יצירה או תיעוד של יצירה?

פעם השתתפתי בסדנת "תאורה מעשית". דוגמנית יפיפיה נשענה על חומה נמוכה, מוקפת בפלאשים, מטריות ואביזרי תאורה נוספים. מאחוריה שקעה לה השמש לתוך הים הכהה בצבעי כתום, ורוד, זהב ותכלת. הרכבתי על המצלמה שלי אחד מאותם משדרי רדיו שמפעילים את הפלאשים ברגע הלחיצה על המחשף. קונפיגורציית התאורה נקבעה מראש, הדוגמנית היתה מנוסה והחליפה פוזות באופן תדיר על פי בקשת הצלמים ושקיעת השמש דאגה לכל השאר. כל שנדרש ממני היה לכוון וללחוץ על המחשף. התצלומים שהתקבלו, מיותר לציין, הצטיינו באיכות לעילא ולעילא. כל אחד מהם היה ראוי להתפרסם בירחוני האופנה האיכותיים ביותר. הבעיה היחידה היתה זאת: לא נהניתי. לא חשתי שאני יוצר משהו. חשתי שאני מתעד יצירה שכבר הושלמה.

כל שף מתחיל מכיר את הביטוי הצרפתי "mise en place", כלומר "להניח במקום". הכוונה לתהליך ההכנה של החומרים והכלים שישתתפו בהתקנתו של תבשיל כזה או אחר. טבח מנוסה ומסודר יכין הכל מבעוד מועד: יקצוץ את הבצל, יטחן את האגוזים, יחתוך את נתח הבשר, ישקול את החמאה, יבחר את התבלינים, יכין את המחבתות ויפעיל את התנורים. כל פריט יונח במקומו על משטח העבודה על פי סדר הפעולות הצפוי בשעת הכנת אותו תבשיל. הכנה טובה מראש תבטיח לא רק יעילות בעבודה וניצול מיטבי של משטח העבודה אלא גם את הצלחתו של התבשיל. אף אחד מן המרכיבים לא ישכח וכל אחד מהם יורכב בתבשיל בזמן הנכון לו. הקפדה על mise en place תבטיח גם שטעמו של התבשיל, הניחוח שלו ומראהו ישארו קבועים בין הכנה להכנה. בדיוק על פי המתכון.

שיטת mise on place רלוונטית גם בצילום. רוב רובו של הצילום המסחרי עובד כך. על הצלם לתכנן ולסדר את הסצנה לפני הצילום. אחר כך עליו לצלם מספר תצלומי ניסיון כדי לוודא שהתאורה מותקנת כראוי, שחישוב החשיפה נכון ושעומק השדה מספיק. רק לאחר מכן הוא יכול להתפנות להפקת העבודה עצמה. התהליך הזה לוגי, מסודר ויעיל. הוא מבטיח את התוצאה הרצויה. מצד שני, צלם שעובד כך פוסח על שני מאפיינים חשובים של המדיום הצילומי: המיידיות ומרכיב ההפתעה. שתי התכונות האלה של הצילום קשורות זו בזו. בלעדיהן אין האוטוריטה של הצלם – כיוצר – באה לידי ביטוי. באותה סדנה המוזכרת למעלה לא היה צורך בצלם. הפעולה היחידה שנדרשה ממני היתה לחיצה על כפתור המחשף, פעולה שכל אחד יכול להשלים בהצלחה. לא תרמתי דבר להצלחת התצלומים. לא נאלצתי לחשוב, לא נדרשתי לחוש משהו ולא הבאתי לידי ביטוי את הראיה הסגולית שלי. הכל היה מושלם. קל מדי.

אני מרבה להזכיר כאן את ערכן של מגבלות בצילום (ובאמנות בכלל). נכון, במקרים רבים הן יגרמו לכך שהתצלומים שיופקו יהיו "טובים" פחות מאשר הם יכולים להיות. מצד שני, המגבלות מחלצות את התהליך היצירתי מקפאונו. הצלם, משעה שניצב לפניו אתגר הקורא לפתרון, מאמץ חשיבה המצאתית, מקורית ויצירתית. הוא נעשה דרוך יותר לסצנה שלפניו, מעורב יותר בממשק שבין האצבע והמחשף. חושיו מתחדדים. אינני יודע כיצד זה עובד, מהו אותו מתג נפשי שנדרך, אבל זה עובד. לפחות במקרה שלי. ככל שהכלים העומדים לרשותי "חכמים" יותר כך אני יכול להרשות לעצמי להיות טיפש יותר. אני סומך על המצלמה שתראה, תרגיש ותחשוב במקומי. אלא שהיא אינה מיטיבה לעשות זאת. היא לא יותר ממכונה. לכן אני נמשך אל אזורי הדימדומים בהם היא מגלה את חולשותיה. לכן אני סולד מזום ולאחרונה גם ממיקוד אוטומטי. לכן, כששואלים אותי, אני עומד על דעתי שהמצלמה לא חשובה. בכלל לא חשובה.

Photograph: Helmut Newton, from Sumo

 .

חמש פרות קדושות

מצלמת DSLR היא תחליף איכותי למצלמה "דמוית SLR"

לא נכון. מצלמת רפלקס אמנם תאפשר קבלת תצלומים בעלי איכות טכנית גבוהה יותר, אבל לאיכות תמיד יש מחיר. במקרה זה המחיר יתבטא בעלות הכספית, בניידות ובגמישות האופטית. מצלמת DSLR (או EVIL) היא כלי שדורש התמחות מסויימת. על מנת לצלם "הכל", כמו במצלמת סופר-זום קומפקטית, תיאלץ להחזיק לכל הפחות בשלוש עדשות שונות וללמוד כיצד להשתמש בכל אחת מהן. משקלן של המצלמה ושל העדשות האלה יהיה גדול בערך פי 10 ממשקלה של מצלמה "דמוית SLR" אופיינית ותיאלץ לשאת אותן ממקום למקום בתוך תיק גדול. ככל שתתמחה יותר בנושאים ובז'אנרים הקרובים ללבך כך הציוד שלך יהיה קל ונייד יותר (אלא אם נושאי הצילום החביבים עליך הם ציפורים, ספורט או ידוענים). יותר מאשר מצלמת DSLR היא תחליף איכותי למצלמת סופר-זום קומפקטית, מצלמת סופר-זום קומפקטית היא תחליף זול וקל משקל ל-DSLR.

כל צלם רציני זקוק למצלמה "רצינית"

לא נכון. כל מצלמה מייצגת פשרה בין איכות אלקטרונית, איכות אופטית, גודל ומחיר. בז'אנרים כמו צילום רחוב, צילום דוקומנטרי וטיולים יש לדעתי יתרון דווקא למצלמות ולעדשות קטנות מימדים שאינן נראות "רציניות" (אם כי העניין שנוי במחלוקת). ההבדלים ב"איכות התמונה" בין המצלמות בעלות החיישן הגדול (לצורך העניין אלה שאורך אלכסון החיישן שלהן הוא אינטש אחד לפחות) זניחים. לעומת זאת ההבדלים בנוחות האחיזה וההפעלה משמעותיים. בחר מצלמה שמתאימה למידותיך, לדרך העבודה שלך, לסגנון האישי שלך ולסביבה בה אתה נוהג לצלם. הצץ גם במגוון העדשות המתאימות לביונט שלה, כדי שלא תופתע בעתיד. מן הראוי שפערים קטנים בטווח הדינאמי ובמידת הניקיון של התצלומים בערכי רגישות אסטרונומיים יתפסו מקום נמוך יותר במכלול השיקולים שלך. נכון, אולי המצלמה שתבחר לא תהיה הפופולארית ביותר בשוק. אז מה?

צלם רציני ראוי שיחליף את המצלמה שלו אחת לשנתיים

לא נכון. ההתפתחות בטכנולוגיות הקשורות בצילום הדיגיטלי הולכת ומאיטה, לפחות מן הבחינה המעשית. לפני חמש שנים ערך ה-ISO המירבי בו יכולת לקבל תוצאות העומדות בסטנדרטים המסחריים המקובלים היה 800 פחות או יותר. לפני שלוש שנים עלה הערך הזה ל-1600 ולפני שנה הוא עמד על 3200. רוב הצלמים, ואפילו רוב הצלמים המקצועיים, מצלמים הרבה יותר בערכי ISO בין 800 ו-1600 מאשר בערכים שבין 1600 ו-3200. אם נניח שההתקדמות הטכנולוגית מתבטאת בעיקר בפרמטר הזה, הרי שהתועלת מרכישת מצלמה חדשה לפני שלוש שנים היתה גבוהה יותר מאשר לפני שנה. בעוד שנה ההגיון שבהחלפת המצלמה יהיה מן הסתם מפוקפק עוד יותר. אם תטענו שהדבר אינו מתבטא בנתוני המכירות של מצלמות חדשות – לא אתווכח. החלפת מצלמות איננה תלויה רק בצרכי הצלם. רבים מדי אינם בוחנים את הציוד שלהם על פי התוצאות שהם מקבלים (רובנו הגדול הרי מרוצה עד הגג) אלא על פי ההיצע בשוק. אבל זו כבר צרה אחרת.

