כשהייתי בן שמונה נסעתי עם הורי ועם אחותי לשבוע של כיף בחופי סיני. בוקר אחד יצאנו אחותי הצעירה ואני לשוט בסירה המתנפחת הקטנה מעל שונית האלמוגים. השונית יצרה מדף רחב שנמשך מאות מטרים לתוך הים. באותו בוקר של אוקטובר הים היה שקט כמו מראה, מימיו צלולים ורדודים. הרהבנו עוז וחתרנו עוד ועוד, מן החוף והלאה אל הים. פתאום השתנה הים: במקום הלגונה האדמדמה והרדודה נפערה מתחתנו תהום כחולה ועמוקה שאין לה סוף. נבהלתי כהוגן, אבל אחותי - האמיצה מבין שנינו - שכנעה אותי להמשיך לאורך שפת המצוק, מצד אחד הלגונה ומן הצד השני תהומות שאין להן שיעור. כך שטנו לנו בסירה הקטנה שעה ארוכה עד שבא השפל וחזרנו אל החוף. זכרון הים הפתוח נחקק בי מאז. היה בו משהו אפל ומסוכן, אבל באותה מידה גם מתוק ומפתה. לפעמים, כשנפשי מוצאת מנוחה ואני חופשי ממחשבות (בדרך כלל זה קורה בדקה האחרונה של היום, ממש לפני שאני נרדם) אני רואה את הצבע הזה, הכחול העמוק, הכהה והצלול של הים הפתוח במפרץ אילת, 1978. עבורי זה לא רק צבע, זה הלך רוח. הגבול בין הביטחון לסכנה, בין הפנים והחוץ, בין היציבות לחוסר הוודאות, בין הגוף והנפש, בין הקיום לחידלון. מעולם לא חציתי את הגבול. לא התמסרתי למעמקים. אני זהיר מכדי להניח לזה לקרות. ואני יודע שלא אהיה אמן עד שאאזור אומץ ואצעד צעד אחד נוסף אל התהום הכחולה. אז אניח לזרמי הים לשאת אותי לאן שישאו. בתנועה מתמדת, ללא יכולת לחזור אחורה, כמו עשב ים.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה