלם הרבה (בהקשר זה נהוג להזכיר את כלל 10,000 השעות של Gladwell). ככל שתרבה לעסוק בצילום הלכה למעשה כך תהיה מהיר יותר, מיומן יותר ותקבל החלטות נכונות יותר. מצד שני, איני מקבל את הקביעה לפיה המיומנות היא הגורם המגביל את "איכותו" של הצלם. זה אולי נכון בשלבים התחלתיים של האבולוציה הצילומית, אבל תוך זמן קצר מסתבר לרוב הצלמים שהיצירתיות והראיה הן אלה שמגבילות את הצילום שלהם. כמה פעמים חשתם שתוכלו לצלם עד מחר ועדיין לא תוציאו מתחת ידכם תצלום אחד חזק ובעל משמעות?

אם נצייר את איכות עבודתו של צלם על ציר של זמן נמצא שהגרף איננו עולה באופן מתון ועקבי. יש בו עליות מהירות, עליות איטיות, קטעים ישרים ואפילו מורדות. התקופה הראשונה של האבולוציה הצילומית מתאפיינת בהתפתחות המיומנות הבסיסית של הצילום: הפעלתה של מצלמה משוכללת, הבנת החשיפה וכיו"ב. בסופה הצלם מסוגל להפיק תצלומים "נכונים" תוך שליטה ידנית בציוד שלו. מגוון הנושאים שהוא מצלם מוגבל למדי, אבל הוא מפיק תצלומים סבירים מאד מבחינה טכנית. השלב השני של האבולוציה מתאפיין בדיפרסיפיקציה: הצלם מתנסה בו בז'אנרים שונים ובטכניקות שונות המאפיינות את אותם ז'אנרים. בתקופה זו הוא נוטה לרכוש ציוד מכל הבא ליד. איכות עבודתו של הצלם משתנה חליפות יחד עם הסגנון התורן, אבל היא אינה עולה על איכות העבודה איתה נכנס לשלב הזה. התקופה השלישית באבולוציה הצילומית היא תקופת ההתמחות. כאן בוחר הצלם את הנושאים ואת הסגנונות החביבים עליו ובסופו של דבר מתמקד בהם. ההתמקדות מאפשרת לו לפתח מיומנות ספציפית וחזקה שעושה אותו למומחה בתחומו. צלמים מקצועיים רבים נמצאים בסופו של השלב האבולוציוני הזה. אבל האבולוציה אינה עוצרת כאן. עם הזמן הצלם מרחיב את השכלתו האמנותית, צובר ניסיון חיים ומטפח את העין שלו. וגם, הוא מאבד עניין מידי פעם ומפסיק לעסוק בצילום למשך תקופות ארוכות יותר או פחות. הצילום שלו מתפתח יחד איתו, לא באופן רציף ועקבי אלא בקפיצות שביניהן נמתחות תקופות ארוכות של יציבות. גרף האבולוציה כולו יראה בערך כך:

יש לי תחושה שקפיצות המדרגה האבולוציוניות של שלב IV קשורות קשר הדוק להפסקות. המקרה הפרטי שלי אולי קיצוני. הפסקתי לצלם למשך עשר שנים. באותה תקופה לא הפסקתי לגמרי להשתמש במצלמה, אבל איבדתי כל עניין במדיום הזה כבכלי יצירתי. יום אחד, משום מקום, העניין שלי התחדש. הצילום ה"חדש" שלי היה שונה מן הצילום ה"ישן". חד יותר, מכוון יותר ואולי ספציפי יותר. בכל שנה, לאחר שהצילום שלי מתעורר מתרדמת הקיץ שלו, אני חש שאני ממוקד יותר מכפי שהייתי באביב. שקל לי יותר להיות מקורי ויצירתי. החודשים אוקטובר ונובמבר הם הטובים ביותר ליצירתיות שלי. לא רק שאינני חושש מן ההפסקה, אני לומד לקבל אותה בשמחה. אני יודע שהיא שלב הכרחי של התגלמות במחזור השנתי שלי ושבעקבותיה יקרו דברים טובים.

תרדמת הקיץ מתקרבת לסיומה. אני חש כמעט מוכן לחזור ולהסתער על העולם במצלמה שלי. בקיץ האחרון שקעו בי שתי תובנות חדשות. האחת: הרשת מפריעה לצילום שלי. היא מלאה בהסחות דעת מיותרות. ככל שזה נוגע לצילום, כמות הפנינים בה (ויש כאלה) בטלה בששים לעומת אוקיינוס הזבל. השניה: שום טובה לא תצמח לי מציוד איכותי יותר. ידעתי את זה כבר קודם, אבל כנראה שעד שלא מתנסים - לא מפנימים. הזיקה שלי לציוד צילום היא פטיש מתועב שראוי להיפטר ממנו ויפה שעה אחת קודם. הכלים הם רק כלים. אין בהם תוכן או השראה או שאר רוח.
ויש שם בפנים עוד תובנה אחת שמתגבשת ושנוגעת למהות הצילום שלי, אבל עדיין מוקדם לדעת מה טיבה. נחכה ונראה.

.

המצלמה כפורטל

מבלי ששמנו לב, מזדחלת לה מגמה חדשה אל לב הקונצנזוס של שוק המצלמות: הקישוריות. רבות מהמצלמות שיצאו לשוק בחודשים האחרונים מצוידות ביחידת תקשורת אלחוטית שמאפשרת לשלוח את התצלומים מכרטיס הזיכרון אל מאגרי תצלומים נבחרים ברשת, אל המחשב האישי או אל המכשיר החכם. בקרוב אף יופיעו מצלמות בעלות ממשק גלישה ברשת. נראה שכמו רבות אחרות, התכונה הזאת מדבקת. סביר להניח שבעוד שנה לכל היותר כל המצלמות החדשות יצוידו ברכיבים אלחוטיים. ומדוע לא? אם כל מצלמה סלולארית מכילה פרוטוקול תקשורת מסועף מובן מאליו שמצלמות "רציניות" זקוקות לכזה. וכמובן, כל צלם שמכבד את עצמו זקוק ליכולת לשתף את עבודתו באופן מיידי עם לקוחותיו או לפחות עם חבריו. התצלומים הנשלחים ישירות מהמצלמה אמנם אינם מעובדים באופן מבוקר על מסך מחשב, אבל לעתים די בסקיצות ראשוניות כדי שהלקוח יוכל לערוך ביניהן סלקציה מהירה. כשהצלם יתפנה להתרווח בכורסתו שמול המסך כבר יחכו לו הוראות ברורות בדבר התצלומים שעליו לעשות בהם עבודת עיבוד. זמן הוא כסף וכסף הוא הכל.

עולים בדעתי כמה וכמה שימושים ספציפיים יותר לקישוריות של המצלמה. למשל, שוו בנפשכם את היכולת של צלמי אירועים להקרין בזמן אמת את התצלומים שלהם על מסך ענק. שוו בנפשכם כמה סרבול מיותר ייחסך מצלמי מגנטים כשיוכלו לשדר את התצלומים שהם מפיקים ישירות למדפסת. שוו בנפשכם את האפשרויות הגלומות בשימוש במכשיר הסלולארי כבשלט רחוק המצויד בתצוגה חיה דרך העדשה! שוו בנפשכם שתוכלו להציג לעיני משפחתכם - בחינם, ללא מאמץ וללא שהיות - תצלומים שזה עתה צולמו בשעה שאתם מטיילים בצד השני של הגלובוס. כיצד יכולנו בלי כל אלה עד היום? אני כבר רואה בעיני רוחי את אתרי ביקורת הציוד מוסיפים לרשימת המגרעות של מצלמה את המשפטים: "Rather basic remote interface" או "Sluggish image upload to remote devices due to limited bandwidth" או אפילו "Lacks app support".

אין לי התנגדות עקרונית לטכנולוגיות חדשות. פשוט נדרש לי זמן להתרגל אליהן. מהות המהפכה הדיגיטלית איננה בשיפור איכות התמונה או בהקטנת ההוצאות השוטפות של הצילום, אלא במיידיות שלו. הזמן החולף מרגע החשיפה ועד קבלתו של תצלום הניתן להצגה באמצעות מדיום פיזי או אלקטרוני התקצר עד מאד. קיצור הזמן הדרוש לשכפול, להפצה ולתצוגה של התצלום, מכל מקום ובכל עת, הוא דבר מתבקש. זה יותר מגימיק; זה עשוי להיות שימושי, אם כי רק עבור חלק מהצלמים בחלק מן הזמן. אז מה הבעיה הפעם?