המרכיב היחיד החשוב ביותר במצלמה הוא החיישן שלה

לא נכון. המצלמה היא מערכת מורכבת שבה הפונקציות השונות כרוכות זו בזו. כמו בכל מערכת כזאת, איכות ה"חבילה" כולה תלויה באיכות החוליה החלשה ביותר שבה. מכיוון שמצלמות מופעלות בידי בני אדם (לפחות ברובן), "החוליה החלשה" היא עניין סובייקטיבי. לדידי העינית, למשל, חשובה הרבה יותר מן החיישן. עינית איכותית תאפשר לי לראות את כל הסצנה שלפני, תדמה באורח מהימן את התצלום שאני צפוי ליצור, תציג לפני מידע חשוב, תאפשר לי למקד את העדשה באופן ידני ותרשה לי להטות אותה כלפי מעלה אם ארצה לצלם מזווית נמוכה. דיוק המיקוד האוטומטי, אטימות המצלמה והעדשה, האיכות האופטית של העדשה, איכות מעבד התמונה, משקלה ואורכה של העדשה, התחושה של טבעת המיקוד הידני, הגריפ המובנה, מייצב התמונה ומשך שיהוי התריס – כולם חשובים עבורי יותר מאיכות החיישן המורכב במצלמה. יחד עם זאת, זה כאמור עניין סובייקטיבי.

JPEG הוא פורמט המיועד למתחילים

לא נכון. צילום ב-JPEG עשוי לחסוך לצלם זמן רב. הוא אמנם יוותר על חלק (קטן) מן הגמישות של עיסוי התצלומים, אבל ילמד להתייחס אל התצלום כאל תוצר של הראיה שלו במקום כאל קובץ של נתונים ספרתיים. הסיבה לכך שצלמים "רציניים" מעטים כל כך משתמשים בתוצרים של מעבד המצלמה פשוטה: המצלמות שלהם אינן עושות את המיטב בהיבט הזה. מעבדי המצלמות מתוכננים בידי מהנדסים. ככל שהם מומחים לאלגוריתמים כך החוש האסתטי שלהם דל (כך, לפחות, הדברים נראים). משום מה זה נכון יותר ליצרנים הגדולים ולתאגידי האלקטרוניקה מאשר ליצרנים הקטנים והוותיקים שמתמחים במנגנונים מכאניים ובאופטיקה.

.

תומר יעקבסון

בלוג הצילום של תומר יעקבסון הוא בלוג שעוסק ברובו בנושאי ציוד וטכניקה.

תומר הוא ללא ספק צלם מחונן ובעל מקצוע מוכשר.

הכתיבה של תומר שוטפת ואני נהנה לקרוא בבלוג שלו,

אך לרוב אינני מוצא בו הרבה דברים שאוכל להזדהות איתם בלב שלם. התפיסה של תומר אומרת שלא לתת לדבר לעמוד בדרכך כדי לבצע את הרעיון שיש לך בראש. נושא השימוש בציוד מתוחכם וטכניקות עיבוד אמנם מצריכות מחשבה, תכנון ויצירתיות, אבל לחובב כמוני זה מדבר פחות. אני שואף להשתמש במינימום, ולהיות מרוצה ממה שיש לי. (לא תמיד בהצלחה),

לכן יותר מתמיד נהנתי מהפוסט האחרון של תומר "השדרוג שיכול לקחת אתכם לאחור"

הפוסט מדבר על בעיה שלעיתים תוקפת אותנו-"התקף שדרגת" (בדיוק עברתי אחד לאחרונה), על עדשות פריים, וכיאה לקהל היעד של הבלוג מלווה בהסברים מספריים לתמוך בדברים.

האם זה שינוי מגמה במיינסטרים או שמא תומר התכוון שאם ברצונכם לשדרג את המצלמה כדאי לא לשכוח גם עדשות מתאימות (ויקרות)..?

עשרים וחמישה "טיפים" לצילום טוב יותר

1. אל תצלם לשם הצילום בלבד.
2. מעט בחשיפות: הכמות אינה מהווה ערובה לאיכות. להיפך.
3. אל תיתן לפעולת הצילום להסיח את דעתך מהסיטואציה.
4. התעניין בנושא שלך. למד אותו. תן לו לאלף אותך.
5. הרבה לצלם בשעות של התרגשות, של שמחה גדולה או של סערת רגשות.
6. שכח את "כללי הקומפוזיציה". הם מפריעים לך הרבה יותר מכפי שהם תורמים לך.
7. חתור לחשיפה מדויקת ולקומפוזיציה יעילה כבר בעת החשיפה.
8. השתמש בפלאש רק כשאין לך ברירה אחרת וגם אז השתדל לנתק אותו מהמצלמה.
9. צלם בעדשת פריים ותן לה להדריך אותך בתהליך הקומפוזיציה.
10. הימנע ככל האפשר משימוש בעדשות בעלות טווח רחב של אורכי מוקד.
11. מעט בהחלפת עדשות.
12. למד להכיר את עדשות הפריים שלך: את עומק השדה שלהן במפתחי צמצם ובמרחקים שונים, את המרחק ההיפרפוקאלי שלהן, את המיקרו-קונטרסט ואת הארטיפקטים שלהן.
13. השתמש בציוד קטן המימדים וקל המשקל ביותר שיספיק לצרכיך; אל תרשה לשיקולים לוגיסטיים להנחות את הצילום שלך.
14. הימנע מצפיה בתצלומים מיד לאחר הצילום.
15. למד כיצד להשתמש במגבלות הטכניות של הציוד שלך באופן יצירתי.
16. "מריחת" תנועה, גרעיניות, מונוכרום, low key, high key ועיוותים אופטיים הם חלק מהשפה הצילומית. השתמש בהם.
17. עבד את התצלומים שלך ככל הנדרש, אבל לא יותר.
18. היזהר מחידוד יתר ומהבהרה יתרה של הצללים.
19. הקפד על כך שכישורי הצילום שלך יעמדו תמיד צעד או שניים לפני כישורי עיבוד התמונה שלך.
20. למד לערוך סדרות קטנות של תצלומים. תמונות נעשות מעניינות יותר כשהן באות בקבוצות.
21. הרבה בקריאה על חייהם ועל עבודתם של אמנים שאתה אוהב.
22. הדפס מתצלומיך מידי פעם והשתמש בקירות ביתך כדי להתבונן בהם שוב ושוב ולהציג אותם לאורחיך.
23. הרבה לצלם עבור עצמך (גם אם אתה מתפרנס מצילום).
24. הימנע מהשתתפות בתחרויות צילום ברשת, בפרט אם הן נושאות פרסים.
25. התייחס בזהירות לביקורת שתצלומיך מקבלים. קח לתשומת לבך רק תגובות שתוכל ללמוד מהן.

 .

Polaroid

1948 לא הייתה רק השנה בה הוקמה מדינת ישראל, אלא גם השנה בה הכריזה חברת פולארויד על מצלמת ה-Ploaroid model 95 – מצלמת האינסטנט הראשונה אשר יוצרה בכמויות מסחריות ונמכרה בחנויות הצילום בארה"ב ושינתה את אופן ההתייחסות לצילום כפי שהכירו אותו בזמנו. לראשונה הצילום נהפך נגיש יותר ויותר לאנשים. לא היית צריך לחכות הרבה זמן לתמונה שתגיע מהפיתוח ואפילו לא היית צריך ללכת לסטודיו בשביל לצלם פשוט הייתם צריכים לרכוש מצלמת פולארויד ולצלם. במצלמה ובפילם המיוחד שיוצר עבור המצלמה התקיים תהליך כימי (לא מורכב, אבל חסכתי מכם) ייחודי שגרם לנו לראות את התוצאות של מה שצילמנו בפחות מדקה יחד עם תנועות ידיים אשר היו חלק בלתי נפרד מהתהליך עצמו. 

אני זוכר שבתור ילד שגדל באייטיז תמיד היה צלם שמסתובב באירועים ומצלם (או בתשלום מיוחד או שכחלק מהאירוע) תמונות במצלמת פולארויד ואחר כך הוא היה שם את זה במסגרת קרטון ונותן למי שצילם. 

לאחרונה לאחר שקראתי ועיינתי בספר The Polaroid Book שמתאר את התפתחות המצלמה לאורך השנים יחד עם אוסף מרשים של צילומים התחשק לי למצוא מצלמה שכזו. אך לאחר חיפוש (לא מעמיק) גיליתי שהדבר הוא למעלה מיכולתי הכלכלית גם המצלמה עצמה וגם הפילם היקר, כמעט על סף יאוש עשיתי חיפוש נוסף ומצאתי את התוכנה הזאת שבהתקנה פשוטה על המחשב יכולה להוציא תמונות כאילו שיצאו ממצלמת פולארויד אמיתית. התוכנה קלה לשימוש ואף עושה את הקולות של המצלמה. התוצאות לפניכם. 

מומלץ לאוהבי הז'אנר.

השורה התחתונה

החזיקו חזק. אתם עומדים לדלג על פני עשר שנים בשניה אחת.

לא חשוב באיזה שלב אבולוציוני הצילום שלכם נמצא היום. בעוד עשר שנים של צילום, מירב הסיכויים שתשתמשו רק בשלוש עדשות. והרי הן לפניכם:

1. פריים נורמלי או רחב מעט, מהיר
2. פריים טלה-פוטו קצר או בינוני, מהיר
3. עדשה לבחירתכם, לפי נטיית לבכם: מאקרו, אולטרה-רחבה, סופר טלה-פוטו או tilt-shift.

וזהו. שלוש העדשות האלה יספקו את כל צרכיכם. הן יעניקו לכם את כל מה שאפשר לבקש מאופטיקה: תצלומים איכותיים בתנאי תאורה מגוונים. נכון, טווח אורכי המוקד שלכם לא יהיה גמיש כפי שהוא כיום, אבל לאט לאט תבינו שהגמישות הזאת איננה נחוצה לכם. הצורך בגמישות הוא ביטוי לחוסר ניסיון, אולי גם לחוסר ביטחון. אורכי מוקד מסויימים לא יהיו בהישג ידכם כלל, אבל גם כיום אינכם מרבים להשתמש בהם. האם אני טועה?

שוב, לא חשוב באיזה שלב הצילום שלכם נמצא כעת. אני מפציר בכם: השיגו את שתי העדשות הראשונות ברשימה ויפה שעה אחת קודם. בחרו אותן היטב. הן יחסכו לכם יותר זמן, כסף והתלבטויות מאשר כל פריט ציוד אחר. בהצלחה.

