אפליקציות "מצב הרוח" הקטנות שנחבאות במכשירים הסלולריים החכמים הן רעיון נפלא. הן מאפשרות לנו את להעשיר את התצלומים היומיומיים שאנחנו יוצרים באקצנט צורני שנותן ביטוי להרגשה שלנו ברגע הצילום. האפקטים שלהן מיידיים, מבושלים מראש, וכל שעלינו לעשות הוא לבחור בזה שיתאים ביותר. תהליך ה"הכתמה" הזה אינטואיטיבי ומהיר ולכן הוא עובד היטב: כשאתה בוחר באפקט הרצוי אינך עוסק בעיבוד קוגניטיבי של מידע אלא בהקרנה פסיכולוגית. זהו תהליך בלתי מודע שתפקידו לפוגג חרדה ולכן אנחנו נהנים ממנו כל כך.
כשאנחנו מתבוננים בתצלומים שעברו דרך אחת האפליקציות האלה הרגשתנו משתפרת. זאת לא רק הנוסטלגיה המתקתקה העוטפת אותנו שגורמת לכך; זו תחושת הקלה שנובעת מן האווריריות, מחוסר ה"רצינות" שנקשר בסגנון הפורמאליסטי הזה. התצלומים האלה הם רשמים קטנים ומהירים מן ההיסטוריה המיידית של חיינו. אנחנו מורגלים להתבונן בהם, יודעים שרק לעתים רחוקות הם צופנים בחובם מידע חשוב או הפתעות שיאלצו אותנו להשקיע בהם מאמץ אינטלקטואלי. אנחנו יודעים שלא תהיה בהם אמירה עמוקה, שהאסתטיקה הזאת - האגבית, הישנה והבלתי אישית - היא חלק בלתי נפרד מן התוכן של התצלומים.
ואכן, תצלומים כאלה נושאים איתם מטען תרבותי מסוים. האסתטיקה שלהם היא יותר מעטיפה - היא רפלקס מותנה. היא קונטקסט. זאת שפה ויזואלית שלא רק משמשת לשירבוט מהיר של רשמים. היא שמורה למטרה הזאת. תצלומי חדשות מאזורי מלחמה שיעברו דרך הפילטרים של אינסטגרם לא ייתפסו ע"י המתבונן באופן שונה מארוחת צהרים שצולמה באותו אופן. במקרה זה הרפלקס התרבותי חזק יותר מהתוכן (לפחות עבור רובנו).
רבים מאשימים את אינסטגרם וחבריו בהשמטת הקרקע מתחת לרגליו של הצילום. הם מותחים ביקורת על כך שהאסתטיקה שלהם אחידה מדי, מאשימים אותם בהשבתת היצירתיות ובאינפלציה של התצלומים הרדודים שאנחנו נתקלים בהם בכל מקום. ואני גורס: כן, כל הסימפטומים האלה מעידים שהצילום - כאמנות, כאומנות וכמקצוע - חולה. מצד שני, הצילום - כתרבות המונים - משגשג כפי שלא שגשג מימיו. סוף סוף הוא הופך לדמוקרטי באמת. סוף סוף אין עוד צורך בכלים ובחומרים יקרים, במיומנות רבה או בעבודה קשה על מנת שנוכל ליצור תצלומים כאוות נפשנו.
נכון, הייתי נזהר משימוש בכלים כאלה בעבודה פוטוג'ורנליסטית, שחייבת להיות נטורליסטית (גם אם לא אובייקטיבית לחלוטין) כדי להשיג את מטרתה. כל עיוות מכוון של הסצנה, אם קומפוזיציונאלי, אופטי או כרומאטי מרחיק את התצלום מן המציאות ע"י כך שהוא מוסיף על "האמת" או גורע ממנה (אין לי כוונה להיכנס לסמנטיקה. אתם מבינים על מה אני מדבר). אבל בכל יתר השימושים - מדוע לא? איזו סיבה יש לפחד מדמוקרטיה? משוויון הזדמנויות? משיתוף של אינפורמציה (ויזואלית או אחרת)? העובדה שלמדתם לצלם, שצברתם מיומנות וציוד צילום מתקדם אינה עושה אותכם מורמים מעם. עם עין טובה ומעט דמיון - כל אחד יכול.
.
ואכן, תצלומים כאלה נושאים איתם מטען תרבותי מסוים. האסתטיקה שלהם היא יותר מעטיפה - היא רפלקס מותנה. היא קונטקסט. זאת שפה ויזואלית שלא רק משמשת לשירבוט מהיר של רשמים. היא שמורה למטרה הזאת. תצלומי חדשות מאזורי מלחמה שיעברו דרך הפילטרים של אינסטגרם לא ייתפסו ע"י המתבונן באופן שונה מארוחת צהרים שצולמה באותו אופן. במקרה זה הרפלקס התרבותי חזק יותר מהתוכן (לפחות עבור רובנו).
 |
| Photograph: Taru Kuwayama |
נכון, הייתי נזהר משימוש בכלים כאלה בעבודה פוטוג'ורנליסטית, שחייבת להיות נטורליסטית (גם אם לא אובייקטיבית לחלוטין) כדי להשיג את מטרתה. כל עיוות מכוון של הסצנה, אם קומפוזיציונאלי, אופטי או כרומאטי מרחיק את התצלום מן המציאות ע"י כך שהוא מוסיף על "האמת" או גורע ממנה (אין לי כוונה להיכנס לסמנטיקה. אתם מבינים על מה אני מדבר). אבל בכל יתר השימושים - מדוע לא? איזו סיבה יש לפחד מדמוקרטיה? משוויון הזדמנויות? משיתוף של אינפורמציה (ויזואלית או אחרת)? העובדה שלמדתם לצלם, שצברתם מיומנות וציוד צילום מתקדם אינה עושה אותכם מורמים מעם. עם עין טובה ומעט דמיון - כל אחד יכול.
.
אין באמת טוב או רע בלבד בחיים שלנו. אבל הפנים של הדמוקרטיה הן האח הגדול. זה מה שאוהבים וזה מה שטוב לרוב.
השבמחקלפעמים אני מתגעגע לקצת "דיקטטורה" וקצת "רודנות".
אולי הדברים מקבלים טשטוש נוסטלגי שמסתיר את הכיעור, אבל בכל זאת.
כבר הוכח הרבה פעמים שלדמוקרטיה ושוק חופשי ישנם כשלים רבים.