ובכן, הקישוריות האלחוטית מצטרפת לשורה הולכת ומתארכת של הסחות דעת. זה התחיל בממשק המורכב, רווי החוגות, הכפתורים והמסכים. זה המשיך בתצוגה המיידית וכעת התקשורת... אני רואה במצלמה אביזר מקומי. כשאני מצלם היא הופכת חלק ממני, הארכה של היד ושל העין. אני מתקשה לקבל את תפקידה החדש כפורטל למרחב הקיברנטי הגלובאלי. עבורי הצילום הוא יצירה. כלי לביטוי המחשבות, הרגשות והאישיות שלי. ויצירה זקוקה לזמן. נדרש לי זמן עד שאני חושף מבלי משים, נדרש לי זמן לעיין בתצלומים, לבחור את האהובים עלי ונדרש לי זמן (יותר מכפי שאני רוצה לקוות) לחזור ולבחור מבין אלה ששמרתי ולבסוף להציג. הקלות והמהירות בהן הטכנולוגיה החדשה מציעה להחליף את התהליך הזה מטרידה את מנוחתי. לא בגלל שאין בה צורך (עבור חלק מן הצלמים בחלק מן הזמן), אלא משום שהתהליך היצירתי שלי נראה פתאום כל כך מיושן וקטן ועלוב. משום שהתפוקה שלו דלה כל כך ובכל זאת איני יכול להיפטר ממנו. כנראה שאני מזדקן.

.

למותר לציין...

הבהרה קטנה אבל חשובה:

רוב הדברים הנכתבים ב"העין" מתייחס לסוג מסוים של צילום ולא ליצירה הצילומית בכללותה. אם תרצו, אפשר לחלק את הצילום לשתי קטגוריות: האחת תיאורית בעיקרה והשניה יצירתית בעיקרה.

הקטגוריה הראשונה כוללת את כל אותן סיטואציות בהן מטרתו של הצלם היא לתאר את המציאות באופן מהימן. המהימנות נסמכת בין השאר על נקודת השקפה נייטרלית, על הקפאת תנועה ועל הדגשתו בקומפוזיציה של נושא יחיד. צלמי טבע, ספורט, פורטרטים ופפראצי מרבים להשתמש בעדשות ארוכות שאינן מאפשרות מרחב יצירתי גדול. מטרתם היא "תפיסה" של רגע משמעותי באופן נטורליסטי ואסתטי. לשם כך הם בוחרים מראש בקומפוזיציה המיטבית מתוך האפשרויות העומדות בפניהם ועיקר המאמץ שלהם עוסק בתזמון. מכיוון שהמצלמות המודרניות מצטיינות בחשיפה רציפה מהירה, הם מרבים להשתמש בתכונה הזאת כדי להגיע אל "הרגע המכריע". מטרתו של הצלם היא ליצור כמות מספקת של "חומר גלם" כדי להגדיל את הסיכויים ללכידתה של תמונה מוגדרת היטב ומתוכננת מראש, לפחות בעיני רוחו של הצלם. הצילום התיאורי מוכוון-תוצאה ולפיכך התהליך היצירתי הדומיננטי שלו מתמקד בסלקציה שלאחר החשיפה.

הקטגוריה השניה כוללת את כל אותן סיטואציות בהן אין בידי הצלם "מודל" מוכן מבעוד מועד. במקרים כאלה הצלם מנסה לבנות את הקומפוזיציה תוך כדי התהוותה (שימו לב ללולאה הפרדוקסלית הנוצרת כאן). ההשפעה של הצלם על הסצינה אפסית וכדי להגדיל את רפרטואר האפשרויות העומדות בפניו עליו להשתמש בעדשה בעלת פרספקטיבה ליניארית בינונית או חזקה ולהתקרב אל ההתרחשות המתגוללת לפניו. גם כאן ההצלחה קמה ונופלת על התזמון, אלא שבשונה מן הצילום התיאורי זה היצירתי דורש מן הצלם עירנות רבה ושינוי מתמיד של נקודת ההשקפה שלו. זהו צילום מוכוון-תהליך שמתבסס על הצלם ולא על הטכנולוגיה המשמשת אותו. אדרבא, ממשק אדם-מכונה מורכב מדי עלול להסיח את דעתו של הצלם מן הסצנה ולהפריע לו. התהליך היצירתי הדומיננטי של צילום כזה מתמקד בסלקציה שלפני החשיפה.

הצילום הוא מדיום רחב ביותר שיכול להתאים את עצמו למטרות מגוונות. המפריד בין צילום ציפורים, למשל, לבין צילום רחוב רב מן המשותף. העקרונות הפסיכולוגיים והטכניים של שני הז'אנרים האלה הפוכים זה מזה ואין פלא שצלמים שמתמחים בראשון אינם מבינים כאלה שעוסקים בשני (ולהיפך). אני יודע שבין קוראי "העין" יש כאלה שמתקוממים על חלק גדול מן התכנים ואפילו נעלבים לפעמים. כשאני מעיין באתרים המוקדשים לצילום סטודיו, אופנה או ספורט התחושות שלי דומות. אינני מבין את האתגרים של התאורה או את האובססיה לחדות אבסולוטית בתיעוד מירוצי מכוניות, למשל. אני חש כזר גמור כאשר הדיון נסוב סביב תכנון של סצנה או בימוי של דוגמנית. אם אינכם מסכימים עם הדברים הנכתבים בפוסט כלשהו, אני מפציר בכם שלא לכעוס או להיעלב. פשוט קבלו את ההבדלים בתדר כמובנים מאליהם.

תודה.

.

הערה

ודאי הבחנתם ברוחות המלחמה שפרצו בימים האחרונים אל פני השטח. זה מדאיג. מבלי להיכנס לעומק הדברים, מלחמות אינן רציונאליות בעיני. הן נוגדות את התרבות שלנו ששמה במרכזה את השגשוג, את הרווחה ואת העתיד. תחביבים ועיסוקי פנאי הם פריבילגיה השמורה למי שאינו מוטרד במיוחד מאיומים על רווחתו או על בטחונו. במקרה שלי, די היה ברפרוף מהיר בעיתון ביום שישי כדי שאאבד כל עניין בנושאים הקטנים שאני מעלה כאן. האושר שלנו שברירי כל כך!

.

שאלון: מיקוד

. .

על השראה

"Luna vedova per strade di mare"- è bella proprio come immagine - "io non ha più sogni da dormire, nel bianco mattatoio di casa mia". Però io racconto, non illustro. Vedo le immagini del poeta, ma poi cerco emozioni nuove, come se mi lasciassi prendere per mano e portare per strade dove mi sembra di essere sempre passato, e dove invece non sono mai passato. E certe immagini, che prima non mi dicevano niente, da quel momento parlano, respirano. E so che quando la mia emozione mi dice "schiaccia questo pulsante", questo vuol dire che lì qualcosa ci deve essere, anche se a prima vista l'immagine può non parere bella, se il soggetto può sembrare povero, o ridicolo. Come quest'altra: "un muro vecchio e un cane solo". Un'immagine stupidissima, la saprebbe fare chiunque. Ma questa immagine provoca in me una certa emozione, come se azzerassi tutto. Che riparto da capo, che mi sento proprio senza niente. lo non vedo nè il cane nè il muro, ma vedo come sono piccolo, come ho paura, vedo che domani la mia vita deve finire, mentre pensavo di fare ancora mille cose.

