"זאת לא המצלמה - זה הצלם": חצי הכוס הריקה

האימרה הלעוסה: "זאת לא המצלמה - זה הצלם" היא משהו שכל חובב צילום מתחיל שומע ללא הרף מרגע שאחז במצלמה בפעם הראשונה. אינני מפקפק בה ולו לרגע. הניסיון שלי, הידע שרכשתי והאינטואיציה שלי מאששים אותה בכל יום. לא בזה העניין. אבל האם היא נכונה תמיד?

יש כמה דרכים בהן אפשר להבין את חמש המלים האלה:

הראשונה שבהן אומרת בפשטות: אין צורך בכלים משוכללים על מנת ליצור תצלומים משכנעים. עוצמתו של תצלום, כל תצלום, נמצאת בראיה של הצלם, ברגישות ההבחנה שלו, ביצירתיות שלו ובאינטלקט שלו. במלים אחרות, תצלום שהנושא שלו קומוניקטיבי והקומפוזיציה שלו חזקה איננו זקוק לאיכות טכנית גבוהה.

השניה גורסת: אל תאשים את המצלמה; ה"פגמים" בתצלומים שלך נובעים מכשלים במיומנות הטכנית שלך ומן הסירוב שלך להכיר במגבלותיהם של הכלים או בחוסר היכולת שלך להתגבר על מגבלות אלה ואף להשתמש בהן.

המשמעות השלישית היא: אפילו אם המצלמה שלך היא המילה האחרונה של ההנדסה היפנית, היא לא תעשה עבורך את העבודה הקשה. היא בסך הכל מכונה. היא תקל עליך את חישוב החשיפה, את המיקוד, את סינכרון המבזק, את יישור האופק ועוד כהנה וכהנה, אבל בסופו של דבר אתה הבוס והאחריות מוטלת עליך.

הרביעית: כשאתה נתקל בתצלום שאתה אוהב שאל מי יצר אותו. אל תשאל מהם הכלים ששימשו את היוצר. כמתבוננים אנחנו נוטים לייחס חשיבות יתרה לכלים. זה מאפיין תצלומים בלבד: כשאתה צופה בסרט קולנוע אינך מתעניין בעדשות ששימשו את הצלם; אינך חושב על יצרן הצבעים או על המכחולים בהם בחר צייר מוכשר. האם צילום סטילס שונה במהותו?

והחמישית, שמתקשרת לפוסט של אתמול: היזהר מכניסה לנעליים שגדולות ממידותיך. עליך להתאים את הכלים שבידיך לאבולוציה שלך. להבטיח שתמיד תהיה מוגבל באופן כזה או אחר, שתיאלץ להתגבר על מכשולים ולהגות פתרונות יצירתיים. זה לא רק עניין של מיומנות טכנית: כשהכלים שלך עושים כל מה שאתה מבקש מהם אתה נוטה לסמוך עליהם ומסיר מעצמך אחריות. זה מתחיל בחשיפה (טווח דינאמי רחב יבטיח אפשרות לתקן גם כשהחשיפה שגויה) ובנקיון בתאורה קלושה (כמה פעמים נתקלתם בתצלומי לילה מיותרים?), ונמשך בכך שהמסגור והמיקוד מחליפים את הראיה הספציפית של הצלם. לפני שאתם קופצים ומבטלים את הקשר בין הדברים - חישבו קצת. מהו תפקידו של הצלם בתהליך יצירתו של תצלום? כאשר מצויים בידיו כלים "גדולים" ממנו הוא משמש כמפעיל - operateur ותו לו. לא תמיד, אבל לעתים קרובות. הוא בטוח ביכולתם של הכלים להפיק את התוצאה הרצויה לו. מאידך הוא איננו בטוח ביכולתו שלו ולכן התהליך היצירתי שלו מקבל מימד סטטיסטי: "אם אלחץ על המחשף מספיק פעמים ואשמור את התמונות כקבצי RAW בוודאי אקבל לפחות תצלום אחד שישביע את רצוני". מטרתו היא לשמור את כל האפשרויות פתוחות כדי שיוכל לבחור מתוכן אחר כך. לעומת זאת, כאשר מצויים בידי הצלם כלים התואמים את מידותיו עליו ליטול את האחריות באופן אקטיבי יותר. התהליך היצירתי שלו דטרמיניסטי: "תנאי התאורה לא יאפשרו לי לקבל את התצלום בו אני מעוניין. לא תהיה לי ברירה אלא לוותר על משהו. האם אני רוצה לוותר על הבהירים או על הכהים? על החדות או על הניקיון? כיצד אוכל ליצור תצלום מספיק מעניין על מנת שהתוכן יסיח את דעתו של המתבונן מן הפגמים הטכניים?"

הכרות הדוקה עם המגבלות תעשה את הצלם יצירתי יותר, מעורב יותר, בטוח ביכולתו. היא תערער את יראת הכבוד שהצלם רוחש לכלים שלו (בינינו, איש מאיתנו לא מבין כיצד המצלמה הדיגיטלית שלו עובדת) ובאופן פרדוקסלי תקל עליו את קבלת ההחלטות הדטרמיניסטיות - ה"הרסניות" - שעומדות בבסיסה של היצירה האמנותית.

את הלקח הזה אני לומד על בשרי בימים אלה. תמיד סברתי שהמגבלות יקרות ערך אבל מעולם לא היו בידי כלים שיוכיחו את טענתי. כעת, כשסוף סוף נפלה לידי מצלמה גדולה ממידותי אני נוכח בערכן במו עיני.

.