.

עקרון הטובמספיק

אילו תכונות טכניות הצילום שלכם דורש? שימו לב שלא שאלתי מה אתם רוצים שהציוד שלכם יאפשר. שאלתי למה אתם זקוקים. ההבדל בין הרצון לבין הצורך לא תמיד מובן, אולי בגלל הפסיכולוגיה שמעורבת בסוגיה הזאת. התשובה לשאלה "מה אני רוצה" מושפעת מן התשובות לשאלות הבאות:

• מה מוצע למכירה בשוק?

• באיזה ציוד החברים שלי משתמשים?

• מהו הסטאטוס הנוכחי שלי כצלם? – האם אני צלם מתחיל או מנוסה? האם אני חובב או מתפרנס מצילום? האם אני ואחרים מרוצים מרמת הצילום שלי? וכו'.

• מהו הסטאטוס העתידי אליו אני חותר? – האם אני רוצה להפוך את התחביב למקצוע בזמן הקרוב? אולי בעתיד הרחוק יותר? האם אני רוצה להתמקד בז'אנר ספציפי? ואולי אין לי שאיפות מיוחדות?

התשובה לשאלה "מה אני רוצה" נקבעת תמיד על פי מדדים יחסיים, שהם בעיקרם סובייקטיביים. היא מושפעת מהערכתו העצמית של הצלם, מנסיונו, מהציוד שבידי חבריו ומהאופן בו הוא רואה את האבולוציה האישית העתידית שלו ביחס לאחרים. כל אלה מביאים אותו לכוון אל נקודה מסויימת על הסקאלה הנמתחת בין הציוד הבסיסי ביותר וזה המקצועי ביותר. אלא שהסקאלה הזאת גם היא ניידת: למשל, השימושיות של ISO1600, שנמצאה לפני מספר שנים בקצה העליון של הסקאלה נמצאת כיום בקצה התחתון שלה.

השאלה "למה אני זקוק" היא לכאורה שאלה קלה יותר. היא מתייחסת לניסיון הקודם של הצלם ולציוד שיש ברשותו. באופן כללי, הצורך נובע מ"כשלים" בציוד הקיים ולכן הוא ספציפי, עומד בזכות עצמו ואובייקטיבי. הצורך מתייחס להווה: לז'אנרים המועדפים על הצלם ולשימושים הנוכחיים שלו בתצלומים שהוא יוצר. שאלות הנוגעות ל"צרכים עתידיים" שייכות כבר לתחום המעורפל של הרצון. היתרון של הבחירה לפי צורך על פני הבחירה לפי הרצון הוא בנחרצות שלה: מרגע שקבעת מה יהיה טוב מספיק לצרכיך, ההבדלים בין פריטי ציוד שעונים על הצרכים מפסיקים להיות רלוונטיים עבורך. לדוגמה, אני אוהב לשתות קפה אספרסו (ללא חלב). לכן, אם ארכוש מכונת אספרסו ביתית ביום מן הימים איכות הקצפת החלב שהמכונה תציע לא תהווה עבורי קריטריון בבחירה. כשמדובר בציוד צילום, בחירה על פי צרכים עשויה לחסוך ממון רב.

אתם ודאי סקרנים לדעת מהם הצרכים שלי בכל מה שקשור בצילום. אז כך:

• 10 מגה-פיקסלים: הגודל המירבי של ההדפסות שלי הוא 30X40 ס"מ. לשם כך אינני זקוק ליותר מ-10 מגה-פיקסלים. על פי רוב אינני חותך את התמונות ולכן "מרווח קרופ" איננו רלוונטי עבורי.

• טווח דינאמי: 10 סטופים יאפשרו לי לצלם ללא חשש ברוב מצבי התאורה שאני יכול לחשוב עליהם.

• ISO1600: מניסיוני, אור קלוש יותר מכזה שמאפשר חשיפה סבירה ברגישות זו (עם עדשה מהירה) הוא אור רע מלכתחילה. אינני זקוק ליותר.

• אופטיקה ידידותית: אני זקוק לשתיים או שלוש עדשות פריים שלא יפריעו לי בעת החשיפה. אינני רוצה להסתמך על sweet spots. אני זקוק לתמונה נעדרת ארטיפקטים וחדה ב-f/2 ומוכן לשלם עבור אופטיקה מתאימה. מיקוד אוטומטי יכול להיות נחמד, אבל אוכל לחיות בלעדיו.

• איכות JPEG טובה: אינני רוצה להשחית את זמני בעיבוד קבצי RAW בכל פעם שאני מעתיק את התמונות למחשב.

• נוחות אחיזה ונשיאה: על המצלמה והעדשה גם יחד לשקול לא פחות מ-600 גרם ולא יותר מ-1500 גרם. לא אוכל לוותר על עינית גדולה ובהירה.

• ממשק שליטה: פשוט, גמיש ומהיר. אני זקוק לשליטה ישירה ומהירה בצמצם, במהירות התריס, באיזון הלבן, בפיצוי החשיפה ובמיקוד. יתר הפרמטרים של התמונה יכולים להיות קבורים בתפריטים ובתתי-תפריטים.

• איכות בניה וחומרים: אני זקוק למצלמה ולעדשות ממתכת. אחרת הן יישברו. אני זקוק לציוד שיעבוד גם לאחר שיירטב מעט או יתכסה באבק.

כל שעלי לעשות כעת הוא למצוא את המצלמה הזולה ביותר שתענה על הצרכים האלה ושאפשר יהיה להרכיב עליה עדשות שיעמדו בדרישותי. אלא שאבוי, זה לא קל כפי שזה נראה. אני מוצא את עצמי נאלץ להתפשר על אי-אילו צרכים.

.

הצעה שאי אפשר לסרב לה

זוכרים את רוד סטיוארט? הוא הכריז על תחרות מעניינת: שלחו אליו תצלום אחד בנושא "soul". התמונה הזוכה תזכה את יוצרה בהזדמנות לצלם באחת מהופעותיו של אליל הרוק בלאס וגאס, נבאדה, ארצות הברית שתיערך בנובמבר הקרוב. מובן שכל הזכויות לתצלומים יימסרו לידי הזמר. אבל לא הכל נורא: הנסיעות והארוח במשך שני לילות - על חשבון הבית.

יש לכם שישה שבועות. בהצלחה.

על מגה-פיקסלים, עדשות ושכל ישר

כמה מגה-פיקסלים ראוי שיהיו בו בחיישן המצלמה? הגישה הרווחת היא "כל המרבה הרי זה משובח". שני טיעונים מרכזיים תומכים בגישה הזאת:

1. מצלמות בעלות רזולוציה גבוהה יותר מפיקות תוצאות המתאימות להדפסות גדולות יותר.
2. מצלמות בעלות רזולוציה גבוהה יותר מאפשרות חיתוך אינטנסיבי יותר של התמונות מבלי לאבד את הפוטנציאל להדפסות גדולות.

יצרני המצלמות נענו לאתגר והם הולכים ומצופפים את החיישנים מדגם לדגם. רזולוציית החיישן קלה למדידה וההנחה שהצרכן יעדיף לרכוש מצלמות בעלות יותר פיקסלים אכן מוכיחה את עצמה. המגרעת היחידה של הרזולוציה הגבוהה היא, כך מסתבר, גודל הקבצים המתקבלים: קבצים גדולים יותר תופסים נפח אחסון דיגיטלי גדול יותר ועיבודם איטי יותר. מצד שני, נפח האחסון הולך ונעשה זול וזמין יותר כך שהוא איננו מהווה מגבלה אמיתית. בעבר נפוצה הטענה כי הקטנת שטחם הפיזי של הפיקסלים הבודדים עלול להגביר את הרעש הדיגיטלי ולהקטין את הטווח הדינאמי, אבל נראה ששטח החיישן כולו מכתיב את שני המשתנים האלה יותר מאשר שטחו של כל פיקסל. השמיים הם הגבול: אם כיום הרזולוציה המקובלת במצלמות DSLR נעה בין 12 ו-24 מיליוני פיקסלים, הרי נראה כי בשנה הבאה הערכים המקובלים ינועו בין 16 ו-32 מיליונים.

הכל טוב ויפה, אבל אנחנו נוטים לשכוח שרזולוציית החיישן איננה הגורם היחיד המשפיע על מידת הפירוט בתצלומים שלנו. ככל שהרזולוציה גבוהה יותר כך התוצאה תהיה רגישה יותר לתזוזה של המצלמה בעת החשיפה. אפילו מייצבי התמונה המשוכללים ביותר יתקשו לפצות על תנועה כזאת במצלמה בעלת 20 מגה-פיקסלים ויותר. צלמי נוף, שידועים בחיבתם למצלמות רוויות פיקסלים, משתמשים בחצובות אפילו באור יום מלא בדיוק מסיבה זו. גורם נוסף המגביל את הפירוט הוא כושר ההפרדה של העדשה. העדשות האיכותיות ביותר עשויות להבחין בין שתי נקודות שהיטליהן על החיישן מרוחקים זה מזה כחמישה מיקרונים. אלה הן עדשות יקרות ולמעשה הן מעטות למדי. כושר ההפרדה המירבי של מרבית העדשות הנפוצות הוא ששה או שבעה מיקרונים. מובן שהגדלת הרזולוציה מעבר לכושר ההפרדה של העדשה לא יוסיף לתמונה פרטים נוספים אלא רק יפחית את החדות ברמת הפיקסל. תרגום מגבלת ההפרדה של העדשות למונחי מגה-פיקסלים ימחיש עד כמה קרובות מצלמות הדור הנוכחי לגבול היעילות של הרזולוציה:

• במצלמה בעלת חיישן מסוג 1/2.5" גבול הרזולוציה הוא כשלושה מגה-פיקסלים בלבד. עם זאת, רוב המצלמות האלה מצוידות בחיישנים בני 12-16 מגה-פיקסלים. אפילו מבט חטוף בפלט של מצלמות כאלה בתצוגה גדולה מבהיר את הבעייתיות.
• במצלמה בעלת חיישן מסוג 4/3 גבול הרזולוציה הוא כ-12 מגה-פיקסלים. כבר כיום נמכרות מצלמות כאלה ברזולוציה של 16 מגה-פיקסלים.
• במצלמה בעלת חיישן מסוג APS-C גבול הרזולוציה הוא כ-18 מגה-פיקסלים. זוהי גם הרזולוציה המירבית של מצלמות כאלה בדור הנוכחי. עם זאת, בקרוב תופיע כנראה מצלמת ה-APS-C הראשונה שתצוייד בחיישן בן 24 מגה-פיקסלים.
• במצלמה בעלת חיישן מסוג FF (או FX) גבול הרזולוציה הוא כ-40 מגה-פיקסלים. כאן עדיין יש מקום להגדלת הרזולוציה באופן משמעותי בידי היצרנים.