"ירח אלמן מעל דרכי הים" - האין זו תמונה נפלאה? "אין לי עוד חלומות לישון איתם - בבית המטבחיים הלבן שהוא ביתי". אבל מטרתי היא לספר מחדש, לא לבאר. אני רואה את התמונה שמילות השיר מציעות, אבל משם אני מחפש רגשות חדשים. כאילו מישהו הוביל אותי לאורך שביל שנראה מוכר אלא שלא הלכתי בו מעולם. באותו רגע תמונות שנראו בעיני חסרות משמעות מתחילות לנשום. לדבר אלי. רגשותי קוראים לי ללחוץ על המחשף כי אני יודע שיש משהו מאחוריהם. אפילו כשיופיין של התמונות נסתר מן העין או כשהנושא עלוב או מגוחך. כמו השורה הזאת: "קיר ישן וכלב בודד". זאת תמונה כמעט מטופשת. כל אחד יכול היה להמציא אותה. אלא שבי היא מעוררת רגש מסוים, כאילו הכל התאיין, כאילו היה עלי להתחיל מאפס. איני רואה עוד כלב או קיר, רק אותי - קטן ומפוחד, קרוב מאד לסוף חיי. אותם חיים שבהם חשבתי שיש לי עוד כל כך הרבה לעשות.

Mario Giacomelli

השראה היא דבר משונה. משונה מאד. אנחנו תרים אחריה במראות שחולפים לנגד עינינו, באהובי נפשנו, בריח העשב היבש, בניחוח האדמה אחרי הגשם, במוזיקה, בזכרוננו. בחלומות שלנו. ואז, כשאנחנו כבר נואשים מלמצוא אותה - דווקא אז שינוי קטן בטמפרטורה או רמז של צבע או שורה של שיר והכל מתחוור לנו. העולם זורם דרכנו ואנחנו כלים שמנגנים את שירתו, את יופיו.

Photograph: Mario Giacomelli

 .

דרך הייסורים של הצלם הצעיר: חלק ב' - מיקוד

רוב הצלמים החובבים מגיעים אל העיסוק האינטנסיבי במדיום הזה מתוך כוונה מופשטת "להפיק תצלומים טובים יותר". אם תשאל צלם שנמצא ממש בראשית דרכו למה הוא מתכוון ב"תצלום טוב", כמעט תמיד הוא יצביע על תכונות צורניות שמאפיינות ציוד צילום יקר, גם אם לא ידע בדיוק מה משפיע עליהן. למשל, פוקוס סלקטיבי מהווה משאת נפש שכיחה. עומק טונאלי, פירוט רב, חדות גבוהה ורווית צבע חזקה הן תכונות צורניות אחרות שמזוהות עם צילום איכותי. מצד שני, אם תשאל את אותו צלם מה הוא נוהג לצלם על פי רוב יוזכרו נושאים שמשתייכים להגדרה הכוללנית "סגנון חיים": משפחה, חברים, טיולים, מסיבות, מעט נוף, מעט אוכל, מעט הופעות ומעט ספורט. ה"חבילה" הצילומית הזאת אולי נראית סטנדרטית בעיני אדם מן הישוב, אבל היא מגוונת מאד. למעשה יש צלמים מעטים מאד המסוגלים להתמודד איתה במידה אחידה. חשוב להדגיש שלמרות רבגוניותה, החבילה הזאת משקפת מוטיבציה "פנימית". במלים אחרות, בשלב התחלתי זה של האבולוציה שלו הצלם מתמקד בנושאים הלקוחים מסגנון החיים האישי שלו ומעולמו הספציפי. הוא כמעט שאינו מושפע ממקורות מידע גנריים.

השלב האבולוציוני הזה בא אל קיצו עם ההבנה של הצלם שכדי להפיק תצלומים "טובים" יותר עליו להניח את ידו על מצלמה מתקדמת יותר, בעלת ביונט התומך בהחלפת עדשות. רכישת מצלמת הרפלקס הדיגיטלית הראשונה היא ציון דרך קריטי באבולוציה של כל צלם. הסיבה לכך היא האינטרסים המנוגדים שמצלמות כאלה משרתות: מחד, המצלמות האלה מהירות יותר, משוכללות יותר, מציעות טווח דינאמי עדיף, יותר פירוט ופוקוס סלקטיבי במידת מה (עם עדשות הקיט הנפוצות). מאידך, הן דורשות התמחות. מצלמה כזאת משרתת את החבילה הצילומית הטיפוסית של צלם מתחיל במידה פחותה מאשר מצלמת סופר-זום קומפקטית. רוב התצלומים שהצלם יפיק יצולמו באור יום וללא תנועה של הנושא. בתנאים כאלה קיימת עדיפות לעומק השדה הגדול של מצלמה קומפקטית. בנוסף, טווח אורכי המוקד העצום בו מתאפיינות המצלמות האלה יציע לצלם גמישות תפעולית שהיא מעל ומעבר לכל יתרון של מצלמת הרפלקס והעדשות הפשוטות שלה. הצלם עומד בפני ברירה: לדבוק בכל הז'אנרים בהם עסק עד כה ואף להגדיל ולהוסיף לרפרטואר שלו ז'אנרים חדשים או לבחור מתוכם אחד או שניים שהוא אוהב במיוחד ולהתמקד בהם. למרות הנטיה הטבעית לבחור באפשרות הראשונה (שהרי המצלמה החדשה והנוצצת נראית חסרת מגבלות), דווקא האפשרות השניה פרודוקטיבית יותר ובוודאי חסכונית יותר. מצלמת הרפלקס הראשונה מציבה לפני בעליה מלכודת דבש שקשה מאד לעמוד בפניה.
תלונות אופיינית של משתמשי DSLR חדשים נוגעות ל"זום", לחדות התוצאות ולצבעים העמומים המאפיינים את התצלומים. הצלם מתחיל להתייעץ בדבר הצעדים הנדרשים על מנת לתקן ליקויים אלה (במקרה הטוב עם חבריו המנוסים ממנו ובמקרה הפחות טוב עם מומחים ברשת) ועד מהרה נפתח לפניו עולם חדש ומופלא של אפשרויות הן בדמותן של עדשות איכותיות (ובמקרים רבים יקרות כמו המצלמה שזה עתה רכש) והן בדמותן של תוכנות עיבוד התמונה. במקביל נחשף אותו צלם אומלל לעולם הרחב של הטכניקה הצילומית ולאותם גימיקים איזוטריים (ה-HDR, תאורת הסטודיו וחבריהם הרבים) השאולים מן הצילום המסחרי. התוצאה טראגית: במקום להתמקד בצילום שלו, הצלם מרחיב את תחומי העניין שלו עוד ועוד עד שהוא הולך לאיבוד באנדרלמוסיה. פתאום לא ברור ברור לו לשם מה הוא מצלם והוא מתקשה להפריד בין הראיה שלו, הטכניקה שלו (לפני החשיפה ואחריה) והציוד שלו. הוא מפתח עניין - בעת ובעונה אחת - בהיבטים הטכנולוגיים והפיזיקליים של הצילום, בשיטות של עיבוד תמונה ממוחשב, בהיסטוריה של הצילום, באמנות, בז'אנרים צילומיים קרובים ורחוקים ואפילו בדרכים בהן יוכל להתפרנס מן הצילום שלו. תוך זמן קצר הוא ירכוש בממון רב ציוד צילום מגוון לו יזדקק על מנת לתרגם את כל הידע החדש הזה לכדי מיומנות מעשית.

העניין הוא שברוב המקרים החגיגה הזאת תהיה לשווא כי מה שהגביל את הצילום שלו מלכתחילה לא היה קשור כלל להיבטים חומריים. יידרשו לו כמה שנים על מנת לחזור ולהתמקד בצילום הספציפי שלו. אילו רק מישהו היה מסביר לו את פני הדברים בזמן ומסייע לו להתמקד...

אם אתה צלם צעיר שזה עתה רכש את מצלמת הרפלקס (או ה-EVIL) הראשונה שלו, נסה לענות על השאלות האלה:

• מה אתה אוהב לצלם?
• באיזה סוג של צילום אתה חושב שאתה מצטיין (בהשוואה לחבריך)?
• האם אתה רואה בצילום שלך (בחר אחד מן השניים): כלי לביטוי אישי או כלי לתיעוד מקומות / אנשים / אירועים?
• מדוע חשוב לך ליצור תצלומים איכותיים מבחינה טכנית? האם אתה מקווה למכור את עבודתך? להדפיס במימדים גדולים? האם אתה פרפקציוניסט?
• האם אתה ניחן בראיה חזקה וספציפית מספיק על מנת שתוכל להתבונן בעבודתם של אחרים מבלי להעתיק אותה?
• האם אתה רואה בעיבוד התמונה ברכה או כאב ראש?
• האם אתה חש שעליך להצדיק את ציוד הצילום שרכשת?
• האם אתה מתעניין בציוד הצילום בו משתמשים אחרים?
• איזה מן הגורמים הבאים מגביל את הצילום שלך יותר מן האחרים: ציוד, ידע, מיומנות, כישרון או מחסום יצירתי?

