תעתועי פוטוג'ורנליזם

Photograph: Benjamin Lowy

 
נו, מה אתם אומרים על התצלום שלמעלה? יפה, נכון? הצבעים החמים שלו שובי לב. יש בו משהו אינטימי כזה, בלתי יומרני, אנושי. נפשנו יוצאת אליו: גם אנחנו היינו רוצים להיות במרפאת השדה הנטושה למחצה הזאת סמוך לחוף הים ליד בנגאזי, לוב. עושים שם חיים.

ואכן, זאת יותר מעוד אילוסטרציה לחדשות היום בעיתון. התמונה מלאה ברגש, או יותר נכון - מפעילה את המיצים הרגשיים שלנו. זה מוזר: המאפיינים הצורניים השטחיים שלה דומים מאד לאלה שהיית מצפה לקבל ממצלמה כמו הפולרואיד SX-70. רובנו מעולם לא ראה תצלום אחד שהופק במצלמה מן הדגם הזה ואם ראינו, אנחנו צעירים מכדי לזכור. למרות זאת, כל ילד יודע שכך נראה "תצלום ישן". אנחנו מגיבים לתמונה הזאת בדיוק כפי שהצלם היה רוצה: בפרץ של נוסטלגיה, בחמימות, בסימפטיה. ולמען האמת לא כל כך חשוב מהו תוכנה. "המראה הישן" הזה הפך בשנים האחרונות לרפלקס מותנה של ציוויליזציה שלמה, לתופעה תרבותית רחבה.

Lucas Allen Buick, המנכ"ל של Synthetic (החברה שיצרה את אפליקציית Hipstamatic ששימשה להפקת התצלום שלמעלה) ואחד ממייסדיה מספר שמטרתו היתה להחזיר את האותנטיות ואת הרגש לצילום הדיגיטלי:

What I've seen in the last 15-20 years, in this transition from analogue to digital, is that we've actually lost a lot of the emotions you get from photography. Now all these camera manufacturers are trying to perfect their cameras and their optics to get the perfect photo. They have ignored what the companies of the 1960s and 1970s were trying to do with, for example, Polaroid and the idea of instant - the fact that you could capture a feeling, as well as a document of what you were seeing. When we made Hipstamatic, we tried to preserve as much of that idea as we could. We thought it would be cool if you could get that feeling with an iPhone – a device you always have with you.

הרעיון, שנבע ממניעים רלוונטיים, הצליח: האפליקציה חגגה לאחרונה ארבעה מיליוני הורדות. היא היוותה בסיס לשלל אפליקציות אחרות שניצלו את השכיחות, את המיידיות ואת האינטימיות של המכשיר הסלולארי החכם כדי לרתום אליו את המראה הצילומי הנוסטלגי. בפוסט אחר שפורסם כאן השבוע כתבתי מדוע לדעתי אנחנו אוהבים כל כך את האפליקציות האלה; כולנו משתמשים בהם במידה כזאת או אחרת - אם בכוח ואם בפועל.

יש רק מקום אחד שבו תצלומים כאלה עלולים להוות בעיה: עיתונות החדשות. כל עניינם של העיתונים בדיווח אמיתי, חף מאמוציות ואובייקטיבי ככל האפשר של המציאות. אינך מצפה למצוא בכתבת חדשות סופרלטיבים סובייקטיביים. הם פוגעים במראית העין של אמינות הדיווח ולפעמים אף יותר מכך. לעומת זאת, היחס לתצלומי החדשות שונה. בעיתונים רבים, כולל החשובים שבהם, התצלומים הנלווים לידיעות משמשים לפעמים מין "דלת אחורית" דרכה עושה העורך מניפולציה רגשית בקוראיו. זה תחום אפור, שנוי במחלוקת, שאין בו כללי אתיקה ברורים. אינני מדבר על הוספה או על מחיקה של אלמנטים בסצנה; אלה אסורים וטוב שכך. אני מדבר על התאמת קונטרסט וצבעים, על עיגול הפינות והחשכתן, על פניה אל רגשותיו של המתבונן בדרכים עקלקלות. הביטו שוב בתצלום שלמעלה והשוו אותו לגירסתו המונכרומאטית, השקטה יותר:

היא אולי אסתטית פחות, רגשנית פחות, אבל כתצלום חדשות - היא עדיפה.

לאחרונה הכריזה Synthetic על הקמת קרן שמטרתה סיוע לפוטוג'ורנליסטים עצמאיים (תוכלו לקרוא על כך בהרחבה ב-British Journal of Photography). המימון לקרן יבוא ממכירתה של חבילת פילטרים חדשה ל-Hipstamatic בשם GoodPak שתהיה "מותאמת" במיוחד לצילום עיתונאי (אל תמהרו לחפש אותה; היא תושק רק בסתיו). מטרתו העקיפה של המהלך לשכנע את התקשורת לאמץ את Hipstamatic ככלי לגיטימי לדיווח חדשות. אין לי התנגדות להקמת הקרן הזאת. מטרתה ראויה ופעילותה, כך אני מקווה, תהיה שקופה. לעומת זאת, יש לי התנגדות עקרונית לאסתטיזציה של הפוטוג'ורנליזם. זה תהליך איטי שמתרחש מתחת לפני השטח, אבל סופו להשליט סנטימנטליות מניפולטיבית בעיתונות הכתובה. הבעיה היא שאף פעם אינך יודע מי מושך בחוטים מאחורי הקלעים ובשם איזו אג'נדה כלכלית או פוליטית הוא פועל. שימו לב לעיתונים שאתם קוראים. לא רק לטקסט, אלא גם לתצלומים.

.