יש לזכור כי גבולות הרזולוציה המצויינים למעלה נכונים רק למספר מצומצם של עדשות איכותיות במיוחד. רוב רובן של העדשות יגביל את הפירוט בתמונה כבר ברזולוצית חיישן נמוכה בהרבה. על כך יש להוסיף את אותה ממברנה נבזית שמתוחה על קדמת החיישן ושתפקידה למנוע הופעת דגמים חוזרים בתצלום ע"י טשטוש התמונה המועברת ע"י העדשה.

אם זה לא מספיק, אגלה לכם סוד קטן: מרחק הצפיה בתמונה פרופורציונאלי לגודלה. בני אנוש מן הישוב לא יבחנו פוסטר ברוחב של מטר וחצי בזכוכית מגדלת על מנת לבחון את רזולוציית ההדפסה. למעשה, מעולם לא נתקלתי בפיקסליזציה נראית לעין בהדפסות לגודל 70X50 ס"מ מקבצים ברזולוציה צנועה של 7.5 מגה-פיקסלים. אז אנא מכם, אל תלכו שולל אחרי המספרים הגדולים.

.

על עבודה ללא תשלום, או: ממי באמת צריך להיזהר

הרשימה הזאת מיועדת לצלמים צעירים שמעוניינים להתפרנס מהתחביב שלהם. מאחר שאינני מתפרנס מהצילום שלי, עלי להזהיר אתכם ששום דבר ממה שאכתוב כאן איננו מבוסס על ניסיון אישי. רק על ההיגיון המוגבל שלי.

על מנת לקבל הצעות עבודה, על כל צלם למלא שני תנאים בסיסיים:

• עליו להיות "בעל מקצוע": הכוונה לכך שהוא יהיה מסוגל להפיק תוצאות שעולות בהרבה על אלה שיפיק האדם הסביר. ישנם מקצועות שדורשים ממי שמעוניין לעסוק בהם הכשרה ממושכת ועמידה במבחנים. למרבה הצער (או השמחה) הצילום איננו כזה. סף הכניסה נמוך וכל אחד יכול, לפחות באופן תיאורטי, להתפרנס מצילום. על מנת שאדם יוכל להפיק תוצאות טובות בהרבה מהממוצע עליו להצטייד קודם כל בידע ובניסיון שיסייעו לו לפתח מידה של תושיה. מובן שציוד יקר יסייע כאן, כמו גם כישורי עיבוד תמונה משוכללים, אבל אלה אינם תנאים מספיקים. צלם ששואף להרוויח את לחמו צריך לדעת כיצד להתמודד עם בעיות: בעיות קומפוזיציה, בעיות תאורה ואפילו בעיות של יחסי אנוש.
• עליו ליצור לעצמו שם. לא כל אדם ניחן במידת האסרטיביות והאגרסיביות הדרושה כדי להחליט שמעתה והלאה הוא בעל עסק, אלא שכך עובד עולם הצילום המקצועי: הוא מבוסס על כישורים אישיים. אפשרות נוחה יותר להיכנס לשוק היא בניה הדרגתית של מוניטין על סמך עבודות קטנות. לצלם טוב (ראו הסעיף הקודם) אין ממה לחשוש: כל לקוח מרוצה יהווה עבורו בסיס לעבודה נוספת. העניין הוא שצריך להתחיל ממקום כלשהו, ולכן כדאי לשקול ברצינות לצלם בהתחלה ללא גביית תשלום. אני יודע שרבים יתרעמו על מה שכתבתי זה עתה: לעבודה בחינם יש ריח של ניצול. מאידך, צילום ללא תמורה במספר הזדמנויות הוא הדרך הזולה והנינוחה ביותר לצבור ניסיון "מסחרי": אין צורך להתחייב על כמות התמונות או על איכותן, אין צורך לעסוק באדמיניסטרציה הנלווית לעיסוק בכספים ואין צורך להצטייד בציוד צילום יקר. צלם המבקש לעבוד ללא תמורה יוכל לבחור היכן לצלם ומתי ואם ירצה בכך - אל איזה צלם להתלוות. מלבד ההתנסות ובניית תיק עבודות בתנאים אמיתיים יש בעבודה כזאת היבט של "שלח לחמך".

אני מניח שאילו הייתי צלם מקצועי לא הייתי כותב את הדברים האלה. מן הסתם הייתי מזהיר מפני עבודה ללא תמורה ששעושקת את הצלם הצעיר. אולי אפילו הייתי מייעץ לצלמים חובבים שלא לחשוף את עבודתם על גבי הרשת מחשש להפרת זכויות יוצרים וכיו"ב. אתם מבינים, אין דבר שמטריד את מנוחתם של צלמים המציעים את שרותיהם בשוק יותר מאשר צלם צעיר ומוכשר שמציג את עבודתו לעין כל ושואף להתפרנס מהצילום שלו. השוק החופשי תחרותי מאד ולא פעם גם ציני וכוחני. עליכם להיות חכמים ולחדור אליו דרך הבטן הרכה שלו במקום להילחם בשועלי הקרבות. אבל עוד לפני כן עליכם להיות צלמים טובים.

.

על ISO ועל עין עצלה

לאחרונה קראתי כמה וכמה סקירות של ציוד. הכיוון הכללי ברור: איכות התמונה בערכי ISO גבוהים הולכת ומשתפרת מדגם לדגם וההשלכות של התהליך הזה על הממשק צלם-מצלמה-עדשה מרחיקות לכת:

הגמישות בקביעת הפרמטרים של החשיפה מחייבת פחות פשרות מחד, אבל גם פחות מעורבות של הצלם בתהליך מאידך. קיימת נטיה לאוטומציה של התהליך היצירתי. הצלם לא נדרש לדעת מה הוא עושה על מנת להפיק תוצאות טכניות מרשימות. שיטת העבודה היעילה ביותר מתבססת על ריבוי חשיפות, על שמירת התמונות כקבצי RAW ועל טיפול בהן לאחר החשיפה. כבר אין צורך לחשוב הרבה. מצד אחד האוטומציה הזאת עשויה לעזור לצלם להזניח את ההיבטים הטכניים של החשיפה ולהתמקד בראיה שלו, ביצירתיות שלו. מצד שני, הביטחון בתוצאה עלול לגרום לתסמונת "העין העצלה". זה מתקשר לכך שמגבלות טכניות מאלצות את הצלם להיות מעורב יותר בסצנה שלפניו, ערני יותר למהירות התריס ולעומק השדה ופעיל יותר בחיפוש קומפוזיציה אפקטיבית. ניקח למשל את המגבלה הטריוויאלית ביותר, אורך המוקד. צלם המצויד בעדשת זום בעלת טווח אורכי מוקד גדול יכול להרשות לעצמו להישאר במקום אחד ולבחור את האובייקטים שייכללו בפריים באמצעות הזום. חברו, שמשתמש בעדשת פריים (נניח שאיכות התמונה שהמצלמה שלו מציעה ב-ISO גבוה טובה פחות ולכן הוא זקוק למפתח צמצם רחב יותר שאינו מצוי בעדשת הזום), ייאלץ לכתת מעט את רגליו, להתכופף או לטפס, לשנות את נקודת ההשקפה שלו. הצלם השני, שהציוד שלו מוגבל יותר, יפיק ככל הנראה תוצאות מעניינות יותר מהצלם הראשון מסיבות שאינן קשורות במישרין בציוד. מובן שגם הצלם הראשון יוכל לנקוט באותן שיטות, אבל ברוב המקרים הוא יעדיף "להתנייד" בעזרת שינוי אורך המוקד. באותה מידה, מיקוד אוטומטי איטי, טווח דינאמי מוגבל, עומק שדה רדוד מהדרוש, תאורה קלושה ועוד כהנה וכהנה קשיים גורמים לנו לחשוב, להתפשר, לחפש, או במלים אחרות - להיות מעורבים יותר בתהליך היצירתי.

הפרק החשוב ביותר באבולוציה של צלם הוא פיתוח הראיה הצילומית שלו. מצלמה אינטליגנטית מדי ועדשה ורסטילית מדי יעמדו בדרכו יותר מאשר יואילו. הייתי ממליץ לכל מי שרוצה להתחיל לצלם "ברצינות" שירכוש תחילה מצלמה מעט מיושנת (מצלמת פילם 35 מ"מ או לפחות דיגיטלית בת 3-4 שנים) ושתי עדשות פריים מהירות (נורמלית וטלה-פוטו קצר) לצד זום סטנדרטי. ציוד שכזה יבטיח לו התקדמות מהירה דווקא משום שהוא מוגבל יחסית למצלמות העדכניות. הוא ייאלץ לחשוב.

.