חשוב על השאלות האלה היטב. התשובות להן יבהירו לך היכן אתה עומד ומה באמת ישרת את הצילום שלך בעתיד הקרוב. כלים חדשים ומיומנות טכנית יתנו תשובה מספקת רק לעתים רחוקות. לעומת זאת, אם תתמקד בנושאים הקרובים ללבך ותתעלם מהרעש שמסביב הצילום שלך יעלה ויפרח. חבל שתבזבז חמש שנים עד שתגיע למסקנה הזאת.

חלק א' בסדרה "דרך הייסורים של הצלם הצעיר" פורסם כאן.

.

סקר קטן: אמנות וכסף

  .
אם השבתם ותרצו להמשיך ולעקוב אחר התפלגות התשובות, פשוט לחצו על "שלח" מבלי לענות.
.

דרך הייסורים של הצלם הצעיר: חלק א' - מקום לטעויות

שטף המידע הזמין כיום לצלמים צעירים (וגם לאלה הפחות צעירים) יכול להוות ברכה גדולה. הצפיה בעבודתם של אחרים, לימוד של טכניקות מורכבות וקבלת אינפורמציה ביקורתית על פריטי ציוד נעשתה קלה ונוחה מאין כמוה. עקומת הלימוד כיום תלולה יותר (לפחות בפוטנציה) מאשר היתה בעבר: צלם צעיר, אינטליגנטי ופתוח לרעיונות יכול ללמוד באמצעות קריאה והתנסות מועטה 90% מהטכניקה שאי פעם יזדקק לה תוך חודש אחד. אפילו נושאים מורכבים כמו "תורת הקומפוזיציה" זוכים לגירסאות רבות של "תקצירי מנהלים", חלקם טובים מאד. דומה שצלם מתחיל יכול להחליף נתח ניכר מן ההתנסות האישית שלו בנסיונם של אחרים, שזמין לכל בפורמט תמציתי, מודולרי ומכוון מטרה.

אלא שללימוד כזה יש גם חסרונות. הוא יוצא מנקודת הנחה לפיה תורת הצילום ניתנת להכלה בסדרה של "יחידות ידע". שאפשר לבנות תכנית לימודים מקיפה יותר או פחות, כזאת שתעניק לתלמיד את כל הכלים שיידרשו לו כדי לצלם "כהלכה" תוך פרק זמן קצוב. כל יחידת לימוד תכלול מבוא מדעי או היסטורי קצר, פרק תיאורטי מעמיק ופרק מעשי בו יתרגל התלמיד את הידע שרכש על מנת להגיע למיומנות סבירה. תכנית כזאת תכלול את הפרקים הבאים:

• הכרות עם המצלמה הדיגיטלית
• יסודות האופטיקה
• תכונות האור ו"משולש החשיפה"
• עומק השדה: תכונות ומניפולציה
• מבוא למיקוד
• מבוא לתאורה מלאכותית
• טכניקות צילום איטי
• טכניקות צילום מהיר
• טכניקות צילום מתקדמות
• צילום אנשים: מפורטרט ועד צילום רחוב
• יסודות הקומפוזיציה הצילומית
• עיבוד תמונה: שיטות בסיסיות
• עיבוד תמונה: שיטות מתקדמות
• סדנה: ניתוח עבודות נבחרות

תודו שהייתם שמחים להשתתף בקורס כזה (חלקכם ודאי עשה זאת). גם מבלי להשתתף בו בפועל, הפרקים האלה ילוו את האבולוציה של צלמים רבים והם ממילא ייחשפו בפניהם בדרך כזאת או אחרת תוך כדי התפתחות הצילום שלהם. ובכל זאת, חסר כאן משהו: ההזדמנות לטעות. זהו חלק הכרחי בכל עקומת לימוד. אינך לומד באמת עד שאתה טועה ומנתח את הטעות ואחר כך מתקן. תהליך הניסוי והטעיה ארוך ומייגע יותר מאשר רכישה של ידע קונבנציונאלי מן המוכן, אבל הוא עמוק ויעיל יותר מכיוון שהוא נוגע בתהליך היצירתי האישי שהצלם עובר. יש לזה דוגמאות רבות. הבולטות שבהן הן כנראה אותן טכניקות איזוטריות שמקבלות בשנים האחרונות מימדים בלתי פרופורציונאליים בקרב חובבים מתחילים. הפנורמה, ה-HDR הצעקני, הזוויות הרחבות-מדי בתצלומי נוף, הטלה-פוטו-לצורך-ביטול-הרקע, ה-tableau vivant האילוסטרטיבי והפורטרט ההירואי כולם סגנונות טריוויאליים שמשרתים מטרות ספציפיות ביותר בצילום המסחרי, אבל זוכים לעדנה אופנתית. לעתים נדמה לי שעקומת הלימוד של צלמים צעירים מדלגת על האלמנטים הבסיסיים ביותר: התוכן, הסיפור והמסר. אלה הם יסודות שבלעדיהם אין הצדקה ליצירה כלשהי, אבל הם אינם זוכים להתייחסות ראויה ב"ספרות המקצועית" הזמינה ברשת. כשאני מזכיר אותם באזניהם של צלמים צעירים ונלהבים הם נוטים לאבד עניין. לדידם הרבה יותר מרתק לדון ב"בוקה" של עדשה כזאת או אחרת. לימוד בדרך של ניסוי וטעיה עלול להיות מתסכל, אבל הוא נבנה על יסודות מוצקים יותר. הוא אינטואיטיבי יותר ומתחיל בשאלה הנכונה "מה אני רוצה לבטא בתצלום?" ולא ב"כיצד אני רוצה שהתצלום ייראה?". לימוד מבוסס טעויות מעודד ספציפיות בעוד לימוד מבוסס רשת מעודד גנריות. לדעתי תערובת של שתי הגישות תסייע לצלם הצעיר להתקדם במהירות מבלי לוותר על החשיבה הביקורתית ועל האוטוריטה האמנותית שלו.

.

תצלום אחד

קח את מצלמת הפילם הישנה שלך - כן, ההיא שמעלה אבק כבר עשר שנים - וטען בה סרט. החוויה שבכניסה לחנות הפיתוח השכונתית לאחר כל השנים האלה תטלטל אותך והמלים: "תן לי בבקשה סרט Tri-X או Pan400" - אין מתוקות מהן. כעת צא לצלם. המשימה שלך היא לצלם תצלום אחד. לא יותר. לא תוכל לצפות בו מיד על מסך המצלמה, כי אין כזה. לא תוכל למחוק אותו מכרטיס הזכרון ולהחליפו בחדש. לא תוכל לבדוק את נתוני החשיפה או את המיקוד. תיאלץ לסמוך על חושיך.

תצלום אחד. צור אותו מתוך כוונה מלאה, מתוך הבטן. המתן לו ככל שידרש, אבל כשהוא יגלה את עצמו אל תהסס עוד; לחץ על המחשף בחדווה. ברוחב לב. ומחר - מחר צור תצלום חדש (ואם לא מחר אז בשבוע הבא). 

בעוד חודש או חודשיים, כשהסרט יחזור מהפיתוח, תבין.

אביב 1993

.

הקריצה הגדולה

בכל פעם שבה אני נתקל בנגזרת של האימרה האלמותית: "זו לא המצלמה - זה הצלם" (וזה קורה פעמים רבות בכל יום) אני מבחין בקריצה הזאת. ב"מצד שני...". אנחנו נותנים חלק מהקרדיט שמגיע לנו לציוד בו אנחנו משתמשים, שהביאנו עד הלום. זאת בעיה משום שהגישה הזאת גורמת לנו לחמוד את החדש ולהאשים את הישן בכשלים שלנו. אם נצלם במצלמה שזה עתה יצאה לשוק תצלום שבו הנושא איננו חד למהדרין מן הסתם נאשים את עצמנו בחוסר תשומת לב או בטכניקה לקויה. אבל לאחר שתחלוף שנה ומצלמה חדשה תפציע מעל האופק האשם כולו יפול על המצלמה. פתאום יתברר שהיא סובלת מפגם כרוני במערכת המיקוד. לא רק אנחנו נבחין בכך, אלא כל בלוגר וכל משתתף זב חוטם בפורום הרלוונטי. למותר לציין שלאחר שנה נוספת יתברר שגם המצלמה החדשה - אותה פסגת טכנולוגיה נחשקת - גם היא סובלת ממחלות נוראות שמכשילות את מאמציו הבלתי נדלים של הצלם להפיק תצלומים ראויים לשמם.

