הקריצה הגדולה

בכל פעם שבה אני נתקל בנגזרת של האימרה האלמותית: "זו לא המצלמה - זה הצלם" (וזה קורה פעמים רבות בכל יום) אני מבחין בקריצה הזאת. ב"מצד שני...". אנחנו נותנים חלק מהקרדיט שמגיע לנו לציוד בו אנחנו משתמשים, שהביאנו עד הלום. זאת בעיה משום שהגישה הזאת גורמת לנו לחמוד את החדש ולהאשים את הישן בכשלים שלנו. אם נצלם במצלמה שזה עתה יצאה לשוק תצלום שבו הנושא איננו חד למהדרין מן הסתם נאשים את עצמנו בחוסר תשומת לב או בטכניקה לקויה. אבל לאחר שתחלוף שנה ומצלמה חדשה תפציע מעל האופק האשם כולו יפול על המצלמה. פתאום יתברר שהיא סובלת מפגם כרוני במערכת המיקוד. לא רק אנחנו נבחין בכך, אלא כל בלוגר וכל משתתף זב חוטם בפורום הרלוונטי. למותר לציין שלאחר שנה נוספת יתברר שגם המצלמה החדשה - אותה פסגת טכנולוגיה נחשקת - גם היא סובלת ממחלות נוראות שמכשילות את מאמציו הבלתי נדלים של הצלם להפיק תצלומים ראויים לשמם.

אנחנו לא מבינים כיצד המצלמות המודרניות עובדות. לדידנו אלה הן מכונות מכושפות שמעניקות למראית העין שלנו קיום עצמאי, אובייקטיבי ונגיש לזולתנו. פעם עוד אפשר היה ללמוד כיצד הקסם הזה מתרחש, אבל היום הטכנולוגיה הזאת מורכבת מדי. היא נשגבת מבינתנו לחלוטין. וכשאינך יודע - אתה מאמין. אתה מאמין בסתר לבך שהמצלמה החדשה שאך זה הוכרזה טובה עד כדי כך שלעולם לא "תזדקק" עוד למצלמה אחרת. אתה מאמין שמרגע שתאחז בה תהיה צלם טוב יותר. באופן מיידי, מבלי להשקיע מאמץ. ואתה מאמין שהמצלמה החדשה היא "נשק סודי" שיסייע לך לגבור על צלמים אחרים שימשיכו להשתמש בכלים "נחותים". זה הרי חלק מן התרבות התחרותית שלנו.

תוך כדי המרוץ הזה אחר השלמות אתה לומד להישען על הכלים שלך. ככל שהם משוכללים יותר כך הם נעשים סובלניים יותר לשגיאות שאתה עושה: תמיד תוכל לטשטש אותן לאחר מעשה. אם פעם היית ממתין וחושף רק ברגע הנכון, כיום אתה מרבה להשתמש בצילום רציף: הרגע הנכון ודאי יימצא באחת מהחשיפות. אם פעם היה עליך להאט כדי לבחור בין הכהים לבהירים, בין עומק השדה להקפאת התנועה, כיום המצלמה עושה הכל במהירות הבזק. אלא שמרגע שוויתרת על האיטיות ויתרת גם על הכוונה, על האוטוריטה שלך, על האמנות שלך. יום אחד זה מתחוור לך. אתה מעיין בתצלומים שיצרת לפני כמה שנים ואתה מבין שאיבדת את דרכך. שכחת כיצד לראות, כיצד להרגיש, כיצד להמתין רגע לפני שאתה משחרר רצף מהיר של חשיפות. אתה מבין שהפכת לעבד נרצע: המצלמה היא האדון ואתה משרת אותה. קנית לה עדשות וחצובה, עטפת אותה בשמיכה רכה לפני שהחזרת אותה לתיק, שמרת עליה מפני גשם ורוח ואבק והגנת על שמה הטוב בחרוף נפש בפורום החביב עליך. והאמנת שיום אחד היא תגמול לך על כל הטוב שהרעפת עליה. לא ביקשת הרבה: רק שתעשה אותך צלם ראוי יותר.

"זאת לא המצלמה - זה הצלם". ביטוי אכזרי. משמעותו שאתה תלוי בעצמך: בכשרון שלך לראות ולהרגיש ולחשוף את שראית ואת שהרגשת. האחריות על הצילום שלך שייכת לך. רק לך. כן, הכלים חשובים. עליהם להיות שקופים ככל האפשר, להפריע לתהליך היצירתי שלך במידה המזערית. ככל שאתה צלם טוב יותר, יצירתי יותר, חזק יותר, כך תוכל להרשות לעצמך כלים משוכללים יותר. לעומת זאת, היזהר מכלים משוכללים יותר מהצילום שלך. הם יזיקו לך יותר מאשר יועילו. בלי קריצה.

.