חדות סלקטיבית ומגבלות הצמצם הרחב

החדות הסלקטיבית היא תכונה אופטית ייחודית לצילום: אנחנו לא מציירים כך ובוודאי שאיננו רואים כך, אבל מאחר שהיא כבר שם אנחנו משתמשים בה. חובבי צילום מתחילים רבים אינם יודעים להגדיר בדיוק מה מאפיין את אותו "מראה מקצועי" שהם מחפשים. ניסיוני מלמד שיש בו שילוב של שלושה מרכיבים: טווח דינאמי רחב שממלא את רוב שטח התצלום בפרטים, צבעים רוויים ו"טבעיים" שמעניקים למתבונן תחושה כאילו הוא נמצא בסצנה המצולמת וחדות טובה, אם כי סלקטיבית, שמסייעת למתבונן להתמצא בסצנה המצולמת ומכוונת את מבטו אל הנושא. ארבעה גורמים משפיעים על האפקטיביות של הפרדת הנושא מהרקע באמצעות חדות סלקטיבית:

• היחס בין מרחק הנושא מהמצלמה לבין המרחק שלו מעצמים אחרים בסצנה
• אורך המוקד
• מפתח הצמצם של העדשה
• שטח המדיום הרגיש לאור - הפילם או החיישן

אין ספק שהגורם המשפיע ביותר הוא יחס המרחקים. הדבר בא לידי ביטויו הבולט ביותר בצילום מאקרו, בו עומק השדה רדוד כל כך עד שיש להשתמש ב"העמסת פוקוס" כדי לקבל נושא מפורט מספיק. מאידך, הפרדה בין שני מישורים סמוכים באמצעות חדות סלקטיבית היא בלתי אפשרית.

שני הגורמים הבאים קשורים זה לזה באופן הדוק, כי כושר הפרדת הפוקוס נמצא ביחס ישר לקוטרו (המוחלט) של עיגול האור התחום בצמצם. מחלקים את אורך המוקד האמיתי של העדשה במספר ה-F שלה. כך למשל, קוטר הצמצם המירבי של עדשת 55 מ"מ בעלת צמצם f/3.5 הוא 15.7 מ"מ, קוטר הצמצם המירבי של עדשת 85 מ"מ בעלת צמצם f/1.8 הוא 47.2 מ"מ ואילו קוטר הצמצם המירבי של עדשת 200 מ"מ בעלת צמצם f/2.8 הוא 71.4 מ"מ.

הגורם האחרון, שטח המדיום הרגיש לאור, איננו משפיע באופן ישיר על כושר הפרדת הפוקוס אבל הוא משפיע על מרחק המצלמה מהנושא: ככל שהמדיום גדול יותר כך יידרש מרחק צילום קטן יותר על מנת לכלול אובייקט נתון במסגרת הפריים משום שאורך המוקד האפקטיבי של עדשה קטן עם הגדלת המדיום. כשמקטינים את מרחק המצלמה מהנושא כושר הפרדת הפוקוס גדל.

כאן המקום לומר משהו על עדשות מהירות: העובדה שעדשה מצוידת בצמצם רחב כגון f/1.4 או f/1.8 אין בה כדי להעיד על איכות התמונה במפתח הצמצם המירבי. ברוב* העדשות האלה, תצלומים המופקים בצמצם פתוח סובלים מאיכות טכנית ירודה שבאה לידי ביטוי בהאפלת פינות, באברציות כרומטיות בולטות, בחוסר חדות ניכר וב"טבעות אור" באזורים שמחוץ לתחומי עומק השדה. אין להכחיש שהמראה האופייני למפתח צמצם רחב הוא ייחודי ועשוי להוסיף "אווירה" חלומית לתמונות, אבל הוא שונה מאד מהמראה ה"מקצועי" שאת מאפייניו מניתי למעלה. עדשות מהירות מצטיינות על פי רוב באיכות בניה גבוהה (הן מיועדות לצלמים מקצועיים ולכן יקרות יחסית) ובאיכות תמונה גבוהה מאד במפתחי צמצם מיטביים (על פי רוב f/2.8 או סגור יותר). הן עשויות להגביר את בהירות העינית (הדבר תלוי גם במבנה העינית עצמה) ומאפשרות, בלית ברירה, פתיחה של הצמצם למפתח גדול, אבל אם השיקול העיקרי ברכישת עדשה כזאת הוא קבלת עומק שדה רדוד - מוטב לחשוב שנית. עדשה בעלת אורך מוקד גדול יותר או פשוט התקרבות אל הנושא ישיגו את אותה מטרה במחיר נמוך יותר ובאסתטיקה "קונבנציונאלית" יותר.

* בעדשות מהירות אחדות ניתן לצלם בצמצם פתוח מבלי "לשלם" באיכות התמונה. הקבוצה הזאת כוללת את עדשות Summilux ו-Noctilux של לייקה, את עדשת 50mm f/1.7 SMC-M של פנטקס, את עדשת 20mm f/1.7 ASPH של פאנסוניק ואולי שתיים או שלוש עדשות נוספות.

 

.

המדריך האלטרנטיבי לרכישת מצלמה

הדברים הבאים נכתבים מתוך פרספקטיבה ארוכת שנים של התלבטויות, רכישות, שביעות רצון ואכזבה. אתם לא חייבים להקשיב לי, אבל כדאי שתקראו.

• אין מצלמה מושלמת. הבחירה במצלמה היא תמיד פשרה: בין גודל ומשקל למהירות ולנוחות ממשק השליטה, בין המחיר לגמישות השליטה בעומק השדה, בין הביצועים בתאורה קלושה לכמות עבודת העריכה הנדרשת על מנת לעשות את התמונות ראויות להצגה וכן הלאה. יש להבין את המגבלות של כל מצלמה ביחס למתחרות כדי לבחור בפשרה המתאימה ביותר לצרכים. האפליקציה הקטנה הזאת תוכל לסייע.

• אין עדשות מושלמות, אבל יש עדשות הרבה יותר טובות מאחרות. עם העליה ברזולוציית החיישנים איכות העדשות מגבילה את איכות התמונה ביתר שאת. עדשות פשוטות שוב אינן מאפשרות לצלם לנצל את מלוא היכולת של החיישן, ולא רק במפתחי צמצם קיצוניים ובפינות הפריים. החלפת המצלמה בדגם חדיש יותר הגיונית רק בתנאי שהעדשות שברשות הצלם איכותיות מספיק על מנת לתמוך בחיישן שלו. הרב-גוניות של אורכי המוקד תימצא בדרך כלל ביחס הפוך לאיכות העדשה. מפתח הצמצם יימצא ביחס ישר לאיכות העדשה. ועוד משהו: כשמדובר בעדשות אין "מציאות". במלים אחרות, בחר שלושה מבין החמישה: איכות גבוהה, משקל שפוי, טווח אורכי מוקד גדול, צמצם רחב, מחיר סביר.

• מצלמות רפלקס אינן מותאמות לצילום וידאו. המבנה הפיזי שלהן איננו מותאם לאחיזה יציבה וממושכת, העדשות שלהן אינן מותאמות למיקוד אוטומטי ללא מראה והמסכים שלהן אינם מותאמים לצפיה ממושכת באור יום. דווקא מצלמות הצפיה הישירה (EVIL) מתאימות יותר לשימוש דו תכליתי, אם כי גם הן רחוקות מלהוות פתרון מספק. ישנן כיום מצלמות וידאו שניתן להרכיב עליהן עדשות סטילס והמכילות חיישנים גדולים, אבל הן עדיין יקרות מאד.

• 99% מהתמונות המצולמות בעולם עושות שימוש בערכי ISO של 100-400. הצורך במהירות תריס גבוהה בתנאי תאורה קשים מוגבל פחות-או-יותר לצילום ספורט באולמות. בנוסף לכך, ערך ה-ISO נמצא ביחס הפוך לטווח הדינאמי ולחדות התמונה. אין טעם לרכוש מצלמה יקרה רק בגלל ביצועיה באור קלוש אם התקציב לא מאפשר גם רכישת עדשות שיעשו איתה צדק. לעומת זאת, ברוב המקרים רכישה של מבזק חיצוני בינוני עשויה להרחיב במידה ניכרת את אפשרויות השימוש במצלמה.

• מספר נקודות הפוקוס הוא פיקציה. רוב נקודות הפוקוס במצלמות אינו מהסוג המוצלב, ולכן הן לא בהכרח מדייקות. ברוב המקרים (למעט צילום ספורט ודומיו) די בנקודת פוקוס אחת, מרכזית ומוצלבת, על מנת להבטיח מיקוד מדויק וחדות טובה. באותו הקשר, אפשרות כיול המיקוד של עדשות שונות למצלמה היא תכונה בעלת ערך שעשויה לחסוך כאבי ראש.

• עוד תכונות שעשויות לחסוך כאבי ראש:
• איכות בניה גבוהה (גוף מתכת)
• אטימה לאבק ולשפריצים (גם בעדשות)
• מנגנון לניעור אבק מהחיישן
• מעבד JPEG איכותי (לחיסכון בזמן העיבוד)
• מיפוי פיקסלים מובנה במצלמה
• מערכות מדידת אור ואיזון לבן מדויקות

• למרות כל מה שנאמר עד כאן, ההבדלים בין המצלמות המוצעות בשוק קטנים. כל דגם של מצלמה שיוצר מאז 2007 ואילך יענה על רוב הדרישות של צלם חובב.

• התעלם מ"ערך המכירה" של הציוד. אתה רוכש אותו על מנת להשתמש בו ולהנות ממנו, לא על מנת למכור אותו בהפסד מזערי. קח בחשבון לפחות שנתיים-שלוש של שימוש לפני שתחליף מצלמה ועשרים שנה של שימוש לפני שתחליף עדשה איכותית.