אנחנו לא מבינים כיצד המצלמות המודרניות עובדות. לדידנו אלה הן מכונות מכושפות שמעניקות למראית העין שלנו קיום עצמאי, אובייקטיבי ונגיש לזולתנו. פעם עוד אפשר היה ללמוד כיצד הקסם הזה מתרחש, אבל היום הטכנולוגיה הזאת מורכבת מדי. היא נשגבת מבינתנו לחלוטין. וכשאינך יודע - אתה מאמין. אתה מאמין בסתר לבך שהמצלמה החדשה שאך זה הוכרזה טובה עד כדי כך שלעולם לא "תזדקק" עוד למצלמה אחרת. אתה מאמין שמרגע שתאחז בה תהיה צלם טוב יותר. באופן מיידי, מבלי להשקיע מאמץ. ואתה מאמין שהמצלמה החדשה היא "נשק סודי" שיסייע לך לגבור על צלמים אחרים שימשיכו להשתמש בכלים "נחותים". זה הרי חלק מן התרבות התחרותית שלנו.

תוך כדי המרוץ הזה אחר השלמות אתה לומד להישען על הכלים שלך. ככל שהם משוכללים יותר כך הם נעשים סובלניים יותר לשגיאות שאתה עושה: תמיד תוכל לטשטש אותן לאחר מעשה. אם פעם היית ממתין וחושף רק ברגע הנכון, כיום אתה מרבה להשתמש בצילום רציף: הרגע הנכון ודאי יימצא באחת מהחשיפות. אם פעם היה עליך להאט כדי לבחור בין הכהים לבהירים, בין עומק השדה להקפאת התנועה, כיום המצלמה עושה הכל במהירות הבזק. אלא שמרגע שוויתרת על האיטיות ויתרת גם על הכוונה, על האוטוריטה שלך, על האמנות שלך. יום אחד זה מתחוור לך. אתה מעיין בתצלומים שיצרת לפני כמה שנים ואתה מבין שאיבדת את דרכך. שכחת כיצד לראות, כיצד להרגיש, כיצד להמתין רגע לפני שאתה משחרר רצף מהיר של חשיפות. אתה מבין שהפכת לעבד נרצע: המצלמה היא האדון ואתה משרת אותה. קנית לה עדשות וחצובה, עטפת אותה בשמיכה רכה לפני שהחזרת אותה לתיק, שמרת עליה מפני גשם ורוח ואבק והגנת על שמה הטוב בחרוף נפש בפורום החביב עליך. והאמנת שיום אחד היא תגמול לך על כל הטוב שהרעפת עליה. לא ביקשת הרבה: רק שתעשה אותך צלם ראוי יותר.

"זאת לא המצלמה - זה הצלם". ביטוי אכזרי. משמעותו שאתה תלוי בעצמך: בכשרון שלך לראות ולהרגיש ולחשוף את שראית ואת שהרגשת. האחריות על הצילום שלך שייכת לך. רק לך. כן, הכלים חשובים. עליהם להיות שקופים ככל האפשר, להפריע לתהליך היצירתי שלך במידה המזערית. ככל שאתה צלם טוב יותר, יצירתי יותר, חזק יותר, כך תוכל להרשות לעצמך כלים משוכללים יותר. לעומת זאת, היזהר מכלים משוכללים יותר מהצילום שלך. הם יזיקו לך יותר מאשר יועילו. בלי קריצה.

.

תעתועי פוטוג'ורנליזם

Photograph: Benjamin Lowy

 
נו, מה אתם אומרים על התצלום שלמעלה? יפה, נכון? הצבעים החמים שלו שובי לב. יש בו משהו אינטימי כזה, בלתי יומרני, אנושי. נפשנו יוצאת אליו: גם אנחנו היינו רוצים להיות במרפאת השדה הנטושה למחצה הזאת סמוך לחוף הים ליד בנגאזי, לוב. עושים שם חיים.

ואכן, זאת יותר מעוד אילוסטרציה לחדשות היום בעיתון. התמונה מלאה ברגש, או יותר נכון - מפעילה את המיצים הרגשיים שלנו. זה מוזר: המאפיינים הצורניים השטחיים שלה דומים מאד לאלה שהיית מצפה לקבל ממצלמה כמו הפולרואיד SX-70. רובנו מעולם לא ראה תצלום אחד שהופק במצלמה מן הדגם הזה ואם ראינו, אנחנו צעירים מכדי לזכור. למרות זאת, כל ילד יודע שכך נראה "תצלום ישן". אנחנו מגיבים לתמונה הזאת בדיוק כפי שהצלם היה רוצה: בפרץ של נוסטלגיה, בחמימות, בסימפטיה. ולמען האמת לא כל כך חשוב מהו תוכנה. "המראה הישן" הזה הפך בשנים האחרונות לרפלקס מותנה של ציוויליזציה שלמה, לתופעה תרבותית רחבה.

Lucas Allen Buick, המנכ"ל של Synthetic (החברה שיצרה את אפליקציית Hipstamatic ששימשה להפקת התצלום שלמעלה) ואחד ממייסדיה מספר שמטרתו היתה להחזיר את האותנטיות ואת הרגש לצילום הדיגיטלי:

What I've seen in the last 15-20 years, in this transition from analogue to digital, is that we've actually lost a lot of the emotions you get from photography. Now all these camera manufacturers are trying to perfect their cameras and their optics to get the perfect photo. They have ignored what the companies of the 1960s and 1970s were trying to do with, for example, Polaroid and the idea of instant - the fact that you could capture a feeling, as well as a document of what you were seeing. When we made Hipstamatic, we tried to preserve as much of that idea as we could. We thought it would be cool if you could get that feeling with an iPhone – a device you always have with you.

הרעיון, שנבע ממניעים רלוונטיים, הצליח: האפליקציה חגגה לאחרונה ארבעה מיליוני הורדות. היא היוותה בסיס לשלל אפליקציות אחרות שניצלו את השכיחות, את המיידיות ואת האינטימיות של המכשיר הסלולארי החכם כדי לרתום אליו את המראה הצילומי הנוסטלגי. בפוסט אחר שפורסם כאן השבוע כתבתי מדוע לדעתי אנחנו אוהבים כל כך את האפליקציות האלה; כולנו משתמשים בהם במידה כזאת או אחרת - אם בכוח ואם בפועל.

יש רק מקום אחד שבו תצלומים כאלה עלולים להוות בעיה: עיתונות החדשות. כל עניינם של העיתונים בדיווח אמיתי, חף מאמוציות ואובייקטיבי ככל האפשר של המציאות. אינך מצפה למצוא בכתבת חדשות סופרלטיבים סובייקטיביים. הם פוגעים במראית העין של אמינות הדיווח ולפעמים אף יותר מכך. לעומת זאת, היחס לתצלומי החדשות שונה. בעיתונים רבים, כולל החשובים שבהם, התצלומים הנלווים לידיעות משמשים לפעמים מין "דלת אחורית" דרכה עושה העורך מניפולציה רגשית בקוראיו. זה תחום אפור, שנוי במחלוקת, שאין בו כללי אתיקה ברורים. אינני מדבר על הוספה או על מחיקה של אלמנטים בסצנה; אלה אסורים וטוב שכך. אני מדבר על התאמת קונטרסט וצבעים, על עיגול הפינות והחשכתן, על פניה אל רגשותיו של המתבונן בדרכים עקלקלות. הביטו שוב בתצלום שלמעלה והשוו אותו לגירסתו המונכרומאטית, השקטה יותר:

היא אולי אסתטית פחות, רגשנית פחות, אבל כתצלום חדשות - היא עדיפה.

