על צבעוניות, טונאליות ושתי מערכות ראיה

לכאורה זה מוזר: אנחנו (ברובנו) רואים צבעים, אוהבים צבעים, משתמשים בצבעים ואפילו חולמים בצבעים. הגוון והרוויה מהווים חלק משמעותי ביותר באינפורציה החזותית המשמשת אותנו בחיי היומיום ולמרות זאת אנחנו מקבלים תצלומים בשחור-לבן כמובנים מאליהם. כיצד זה קורה?

התשובה, כפי שבוודאי ניחשתם, טמונה בחוש הראיה שלנו. חיישני האור, המצויים בחלקה האחורי של העין ושפרושים בצפיפות על פניה של הרשתית (retina - ראו בתרשים), נחלקים לשני סוגים של מבנים: cones ו-rods (חרוטים ומקלונים). החרוטים הם אלה שמעניקים לראיה שלנו את כושר ההבחנה בצבעים ואת החדות. אלא שכולם מרוכזים באזור קטנטן של הרשתית שגודלו בערך כראש סיכה - הלא הוא ה-fovea. שאר שטח הרשתית מכוסה במקלונים, שמצטיינים ברגישותם הגבוהה לאור ולכן גם לקונטרסט טונאלי ולתנועה בשדה הראיה של העין. מצד שני, המקלונים "עוורי צבעים" ואינם מצטיינים בכושר ההבחנה שלהם בפרטים.

למעשה עומדות לרשותנו שתי מערכות ראיה משלימות: הראיה הפוטופית (photopic vision) פעילה כאשר הסצנה שלפנינו שטופת אור. היא מתאפיינת בחדות גבוהה ובאבחנה מלאה בצבעים. לעומתה, הראיה הסקוטופית (scotopic vision) מטושטשת ומונוכרומטית. כאשר שדה הראיה שלנו מואר אך מעט ה-cones מאבדים את תפקודם והראיה הסקוטופית הופכת להיות דומיננטית. זו הסיבה לכך שבלילה אנחנו מתקשים להבחין בצבעים. הראיה הסקוטופית איננה פעילה רק בשעות החשכה. בשעות היום היא משמשת אותנו בכך שהיא מקדימה להבחין בהבדלים טונאליים ובתנועה בשולי שדה הראיה שלנו. אנחנו ממהרים להגיב לגירויים כאלה ומפנים מיד את המשאבים המוגבלים של הראיה הפוטופית אל אותם אזורים "מעניינים".

אם כן, מבלי משים אנו מורגלים בראיה בשחור-לבן. רובם הגדול של חיישני האור שבעינינו אינם רגישים כלל לצבע. מאידך, איננו מסוגלים להסתדר עם היעדרה של אינפורמציה טונאלית. התצלום הבא נושא בחובו אינפורמציה עבור שתי מערכות הראיה. הוא מכיל התפלגות טונאלית מצד אחד וכרומאטית (גוון ורווית צבע) מצד שני.

הגירסה השניה שלו, זו המונוכרומאטית והמטושטשת, אינה נופלת בהרבה מן הגרסה המלאה ככל שהדבר נוגע לאינפורמציה שיש בידינו אודות הסצנה. למרות חסרונם של צבעים והיעדר החדות ברור לנו מה אנחנו רואים בתצלום. הראיה הסקוטופית מספיקה לנו בהחלט על מנת להתמצא בסביבה ולהבחין באלמנטים משמעותיים בשדה הראיה שלנו.

מגרסתו השלישית של התצלום הזה הושמטה ההתפלגות הטונאלית והוא נותר רק עם התיאור הכרומאטי של הסצנה. הגירסה הזאת מדמה מצב היפותטי בו הראיה הסקוטופית שלנו חדלה מלפעול ואנחנו מסתמכים על הראיה הפוטופית בלבד.

יש משהו יפה בשחור-לבן: הוא אמנם חסר שני שלישים ממלוא האינפורמציה החזותית ממנה אנחנו נהנים בחיינו, אבל השליש הנותר מספיק לנו על מנת להבין את תוכן התמונה. יותר מזה, הוא משאיר בידי המתבונן מקום לאינטרפרטציה, לשאלות, ולכן הוא גורם לו למעורבות רגשית משמעותית יותר במהלך ההתבוננות. הצבע, כפי שהתרגיל הקטן הזה מדגים, אינו אלא קליפה ריקה, תבלין, קישוט.

הביטו שוב בגירסה השלישית, משוללת הטונאליות של התצלום. נסו להתעלם מן הקושי להבין אותה מבחינה תימאטית. התרכזו בכתמי הצבע הרוויים ובאלה החיוורים, בצורותיהם וביחסים ביניהם. ראו כמה האבסטרקט הזה יפה. הגדולים שבאמני הצבע ראו גם הם את הפוטנציאל הזה והתייחסו אל הכרומה כאל נושא תוכני לכל דבר. היצירות של Kandinski או, להבדיל, של Ernst Haas או של רבים אחרים קשות להבנה. ההתפלגות הכרומאטית שלהן לא רק מאפילה על התוכן האינטלקטואלי, במקרים רבים היא מחליפה אותו. אל תטעו, יש צורך ברגישות מיוחדת במינה על מנת לראות בצבע. זה לא מובן מאליו. דווקא הראיה הטונאלית, המונוכרומאטית, הרבה יותר טריוויאלית.

Wassili Kandinski, Sketch, 1913

.