• אל תרכוש "אחריות מורחבת". ממילא רוב תקלות הייצור (שמכוסות באחריות) מתגלות לאחר זמן קצר של שימוש.

• ככל שתגדיר את צרכיך באופן מדויק יותר כך הציוד שתבחר ישביע את רצונך במידה רבה יותר. אין טעם לחפש את "המצלמה הטובה ביותר שאפשר לרכוש עבור תקציב נתון" מבלי לבחון את מידת ההתאמה שלה לצרכים ספציפיים. שלב הגדרת הדרישות הוא מרכז הכובד של ההחלטה וחשוב לתת לו את תשומת הלב הראויה.

.

הבדלים קטנים ויקרים

מחירי המצלמות ה"מקצועיות" וה"חצי-מקצועיות" גורמים לא פעם להרמת גבה אצל מי שמתחילים להתעניין בצילום. ככלל, מצלמה ברמת הכניסה תעלה מחצית ממצלמה "חצי מקצועית" בת דורה ורבע ממצלמה "מקצועית", בדרך כלל ותיקה ממנה. ההבדלים במחיר אינם פרופורציונאליים להבדלים באיכות התמונה, והדבר נכון אפילו במצבי תאורה קשים. מצלמה יקרה תציע למשתמש את היתרונות הבאים:

• מסך עליון: ניתן לזהות מרחוק מצלמה יקרה על פי המסך הקטן שקבוע בפאנל העליון שלה. המסך הזה נמצא שם מאז סוף שנות השמונים, אז נוספו למצלמות רכיבים אלקטרוניים. מטרתו לתת לצלם תמונה מהירה של הגדרות המצלמה. הרלוונטיות של המסך העליון במצלמות בנות ימינו שנויה במחלוקת. כל המידע שבמסך העליון, ומידע רב נוסף, ניתן לקריאה במסך האחורי של המצלמה. נכון שמבט חטוף כלפי מטה הוא מהיר יותר מאשר הטיית המצלמה כולה, אבל אין צורך לעשות זאת לעתים קרובות, במיוחד כשהעינית מציגה את האינפורמציה הרלוונטית ביותר. מצד שני, מסך עליון הוא סמל סטאטוס. הוא בולט למרחוק ומהווה סימן היכר של צלמים "רציניים" עבור אנשים מהישוב (בדומה לעדשות לבנות וליחידות פלאש גדולות).
• ממשק שליטה משוכלל: מצלמות יקרות מאופיינות בריבוי כפתורים, חוגות ומתגים. השליטה בכל אחד מהפרמטרים החשובים דרך כפתור ייחודי מאפשרת שינוי מהיר של ההגדרות ללא צורך להביט במסך האחורי. יחד עם זאת, האוטומציה שמאפיינת את המצלמות האלה מייתרת במקרים רבים את ממשק השליטה הרובוסטי הזה. רק צלמים מעטים משתמשים באופן שוטף ביותר ממחצית הכפתורים שבגב המצלמה שלהם.
• פעולה משופרת: מצלמות יקרות מצטיינות בצילום רציף מהיר יותר, במנגנוני אוטופוקוס גמישים ומהירים יותר, במהירות עיבוד גבוהה יותר ובתכונות כגון bracketing ו-DOF preview שחסרות במצלמות זולות יותר. כל אלה אינם הכרחיים במרבית הסיטואציות, אבל נוטעים בצלם תחושת ביטחון ויוצרים בו את הרושם שהוא פחות מוגבל. הסתמכות מוגזמת על יכולות המצלמה עלולה לגרוע מהתרומה היצירתית של הצלם לתמונות שהוא מפיק בגלל הרושם המוטעה שאוטומציה, חזקה ו"אינטליגנטית" ככל שתהיה, יכולה להחליף את שיקול הדעת האנושי. צלמים מנוסים, בעיקר כאלה שהחלו לצלם לפני המהפכה הדיגיטלית, יודעים מתי לנצל את הביצועים המופלגים שהמצלמה שלהם מציעה ומתי לוותר עליהם ולהתרכז ביצירת התמונה. צלמים חדשים לא תמיד מתאימים את סגנון הצילום שלהם לסיטואציה והיצירתיות שלהם עלולה להיפגע משימוש בציוד משוכלל מדי.
• איכות בניה, חוזק מכאני, עמידות ואטימה: מצלמות יקרות בנויות בדרך כלל מחומרים חזקים יותר ומורכבים בהם חלקים מכאניים עמידים יותר מאשר המצלמות הזולות יותר. רבות מהמצלמות האלה אטומות במידה מסויימת למים ולאבק ומאפשרות צילום בתנאי מזג אוויר מגוונים. עבורי זהו ההבדל המשמעותי ביותר בין המצלמות היקרות לאלה הזולות יותר. המצלמה היא מערכת משולבת של מערכות אופטיות, מכאניות ואלקטרוניות, בסדר הזה. אני מוכן לשלם הרבה יותר עבור אופטיקה איכותית יותר ועבור מכאניקה איכותית יותר. אני לא מוכן לשלם הרבה יותר עבור אלקטרוניקה איכותית יותר, כי הרכיבים האלקטרוניים יהיו הראשונים להתיישן או להתקלקל. לאלקטרוניקה יש אלטרנטיבה ראויה בדמות כלי עריכת תמונה מתוחכמים וחזקים שהם חיצוניים לגוף המצלמה. באופן תאורטי ניתן להביא תמונה שצולמה במצלמה בת שלוש-ארבע שנים לאיכות התמונה המתקבלת במצלמה מן הדור האחרון (בהנחה שמידת הפירוט תלויה בעדשה יותר מאשר ברזולוציה של חיישן המצלמה). לעומת זאת, לא ניתן לצלם בגשם במצלמה חדשה שלא נבנתה לעמוד בתנאים כאלה. גם לפני 40 שנה מצלמות יקרות (ראו תמונה למטה) עלו לפחות כפליים מאחיותיהן ברמת הכניסה. ההבדלים היו אז קטנים עוד יותר: המצלמות לא הכילו רכיבי סיליקון. הן עשו שימוש באותם סרטים ואפילו נבנו מחומרים דומים. ההבדלים בין מצלמות יקרות למצלמות זולות היו קבורים עמוק בתוך הקופסה: הם התבטאו במידת הדיוק של המנגנונים המכאניים, בטולראנס של מידת ההקבלה של מישור הסרט לביונט (הגורם העיקרי לבעיות מיקוד במצלמות פילם) ובתוחלת החיים של התריס. ובכל זאת, חובבים רבים התעקשו להחזיק במצלמה יקרה.
• תג המחיר: למחיר הגבוה של ציוד איכותי יש השפעה על ההערכה העצמית של מי שמשתמש בציוד כזה. אדם שרוכש מצלמה יקרה משלם דמי כניסה למועדון האקסקלוסיבי של "אלה שיודעים להעריך איכות ומוכנים לשלם תמורתה". לא אכנס לפסיכולוגיה הזאת, אבל לדעתי זהו הגורם המכריע לכך שחובבים רבים כל כך רוכשים מצלמות, מכוניות ופריטי ציוד אחרים שאין להם צורך אמיתי בהם.

ובכן, האם כדאי "לעלות כיתה" ברמת המצלמה?

ברוב המקרים התשובה לשאלה זו שלילית. הערך המוסף של מצלמה יקרה הוא שולי עבור רוב המשתמשים. לעומת זאת, עבור מי שמצלם בתנאים סביבתיים קשים (למשל פוטוג'ורנליזם), עבור מי שמתמחה בצילום שההיבטים הטכניים שלו מחייבים ביצועים חזקים (למשל צילום ספורט) ועבור מי שחש צורך לבדל את עצמו מצלמים אחרים (למשל צלמי ארועים) - מצלמות יקרות הן עניין הכרחי.

החומרה העומדת לרשות הצלם מקבילה במידה רבה לטכניקה הצילומית שלו. Mike Johnston כתב לאחרונה מאמר מצוין שמבטא במידה רבה גם את דעתי: במהלך האבולוציה שלו כל צלם בוחר טכניקות מסויימות בהן הוא ימשיך להשתמש והן אלה שיגדירו את עבודתו ויהפכו לסימן ההיכר שלו. בחירת הטכניקה והליטוש שלה הם שלבים הכרחיים שיש לעבור, אבל משעה שהצלם השלים את השלבים האלה אין לו צורך לחזור עליהם. השליטה בריבוי טכניקות וסגנונות מאפיינת צלמים מקצועיים, שנדרשים לעמוד בסטנדרטים של לקוחות רבים ומגוונים. חובבים ואמנים יכולים להרשות לעצמם להסתפק בסגנון המייחד אותם. המצלמות היקרות תוכננו "לכסות" ז'אנרים מגוונים ולכן הן חביבות על צלמים המתפרנסים מן הצילום שלהם. לעומת זאת, המצלמות האלה פחות מתאימות לביטוי אישי. הסיבה לכך נעוצה בכך שהן מייצגות פשרה. אלה הן מצלמות שמתאימות במידה רבה למגוון רחב של שימושים אבל הן אינן הפתרון האולטימטיבי לאף שימוש ספציפי: צלמי נוף יעדיפו להשתמש במצלמות בפורמט גדול או לפחות בינוני; צלמי עיתונות יעדיפו להשתמש במצלמות קטנות וקלות יותר, וכן הלאה. צלמים שהשלימו את שלב הגדרת הסגנון שלהם יבחרו בדרך כלל בכלים ייעודיים, אם עדשות ואם מצלמות. ומשם והלאה, כפי שכותב Mike Johnston, הטכניקה והציוד חסרי חשיבות. מה שעומד על הפרק הוא לומר מה שאתה רוצה לומר.