לאחרונה הכריזה Synthetic על הקמת קרן שמטרתה סיוע לפוטוג'ורנליסטים עצמאיים (תוכלו לקרוא על כך בהרחבה ב-British Journal of Photography). המימון לקרן יבוא ממכירתה של חבילת פילטרים חדשה ל-Hipstamatic בשם GoodPak שתהיה "מותאמת" במיוחד לצילום עיתונאי (אל תמהרו לחפש אותה; היא תושק רק בסתיו). מטרתו העקיפה של המהלך לשכנע את התקשורת לאמץ את Hipstamatic ככלי לגיטימי לדיווח חדשות. אין לי התנגדות להקמת הקרן הזאת. מטרתה ראויה ופעילותה, כך אני מקווה, תהיה שקופה. לעומת זאת, יש לי התנגדות עקרונית לאסתטיזציה של הפוטוג'ורנליזם. זה תהליך איטי שמתרחש מתחת לפני השטח, אבל סופו להשליט סנטימנטליות מניפולטיבית בעיתונות הכתובה. הבעיה היא שאף פעם אינך יודע מי מושך בחוטים מאחורי הקלעים ובשם איזו אג'נדה כלכלית או פוליטית הוא פועל. שימו לב לעיתונים שאתם קוראים. לא רק לטקסט, אלא גם לתצלומים.

.

שאלון: המכשיר הסלולארי כמצלמה

הערה טכנית: שאלו אותי כיצד אפשר לעיין בתוצאות השאלונים יום או יומיים לאחר ההשתתפות כדי לעקוב אחר התפלגות התשובות. ובכן, פשוט הקישו על הלחצן "שלח" מבלי למלא את השאלון.
.

"סכנות" האינסטגרם

אפליקציות "מצב הרוח" הקטנות שנחבאות במכשירים הסלולריים החכמים הן רעיון נפלא. הן מאפשרות לנו את להעשיר את התצלומים היומיומיים שאנחנו יוצרים באקצנט צורני שנותן ביטוי להרגשה שלנו ברגע הצילום. האפקטים שלהן מיידיים, מבושלים מראש, וכל שעלינו לעשות הוא לבחור בזה שיתאים ביותר. תהליך ה"הכתמה" הזה אינטואיטיבי ומהיר ולכן הוא עובד היטב: כשאתה בוחר באפקט הרצוי אינך עוסק בעיבוד קוגניטיבי של מידע אלא בהקרנה פסיכולוגית. זהו תהליך בלתי מודע שתפקידו לפוגג חרדה ולכן אנחנו נהנים ממנו כל כך.

כשאנחנו מתבוננים בתצלומים שעברו דרך אחת האפליקציות האלה הרגשתנו משתפרת. זאת לא רק הנוסטלגיה המתקתקה העוטפת אותנו שגורמת לכך; זו תחושת הקלה שנובעת מן האווריריות, מחוסר ה"רצינות" שנקשר בסגנון הפורמאליסטי הזה. התצלומים האלה הם רשמים קטנים ומהירים מן ההיסטוריה המיידית של חיינו. אנחנו מורגלים להתבונן בהם, יודעים שרק לעתים רחוקות הם צופנים בחובם מידע חשוב או הפתעות שיאלצו אותנו להשקיע בהם מאמץ אינטלקטואלי. אנחנו יודעים שלא תהיה בהם אמירה עמוקה, שהאסתטיקה הזאת - האגבית, הישנה והבלתי אישית - היא חלק בלתי נפרד מן התוכן של התצלומים.
ואכן, תצלומים כאלה נושאים איתם מטען תרבותי מסוים. האסתטיקה שלהם היא יותר מעטיפה - היא רפלקס מותנה. היא קונטקסט. זאת שפה ויזואלית שלא רק משמשת לשירבוט מהיר של רשמים. היא שמורה למטרה הזאת. תצלומי חדשות מאזורי מלחמה שיעברו דרך הפילטרים של אינסטגרם לא ייתפסו ע"י המתבונן באופן שונה מארוחת צהרים שצולמה באותו אופן. במקרה זה הרפלקס התרבותי חזק יותר מהתוכן (לפחות עבור רובנו).

Photograph: Taru Kuwayama

רבים מאשימים את אינסטגרם וחבריו בהשמטת הקרקע מתחת לרגליו של הצילום. הם מותחים ביקורת על כך שהאסתטיקה שלהם אחידה מדי, מאשימים אותם בהשבתת היצירתיות ובאינפלציה של התצלומים הרדודים שאנחנו נתקלים בהם בכל מקום. ואני גורס: כן, כל הסימפטומים האלה מעידים שהצילום - כאמנות, כאומנות וכמקצוע - חולה. מצד שני, הצילום - כתרבות המונים - משגשג כפי שלא שגשג מימיו. סוף סוף הוא הופך לדמוקרטי באמת. סוף סוף אין עוד צורך בכלים ובחומרים יקרים, במיומנות רבה או בעבודה קשה על מנת שנוכל ליצור תצלומים כאוות נפשנו.
נכון, הייתי נזהר משימוש בכלים כאלה בעבודה פוטוג'ורנליסטית, שחייבת להיות נטורליסטית (גם אם לא אובייקטיבית לחלוטין) כדי להשיג את מטרתה. כל עיוות מכוון של הסצנה, אם קומפוזיציונאלי, אופטי או כרומאטי מרחיק את התצלום מן המציאות ע"י כך שהוא מוסיף על "האמת" או גורע ממנה (אין לי כוונה להיכנס לסמנטיקה. אתם מבינים על מה אני מדבר). אבל בכל יתר השימושים - מדוע לא? איזו סיבה יש לפחד מדמוקרטיה? משוויון הזדמנויות? משיתוף של אינפורמציה (ויזואלית או אחרת)? העובדה שלמדתם לצלם, שצברתם מיומנות וציוד צילום מתקדם אינה עושה אותכם מורמים מעם. עם עין טובה ומעט דמיון - כל אחד יכול.
.

פוטותראפיה

את התצלום הזה לא הייתי יכול ליצור לפני שהצטיידתי במצלמה הנוכחית שלי. הוא צולם בתנאי תאורה כמעט בלתי אפשריים ולמרות זאת הוא חד במידת הסביר (לפחות בתצוגה המוקטנת שהשתמשתי בה כאן). הוא אפילו נקי באופן יחסי מרעש (מידה של גרעיניות אולי היתה מיטיבה עמו). האור נופל על הנושא שלו באופן נאה ומדגיש את תווי פניו ולמרות הקונטרסט הבריא התצלום משולל אזורים שחורים לגמרי או לבנים לגמרי. אפשר לומר שזה תצלום "נכון": אין בו פגמים טכניים בולטים לעין. המצלמה עשתה עבודה טובה.

אבל אם להיות כן עם עצמי, אין בתצלום הזה משהו שיצדיק את קיומו (מחקתי אותו מן המחשב מיד לאחר שהדבקתי אותו כאן). זה עוד פורטרט סביבתי סתמי, חסר תוחלת, חסר הבעה. צילמתי אותו מכיוון שיכולתי. רציתי לבחון את מידת הסובלנות של המצלמה לשגיאות משתמש (ואכן, מן הבחינה הזאת היא חסינה יותר מכל המצלמות שהיו ברשותי עד היום). האם המצלמה הזאת תחזק את הראיה שלי? האם היא תעשה אותי יצירתי יותר? חד יותר? עדיין מוקדם לדעת (הצילום שלי נמצא עמוק בפגרת הקיץ שלו והיצירתיות שלי נמצאת כעת בשפל המדרגה כך או אחרת), אבל אני חושש שלא. האיכות הטכנית של התצלומים שלי אולי תעלה, אבל לא יהיה בכך כדי להגביר את ההנאה שלי. להיפך.

ודאי יש בכם כאלה שאינם מבינים מה אני רוצה ומדוע אני מתלונן. ובכן, לפני שהיתה לי המצלמה הזאת כמעט שלא צילמתי כך, שלא לצורך. לא הייתי מוטרד כל כך מ"ביצועים" כאלה ואחרים. צילמתי כשהתחשק לי לצלם, כשהרגשתי משהו, כשהיה לי משהו לומר. נהניתי מזה. המצלמה החדשה גורמת לצילום להיראות בעיני כמטלה מעיקה. ואולי זה רק הקיץ. בכל אופן, אם התחושה הזאת לא תחלוף עם תום הימים החמים אחזור לזמן מה לפילם. שום דבר לא בוער.