מצלמות יקרות: כך הן נראו לפני 50 שנה

פרסומת למצלמה יקרה, 1970. תג המחיר הוא חלק מהפיתוי

התאמה לצרכים

הפוסט הזה מיועד למי שמתכנן רכישה של מצלמה איכותית. לצורך העניין נגדיר "מצלמה איכותית" ככזאת שתומכת בהחלפת עדשות. לא חסרים אתרי אינטרנט שמשווים בין מצלמות. למעשה, חיפוש פשוט תחת המונח "photography" יעלה בחכתו בעיקר אתרים טכניים שבוחנים את איכות התמונה עד לרמת הפיקסל. לגישה הזאת יש שלושה חסרונות בולטים:

• הבחינה מתעלמת מתכונות פונקציונאליות חשובות ומצד שני מקצינה הבדלים זעירים שלא יבואו לידי ביטוי בשימוש יומיומי.
• העדשות המתאימות לדגם הנבחן אינן מהוות מרכיב בבחינה למרות שהשפעתן על ביצועי המצלמה ועל איכות התמונה גדולה.
• צרכי המשתמש אינם באים לידי ביטוי והציון שניתן לכל מצלמה מייצג שקלול שרירותי של מגוון התכונות שלה.

על מנת לסייע לבחירת מצלמה שמתאימה לצרכים הספציפיים של המשתמש, כתבתי תוכנית אקסל קטנה שמאפשרת למשתמש לקבוע אילו תכונות חשובות לו יותר ואילו חשובות לו פחות. התכנית ממליצה על חמש המצלמות המתאימות ביותר מבין מבחר של 20 גופי מצלמה עדכניים. ניתן להוריד אותה מכאן.

כמה עצות לשימוש באפליקציה:

• מומלץ לתת דירוג חשיבות של 1 לכל התכונות שאינן רלוונטיות לצרכים.
• מומלץ שלא לתת דירוג חשיבות של 5 ליותר משתיים או שלוש תכונות.
• דירוג ההתאמה של מגוון התכונות בכל דגם נמצא בגיליון 2 וניתן לשינוי. הדירוג מבוסס על סקירות זמינות ברשת.
• ההמלצות הניתנות ע"י האפליקציה מיועדות לתת למשתמש כיוון לבירורים נוספים. אלה אינן המלצות קונקרטיות.

 

שחקו עם האפליקציה הזאת כאוות נפשכם ותהנו. בתמורה, אשמח אם תמלאו את שאלון ההיכרות.

.

איך לחסוך כסף - חלק שלישי: טיפים של בעלי ניסיון (מאמץ קבוצתי)

הרשימה הנוכחית היא תמצית של דיון שנערך בפורום צילום סטילס – ציוד וסיוע בתפוז. אבקש להודות לכל מי שתרם רעיונות והערות. המאמץ הקבוצתי השתלם. לפניכם הרעיונות העיקריים שעלו:

פסיכולוגיה צרכנית

• לרכוש רק מה שצריך, בהתאם למה שחסר. לא מה שרואים (גם אצל חברים).
• אל תשרוץ בפורומים ובאתרים שעוסקים בציוד צילום. תמיד יהיה חסר לך משהו, תמיד תמצא את עצמך קונה עוד אביזר שאין לך צורך אמיתי בו.
• כדאי לקנות ציוד מוחדש במקום חדש, כל עוד הוא מוחדש רשמית ע"י היצרן.
• לא לקנות ציוד ביום שהוא יצא לשוק, להמתין קצת. מאידך, לא לקנות ציוד מיושן - אולי תחסוך כסף בקנייה אבל תאבד יותר מזה בניסיון למכור.
• כדאי לרכוש הרחבת אחריות רק לציוד שלא תוכל לעמוד במחיר התיקון שלו. מי שמוכר לך את האחריות מרוויח, מה שאומר שבממוצע אתה מפסיד.
• למכור, גם אם בהפסד, כל ציוד שקנית והסתבר שהקנייה היתה מוטעית.
• יד שניה. יכול לחסוך המון כסף, במידה ומוצאים מה שצריכים.
• אם הציוד מתאים לצרכים - לקנות ואז לצאת מהמירוץ. אין סיבה להחליף מצלמה שעונה לצרכים (אם הצרכים לא השתנו בינתיים). אין בעיה לצלם במצלמה בת כמה שנים.

תחליפים זולים

• יש המון אביזרים (בעיקר לתאורה וצילומי סטודיו) שעולים המון כסף. אפשר את רובם להכין לבד. רקעים, קופסאות אור, כוורות לפלאש וכיו"ב. לפני שהולכים לקנות אביזר, הקלידו בגוגל את שמו בתוספת "DIY" ותיווכחו כמה זה יכול להיות פשוט.
• האם אתה באמת הולך לצלם מאקרו? לפני שתוציא אלפי שקלים על עדשת מאקרו, קנה דיופטר כמו ריינוקס בגרושים. תראה אם אתה בנוי לצילומי מאקרו - לקום מוקדם בבוקר, להשתטח תחת איזה שיח ולא לזוז שעה וחצי... אם כן אז קנה עדשת מאקרו, הדיופטר עדיין יהיה שימושי גם עליה. אם לא אז חסכת אלפי שקלים ומדי פעם, כשתרצה לצלם איזה תקריב יש לך את הדיופטר.
• כדאי לרכוש ציוד חלופי בכל מקרה בו אין פגיעה באיכות התמונה: סוללות, גריפים, שלטים...
• גריפ סוללות מאפשר לעבוד עם סוללות AA. מי שעובד עם גריפ לא צריך לקנות סוללות ייעודיות במאות שקלים ולמכור אותן בגרושים יחד עם המצלמה- סוללות ה-AA יכולות לנדוד ממצלמה מצלמה. כשהסוללות מתעייפות הן יכולות לעבור הסבה מקצועית ולשמש כרזרבות לפלאש.
• יש מגני שמש שמתברגים על הברגת הפילטר. אם יש שתי עדשות שונות באותו קוטר הברגה- ניתן לחסוך מגן שמש אחד.
• פילטר ND מדורג יכול לחולל פלאים בצילומי נוף ולפתור מחסורים בטווח הדינאמי.
• במקום להשתתף בקורס צילום בסיסי, רכוש שניים או שלושה ספרים טובים (לא מתאים לכל אחד).

שונות

• כדאי לקנות מצלמה שמפיקה פלט טוב ישירות מהמקור. כשלא צריך לטפל בקבצי RAW בגדלים עצומים, זה מוזיל את כל השרשרת, יש פחות צורך בכרטיסי זיכרון גדולים ומהירים מאוד, יש פחות צורך במחשב חזק מאוד לעיבוד תמונה, יש פחות צורך בנפח אחסון גדול ובפתרונות גיבוי. גם תוכנות יקרות הופכות לפחות רלוונטיות ככל שהתועלת מהן קטנה יותר. בהקשר זה, מעבד התמונה שנמצא במצלמה עולה לך כסף. זאת אחת התכונות החשובות של המצלמה, ממש כמו הממשק והחיישן.
• למד להכיר את הציוד שלך. נצל את החוזקות שלו ועקוף את החולשות שלו. הוא יגמול לך ויתן לך תוצאות טובות יותר.
• התאגדות: חבור לצלמים נוספים וחלוק איתם ציוד.
• למד את עצמך לראות. זה ישפר את התוצאות שלך יותר מכל פריט ציוד, חדיש ומשוכלל ככל שיהיה.

איך לחסוך כסף - חלק שני: מצלמות

רכישה של דגם המצלמה הלפני-אחרון היא חוכמה שלא אני המצאתי, אבל זה רעיון מצוין. הדגם הלפני-אחרון הוא כמעט תמיד:

• טוב כמעט כמו הדגם החדש .
• זול יותר באופן משמעותי. לפעמים ההפרש מגיע לשליש ממחיר הדגם האחרון.
• מזיק פחות לבריאותו הנפשית של המשתמש (רגישות מופחתת ליציאת דגם עוד יותר מעודכן או סתם לירידת מחירו של הדגם החדש).

אחד היתרונות של רכישת מצלמה מהדגם הקודם נמצא באפשרות להשיג כזה במחיר מופחת. הכוונה לרכישת מצלמה משומשת. האם כדאי לעשות זאת? התשובה, לדעתי, חיובית. מובן שיש לבדוק את המצלמה בדיקה מקיפה לפני הרכישה. במידת האפשר כדאי להיעזר בשירותיה של מעבדת מומחים על מנת לוודא שנעשה בה שימוש סביר. נכון, המעבדה תגבה שכר עבור הבדיקה, אבל הבדיקה הזאת חשובה לבריאותו הנפשית של הקונה. חבל לאבד שעות שינה יקרות בגלל חשש שהמצלמה איננה מתפקדת כראוי.

יש ברשותי מצלמה שתחגוג בקרוב חמש שנים והיא עדיין מפיקה תמונות מצוינות. אני עדיין משתמש בה לעתים מזומנות בזכות היתרונות שלה: חתימת הצבע הדומה ביותר לסרטי ה-Kodachrome מבין כל המצלמות הדיגיטליות שראיתי עד היום והמסך הניתן להטיה, שעוזר לפעמים בצילום מזוויות נמוכות וגבוהות. הרזולוציה של החיישן שלה בלתי מעודכנת בעליל, אבל מספיקה לצרכי ההדפסה שלי. על ISO גבוה אין טעם להתעכב: המצלמה הזאת מוגבלת לתנאי תאורה סבירים ותלויה בעדשות מהירות לצרכי צילום פנים. למרות הכל לא הייתי מוותר עליה. היא מרחיבה את האפשרויות שלי ובנישות מסוימות יש לה אפילו יתרון על פני מצלמות חדשות יותר. באופן אבסורדי, אילו ניסיתי למכור אותה היום לא הייתי מצליח לרכוש בתמורה שהייתי מקבל אפילו שני פילטרים ראויים לשמם.
זה מביא אותי לעניין הבא: כדאי לו לצלם שיחזיק ברשותו יותר ממצלמה אחת. ככל שהמצלמות שברשותו יהיו שונות יותר זו מזו כך הוא יהנה יותר מהצילום שלו. המצלמה הנוספת יכולה להיות בת הזן הקומפקטי או אפילו מצלמת פילם ישנה. לקיומה של מצלמה כזאת יש יתרונות בגיוון שהיא נותנת לצלם. היא מאפשרת לו לקבל תוצאות אחרות בצילום אותם נושאים. היא מאפשרת לו לנסות ז'אנרים של צילום שהמצלמה העיקרית שלו איננה מותאמת להם. ובעיקר, היא מגבילה את הצלם מבחינות מסוימות ולכן עוזרת לו לשפר את כישוריו. מצלמות פילם שנחשבו לפני מספר עשורים לפאר היצירה נהנות ממחירים מגוחכים ומאיכות בניה שקשה למצוא בעידן הדיגיטלי. הן יכולות לשמש את הצלם בתנאים קשים שיסכנו את המצלמה העיקרית. אפילו האבק, אימת הצלם בימינו, איננו מהווה מטרד כשמצלמים במצלמת פילם.
כיצד יכול ריבוי מצלמות לחסוך כסף? התשובה לשאלה זו נעוצה במגוון; הפיתוי לשדרג את המצלמה נעוץ בחוסר שביעות רצון מהדגם שברשות הצלם בהשוואה לדגם החדש. בדרך כלל אלה דברים של מה בכך: זה יכול להיות חצי סטופ (בלתי משמעותי מבחינה פרקטית) של ISO, מסך אחורי מפורט יותר או צילום וידאו בלתי מוגבל בזמן. המצלמה הנוספת, מיושנת ככל שתהיה, שמה את הדברים בפרופורציות הנכונות. כל שעל הצלם לעשות הוא לזנוח את המצלמה העיקרית שלו לזמן מה ולהשתמש בענתיקה החלופית שברשותו.
דרך נוספת להתגבר על הדחף, שאני ממליץ עליה בחום מסיבות נוספות, היא להדפיס מפעם לפעם כמה תמונות. לא גלויות. תמונות בגודל דף A4 לפחות שאפשר להתבונן בהן כהלכה. חוסר שלמות טכנית נוטה להיעלם בתצלומים מודפסים והתוצאות נראות הרבה יותר מרשימות מאשר בהגדלה של 100% על מסך המחשב.

Online Surveys & Market Research

קודאכרום דיגיטלי

איך לחסוך כסף - חלק ראשון: איך לא לחסוך

הצילום כולו מבוסס על אור, והממשק שבין המצלמה לפוטונים של האור מבוסס על העדשה. לעדשות יש תכונות שונות שמשפיעות על התוצאה הסופית. להלן החשובות שבהן:

• מפתח הצמצם המירבי: מפתח הצמצם קובע את כמות הפוטונים שיכולה לעבור דרך העדשה ביחידת זמן נתונה. עדשות רחבות צמצם מאפשרות צילום במהירויות תריס גבוהות יותר בתאורה נתונה מאשר עדשות איטיות. לחילופין, הן מאפשרות שימוש ברגישות נמוכה יותר לאור של הסרט או החיישן, שמתבטאת בתמונה חלקה יותר ובטווח דינאמי מוגדל. עדשות בעלות מפתח צמצם גדול מאפשרות לצלם שליטה רבה יותר בעומק השדה, ולפיכך גם בקומפוזיציה.
• מיקרו קונטרסט: כושרה של העדשה להביא לידי ביטוי ערכי טונאליות וגוון דומים. ככלל, הקונטרסט הולך ופוחת עם הגדלת מפתח הצמצם. הצרה הגדולה ביותר של תמונות המצולמות במפתחים גדולים מ-f/2 היא הקונטרסט הנמוך, שקשה מאד לתיקון בשלב עיבוד התמונה. רוב עדשות הזום העממיות סובלות מקונטרסט נמוך למדי בכל מפתחי הצמצם שלהן.
• ציור אזורים שמחוץ לעומק השדה: האזורים שמחוץ לעומק השדה מופיעים בתמונה כ"מטושטשים" במידה כזאת או אחרת. הטשטוש הזה מוכר גם במילה היפנית bokeh ומזוהה במידה רבה עם תצלומים "מקצועיים". מידת הטשטוש של הרקע תלויה במספר גורמים: מרחק המצלמה מהנושא, מרחק הנושא מהרקע, אורך המוקד, מפתח הצמצם, גודל החיישן ואיכות העדשה. אופי הטשטוש יושפע גם ממרקם הנושא, מהבדלי בהירות בין הנושא והרקע, מצורתו של הצמצם ואפילו מהצבעים הדומיננטיים בסצנה. עדשות יקרות יציירו מקורות אור מרוחקים הנמצאים ברקע כעיגולים בהירים בעלי מופע אחיד בכל שטחם. עדשות עממיות יציירו מקורות אור כאלה כ"טבעות של בצל" וייצרו רושם של עומס בפרטים באזורים שאינם ממוקדים. מאפייני הבוקה דורשים דיון פיזיקלי מורכב על תכונות האור ועל תכונות העדשה. הידע שלי לוקה בחסר, אבל תוכלו לקרוא כאן ולהשכיל. עדשות ספציפיות, בעיקר פריימים מהירים, נהנים מ"אופי" מיוחד להן בציור האזורים שאינם ממוקדים. למשל, עדשות לייקה גורמות לרקע להיראות "גבישי" בזכות תכונות הזכוכית שמשמשת בעדשות אלה, המופקת מהחול בקרקעית אחד האגמים במערב גרמניה. גם לחלק מעדשות צייס יש "אופי", שמתבטא ב"פסי צבע" רכים ברקע התמונות ובציור כמעט תלת מימדי של הנושא.
• כושר הפרדה: כושרה של העדשה להבחין בין קווים סמוכים. כושר ההפרדה פוחת ככל שמפתח הצמצם גדול יותר, אבל גם בצמצם סגור מאד. במצלמות דיגיטליות הוא תמיד גבוה יותר במרכז התמונה מאשר בסמוך לפינות שלה. כושר ההפרדה במרכז העדשות החדות ביותר הקיימות הוא כ-4 מיקרון. זהו גם קוטר הפיקסל בחיישנים החדשים ביותר (חיישני APS-C בעלי 18 מגה-פיקסלים או חיישני 4/3 בעלי 12 מגה-פיקסלים). מכאן שהגדלה נוספת של רזולוציית החיישנים לא תתרום למידת הפירוט בתמונה. למעשה, רובן הגדול של העדשות לא מאפשר את ניצול מלוא הרזולוציה גם כיום.
• החשכת פינות (vignetting): המבנה התלת מימדי של החיישן במצלמות דיגיטליות מחייב זווית קרובה לישרה בין קרני האור העוברות בעדשה לבין החיישן. האור המגיע לפינות החיישן זוויתי ולכן איננו מנוצל במלואו. הביטוי לכך הוא תופעת החשכת הפינות, שאופיינית לעדשות עממיות רבות וכן לעדשות שפותחו עבור מצלמות פילם. לכאורה קל לתקן את החשכת הפינות בכל תוכנת עריכה ע"י הבהרה סלקטיבית של התמונה, אבל הבהרה שכזאת עלולה להגביר את הרעש הדיגיטלי הנראה ולהפחית את הטווח הדינאמי בשולי הפריים.
• אברציות כרומטיות: שבירת האור ע"י הזכוכית אינה אחידה לכל אורכי הגל של האור הנראה. הדבר מתבטא ב"שוליים" צבעוניים של כתמי אור המופיעים בתמונה - פסים דקים בצבעים ירוק או מגנטה. על מנת להפחית את התופעה נעשה שימוש בזכוכית בעלת מבנה כימי מיוחד שמצטיין בפיזור נמוך של האור. מרבית תוכנות עיבוד התמונה ואף המעבדים של חלק מהמצלמות מסוגלים "להיפטר" מהאברציות הכרומטיות באופן יעיל.

המסר שנובע מכל המידע הזה הוא אחד: רצוי שלא להתפשר על איכות העדשות. לעדשה יש השפעה מכרעת לא רק על מידת השליטה היצירתית של הצלם בעומק השדה ועל היכולת לצלם בתנאי תאורה פחות מאידאליים, אלא גם על מאפייני התמונה: החדות שלה, המיקרו-קונטרסט והאופי של הרקע. כל אלה קובעים את מצב הרוח של התמונה, או ליתר דיוק: את מידת השליטה של הצלם במצב הרוח של התמונה; לפעמים הבדל של סטופ אחד במפתח הצמצם ישנה את הלך הרוח של התמונה מן הקצה אל הקצה.

כפי שכבר כתבתי, צלם איננו זקוק באמת לרצף ארוך של אורכי מוקד. ניתן לחסוך בתקציב העדשות ע"י התמקדות בשתי עדשות פריים איכותיות באורכי מוקד שימושיים.

לעדשות יש תוחלת חיים ארוכה: עשרות רבות של שנים. לעומתן, תוחלת החיים של מצלמה דיגיטלית היא שנים בודדות. המצלמות הולכות ומשתפרות בקצב מהיר. השינוי בטכנולוגיה של הרכבת עדשות איטי מאד ולכן רכישת עדשה איכותית היא "השקעה" ארוכת טווח ובטוחה. יותר מזה: החלפת גוף מצלמה תתרום לאיכות הטכנית של התמונות רק במצבים קיצוניים (בעיקר ב-ISO גבוה מאד). אדון בכך באחד הפוסטים הקרובים. לעומת זאת, החלפת עדשה תשפר, לעתים באופן ניכר, את רוב התמונות.

הבוקה בעל המרקם הגבישי של לייקה