.

למקומות, היכון, צא!

אחת לשנתיים מתקיימת בעיר קלן שבגרמניה האולימפיאדה של יצרני ציוד הצילום – תערוכת פוטוקינה. ברבות השנים הפכה התערוכה הזאת – הגדולה והחשובה מסוגה – לכר פורה של חידושים טכנולוגיים. מוצגים בה לראווה המוצרים פורצי הדרך ביותר הקשורים בצילום. מצד שני, לא כל מה שמוכרז לפני התערוכה הזאת חשוב. היצרנים השונים מנצלים את ההד שניתן לפוטוקינה על מנת למשוך תשומת לב למוצרים אבולוציוניים הדומים להפליא לאלה שהם מחליפים. ותשומת הלב אכן נתונה: החודשיים שמקדימים את פתיחת התערוכה גורמים לכל חובב צילום / טכנולוגיה דפיקות לב מואצות. הסקרנות אינה יודעת גבולות: אילו חידושים יציע היצרן "שלי"? על מה יכריז המתחרה? איזה מוצר יתבסס בעקבות התערוכה כ"כוכב עולה"?

שתי הפוטוקינות הקודמות נשאו איתן בשורות משמעותיות שהיוו אבני דרך בהתפתחות הצילום הדיגיטלי. ב-2008 פרצה לתודעה טכנולוגיית ה-EVIL, זו שהולכת ומתבססת בשוק המצלמות האיכותיות. התערוכה שהתקיימה ב-2010 עמדה בסימן מיזוג הוידאו לתוך צילום הסטילס (הניצנים הראשונים הופיעו עוד קודם לכן, אבל ב-2010 הוידאו שטף את עולם הצילום ויישומים איכותיים ונוחים להפעלה החלו להופיע במצלמות המתקדמות).

מה יקרה אפוא בפוטוקינה של 2012? אין צורך בכושר נבואה מרשים כדי להצביע על כמה מגמות חשובות:

• פופולאריזציה של החיישן הגדול – שלושת היצרנים שמפתחים מצלמות דיגיטליות בעלות חיישן "מלא" צפויים להכריז על מצלמות זולות יחסית בהן יותקן חיישן כזה. עד כה החיישנים הגדולים האלה היו שמורים למצלמות שהצטיינו במימדים גדולים, באיכות בניה גבוהה ובמערכות אלקטרוניות שהיוו את המילה האחרונה לתקופתן (מלבד יוצא מן הכלל בולט אחד). עתה הגיע זמנן של מצלמות חיישן "מלא" זולות יותר שיציעו את "איכות התמונה" (כפי ששמתם לב, אני נאלץ להשתמש כאן בהרבה מרכאות כפולות) הגבוהה ביותר הקיימת במעטפת בסיסית וזולה יותר. זה יקרה מפני שהחיישן ה"מלא" איננו מציע עוד יתרונות מעשיים משמעותיים על פני אחיו הקטנים יותר. במלים אחרות, הוא אינו מצדיק עוד את מחיריהן של המצלמות ה"מקצועיות". יתרון הרזולוציה של החיישנים האלה נשחק עם הופעתם של חיישנים "בינוניים" מפורטים ביותר. יתרון הניקיון ברגישות גבוהה אולי נשמר, אבל הוא פחות שימושי מאשר היה בעבר וכך גם יתרון הטווח הדינאמי.
• מצלמות fusion – המיקוד האוטומטי העתידי יהיה היברידי. המצלמות יתמכו בשתי שיטות המיקוד האוטומטי – PDAF ו-CDAF ובכך ישיגו גמישות מירבית הן בעת צילום סטילס והן בעת הסרטת וידאו. המיקוד מבוסס הפאזות לא ידרוש עוד מערכת אופטית מקבילה והתוצאה תהיה ירידת קרנה של מצלמת הרפלקס (זה רק יתחיל להיות מורגש בפוטוקינה הקרובה, אבל עד התערוכה של 2014 השינוי יהיה בולט). המשך הפיתוח של העינית האלקטרונית רק יפחית את הצורך במראה ובפריזמה. מצד שני, יופיעו מצלמות EVIL גדולות יותר מאלה המוכרות לנו כיום. הן יהיו גדולות מכיוון שיהיה עליהן לשאת עדשות שנוצרו עבור מצלמות רפלקס. בכלל, הגבול שבין DSLR ו-EVIL יהיה מטושטש יותר מכפי שהוא היום. אני מאמין שמערכת EVIL ראשונה שתישא את המאפיינים האלה תוצג כבר בשבועות הקרובים.
• התריס הפרוגרסיבי – פעולת התריס המצוי בכל מצלמה גורמת לחשיפה של החיישן למשך פרק הזמן הדרוש ולהחשכתו מיד לאחר החשיפה. היצרנים השונים שוקדים מזה זמן רב על פיתוחו של תריס "וירטואלי" שידליק ויכבה את החיישן לפי הצורך מבלי להחשיך אותו באופן פיזי בין חשיפה אחת לשניה. תריס פרוגרסיבי שכזה יאפשר חשיפה שקטה לחלוטין, רצף חשיפות מהיר ביותר ומגוון מניפולציות שדורשות כיום יותר מאשר חשיפה אחת (כמו HDR במצלמה, יצירת תצלומים פאנורמיים והפחתת רעש באמצעות מיצוע). אני משוכנע שמצלמה ראשונה בעלת תריס פרוגרסיבי תופיע בחודשים הקרובים, אם כי יתכן שזה יקרה רק אחרי פוטוקינה.

מגמות פחות חשובות שיבואו לידי ביטוי בפוטוקינה הקרובה:

• הופעת עדשות מהירות יותר במצלמות קומפקטיות (הגיע הזמן).
• הסוף למרוץ הרזולוציה (מאוחר מדי).
• שיפור איכות הוידאו המופק ע"י מצלמות סטילס (תדירות דגימה גבוהה יותר, הפחתת moiré והגברת הרזולוציה).
• שיפור דרמטי ב"איכות התמונה" של מצלמות סלולאריות.
• הכנסת רכיבי תקשורת אלחוטית למצלמות.
• עליית קרנם של יצרני עדשות "חיצוניים" בשוק ה-EVIL.
• מיצוי רזולוציית העדשות בדגמי ה-DSLR וה-EVIL החדשים (20-24MP בחיישני APS-C, 16-18MP בחיישני 4/3 וכו').

זהו. קחו הכל בקלות וזכרו שגם אם היצרן "שלכם" מאכזב, כנראה שהוא יטול מחדש את ההובלה בעוד שנה-שנתיים. זו דרכו של עולם. ועוד משהו: ריבוי ההכרזות הצפוי יגרום ליצרנים השונים (ולתומכיהם בפורומים, בבלוגים, בעצם בכל מקום) להלל, לקלס, לשבח, לפאר ולרומם את מוצריהם החדשים מעבר למידה הרגילה. אין צורך להאמין לכל מילה. רוב המוצרים שיוכרזו יהיו טובים מקודמיהם אך במעט ולא יתרמו דבר לצילום שלכם. זו אולי ההזדמנות להזכיר את דבריו האלמותיים של Ernst Haas:

Leica shmieca. The camera doesn’t make a bit of difference. All of them can record what you are seeing. But, can you see?

18-23 בספטמבר, 2012

 .

התהום הכחולה

כשהייתי בן שמונה נסעתי עם הורי ועם אחותי לשבוע של כיף בחופי סיני. בוקר אחד יצאנו אחותי הצעירה ואני לשוט בסירה המתנפחת הקטנה מעל שונית האלמוגים. השונית יצרה מדף רחב שנמשך מאות מטרים לתוך הים. באותו בוקר של אוקטובר הים היה שקט כמו מראה, מימיו צלולים ורדודים. הרהבנו עוז וחתרנו עוד ועוד, מן החוף והלאה אל הים. פתאום השתנה הים: במקום הלגונה האדמדמה והרדודה נפערה מתחתנו תהום כחולה ועמוקה שאין לה סוף. נבהלתי כהוגן, אבל אחותי - האמיצה מבין שנינו - שכנעה אותי להמשיך לאורך שפת המצוק, מצד אחד הלגונה ומן הצד השני תהומות שאין להן שיעור. כך שטנו לנו בסירה הקטנה שעה ארוכה עד שבא השפל וחזרנו אל החוף. זכרון הים הפתוח נחקק בי מאז. היה בו משהו אפל ומסוכן, אבל באותה מידה גם מתוק ומפתה. לפעמים, כשנפשי מוצאת מנוחה ואני חופשי ממחשבות (בדרך כלל זה קורה בדקה האחרונה של היום, ממש לפני שאני נרדם) אני רואה את הצבע הזה, הכחול העמוק, הכהה והצלול של הים הפתוח במפרץ אילת, 1978. עבורי זה לא רק צבע, זה הלך רוח. הגבול בין הביטחון לסכנה, בין הפנים והחוץ, בין היציבות לחוסר הוודאות, בין הגוף והנפש, בין הקיום לחידלון. מעולם לא חציתי את הגבול. לא התמסרתי למעמקים. אני זהיר מכדי להניח לזה לקרות. ואני יודע שלא אהיה אמן עד שאאזור אומץ ואצעד צעד אחד נוסף אל התהום הכחולה. אז אניח לזרמי הים לשאת אותי לאן שישאו. בתנועה מתמדת, ללא יכולת לחזור אחורה, כמו עשב ים.

.

המצלמה המכושפת

...Then I got in the car and went over to Precision Camera where I spent some time playing with... this year's swim suit model of cameras, the Olympus OM-D (all the parts are just right and the shutter sounds sweet but.....I just can't pull the credit card out yet).  Can't figure out why this camera always makes me feel better when I hand it back to its owner or to the sales clerk...probably something in my wiring, certainly nothing wrong with the camera. Not in the face of the reviews and kudos it's received from all the people I trust.

Kirk Tuck

המצלמה החדשה שלי קטנה ומשוכללת. היא מפיקה תצלומים נהדרים, דומים בטווח הדינאמי שלהם ובעושר הצבעים למיטב סרטי הנגטיב הצבעוניים, אפילו ב-JPEG. היא מצוידת במייצב תמונה מהפכני, יעיל ביותר, שעובד עם כל עדשה המורכבת עליה. מהירות המיקוד שלה משתווה לזו של מיטב המצלמות המקצועיות והדיוק במיקוד חסר תחרות (אם כי המיקוד העוקב שהיא מציעה איננו מדויק במיוחד). היא מהירה מאד בצילום רציף והתריס (השקט) שלה מופעל ברגע הלחיצה על המחשף, ללא כל שיהוי. היא מצוידת בשתי גלגלות שליטה ובמספר גדול של כפתורים שתיפקודם נתון לבחירת המשתמש. יש לה מסך מגע מפרקי שמאפשר לבחור את אזור המיקוד באמצעות נגיעה ואף לחשוף מבלי לגעת במחשף. העינית האלקטרונית שלה גדולה, מדויקת ומהירה. המצלמה מציעה הפעלה אלחוטית של עד 16 פלאשים מרוחקים בארבע קבוצות ואם כל זה לא מספיק, היא בנויה היטב ואטומה לנתזי מים ולחדירת אבק. ניתן להוסיף לה גריפ מודולרי, גם הוא אטום, שעושה אותה נוחה מאד לאחיזה במיוחד כשמורכבות עליה עדשות כבדות. ואם כבר הזכרתי עדשות, ניתן לחבר אליה מגוון גדל והולך של עדשות - רובן קטנות ואיכותיות. מבקריה זוקפים לחובתה מספר קטן של פגמים, אבל הם שוליים. ניסיוני הקצר מלמד שאף אחד מהם לא מפריע לתפעול סביר של המצלמה.

אז מה הבעיה בעצם?
בכנות, קשה לי לשים עליה את האצבע. אנסח את זה כך: מצלמה בגודל כזה - ובמיוחד בהתחשב ביצרן שלה - לא אמורה להיות טובה כל כך. למשל, החיישן שלה קטן יותר מאלה המצויים ברוב המצלמות המתקדמות ובכל זאת "איכות התמונה" שלה אינה נופלת מזו שלהן. ובכלל זה הטווח הדינאמי והניקיון ברגישות גבוהה. למשל, מערכת מיקוד המבוססת על מדידת קונטרסט לא אמורה להיות מהירה יותר ממערכות המבוססות על הפרשי פאזות. למשל, מצלמה שנמכרת במחיר הזה לא אמורה להיות אטומה או בנויה כפי שהמצלמה הזאת בנויה. כאילו היא מקדימה את זמנה בשנתיים-שלוש. כאילו היא מכושפת. העובדה שהחיישן שלה מרחף באוויר כל עת שהיא מופעלת (חלק ממערכת הייצוב החדשנית) רק מגבירה את החשדנות כלפיה. משהו בה ודאי פגום מן היסוד. זה הרי לא יכול להיות.
הנה אבחנה מעניינת: אלה שמביעים את ההסתייגות העמוקה ביותר מן המצלמה הזאת הם דווקא משתמשים ותיקים בציוד של היצרן שלה. האחרים מקבלים אותה בברכה. היא איננה טובה יותר או פחות מדור המצלמות האחרון של היצרנים האחרים, אבל היא קטנה יותר (היא לא היחידה שנמצאת בנישה הזאת). משתמשי אולימפוס שונים. הם התחנכו על ברכי "אתוס המאסף". אולימפוס מעולם לא הובילה במירוץ הטכנולוגי. היא היתה האחרונה להכניס רכיבים אלקטרוניים למצלמות שלה בעידן הפילם והיחידה שלא פיתחה מערכת מיקוד אוטומטי בסוף המאה שעברה. לפני עשור בחרה אולימפוס לבנות את מערכת ה-DSLR החדשה שלה מסביב לחיישן קטן במעט מהסטנדרט הנהוג. זאת היתה בחירה חופשית; בניגוד לאחרות המערכת הזאת נבנתה מן היסוד. לעומת זאת, המוצרים של אולימפוס תמיד היו מעט אמינים יותר מאלה של המתחרים, מעט קטנים יותר ומעט מדויקים יותר. במיוחד העדשות. היתרונות האלה איפשרו לאולימפוס להחזיק במשך כל השנים בנתח קטן-אבל-יציב של שוק המצלמות המתקדמות. אותם צלמים נחשבו (ובמידה מסוימת נחשבים עד היום) אקצנטריים, שלא לומר תמהונים. הם מעריכים את האיכות האופטית, את איכות הבניה ואת איכות הצבע יותר מאשר את איכות החיישן. אדרבא, החיישנים החלשים והמיושנים במקצת שאיפיינו את המצלמות מתוצרת אולימפוס חידדו באותם צלמים את ההכרה שהם יכולים להפיק תוצאות שישביעו את רצונם למרות החיסרון של הציוד שלהם; שההנאה חשובה מאיכות הקובץ; שעיבוד הקבצים במחשב הוא ביטול זמן. כל אותן אימרות שפר שנשמעות ברמה בכל פורום ובכל בלוג ("זו לא המצלמה - זה הצלם" וכיו"ב) היו לדרך חיים עבור משתמשי אולימפוס בעשרים השנים האחרונות. לא היתה להם ברירה אחרת. מצד שני, אין להתכחש ליתרונות שהפילוסופיה הזאת מציעה: כאשר אתה צועד במאסף אתה חופשי מדאגות פרוידיאניות שעניינן 'למי יש יותר גדול'.
לפיכך אין פלא שהמצלמה החדשה הזאת, E-M5, מטלטלת את שלוותם של משתמשי אולימפוס. המצב החדש שנוצר מאיים לנפץ פרדיגמה שנבנתה שכבה אחר שכבה במשך עשרות שנים. ההגנות הפסיכולוגיות שלהם נמצאות בסכנת קריסה והם מסרבים לפסוע לקדמת הבמה. מקומם הטבעי מעט מאחור, הרחק מאור הזרקורים. שני הפוסטים הקודמים שכתבתי בנושא הזה נתקלו בחוסר הבנה מפני שאנחנו חושבים אחרת. אנחנו מדברים בשפות שונות זו מזו.
הביטו היטב בפניו של הבחור הזה בשעה שהוא אוחז במצלמה. הם מביעים בדיוק את מה שאני מרגיש.

זהו. לא אלאה אתכם יותר במניה-דיפרסיה שלי. סלחו לי על השטויות שבהן עסקתי בימים האחרונים.

.