העין: הבדלים קטנים ויקרים

מחירי המצלמות ה"מקצועיות" וה"חצי-מקצועיות" גורמים לא פעם להרמת גבה אצל מי שמתחילים להתעניין בצילום. ככלל, מצלמה ברמת הכניסה תעלה מחצית ממצלמה "חצי מקצועית" בת דורה ורבע ממצלמה "מקצועית", בדרך כלל ותיקה ממנה. ההבדלים במחיר אינם פרופורציונאליים להבדלים באיכות התמונה, והדבר נכון אפילו במצבי תאורה קשים. מצלמה יקרה תציע למשתמש את היתרונות הבאים:

מסך עליון: ניתן לזהות מרחוק מצלמה יקרה על פי המסך הקטן שקבוע בפאנל העליון שלה. המסך הזה נמצא שם מאז סוף שנות השמונים, אז נוספו למצלמות רכיבים אלקטרוניים. מטרתו לתת לצלם תמונה מהירה של הגדרות המצלמה. הרלוונטיות של המסך העליון במצלמות בנות ימינו שנויה במחלוקת. כל המידע שבמסך העליון, ומידע רב נוסף, ניתן לקריאה במסך האחורי של המצלמה. נכון שמבט חטוף כלפי מטה הוא מהיר יותר מאשר הטיית המצלמה כולה, אבל אין צורך לעשות זאת לעתים קרובות, במיוחד כשהעינית מציגה את האינפורמציה הרלוונטית ביותר. מצד שני, מסך עליון הוא סמל סטאטוס. הוא בולט למרחוק ומהווה סימן היכר של צלמים "רציניים" עבור אנשים מהישוב (בדומה לעדשות לבנות וליחידות פלאש גדולות).
ממשק שליטה משוכלל: מצלמות יקרות מאופיינות בריבוי כפתורים, חוגות ומתגים. השליטה בכל אחד מהפרמטרים החשובים דרך כפתור ייחודי מאפשרת שינוי מהיר של ההגדרות ללא צורך להביט במסך האחורי. יחד עם זאת, האוטומציה שמאפיינת את המצלמות האלה מייתרת במקרים רבים את ממשק השליטה הרובוסטי הזה. רק צלמים מעטים משתמשים באופן שוטף ביותר ממחצית הכפתורים שבגב המצלמה שלהם.
פעולה משופרת: מצלמות יקרות מצטיינות בצילום רציף מהיר יותר, במנגנוני אוטופוקוס גמישים ומהירים יותר, במהירות עיבוד גבוהה יותר ובתכונות כגון bracketing ו-DOF preview שחסרות במצלמות זולות יותר. כל אלה אינם הכרחיים במרבית הסיטואציות, אבל נוטעים בצלם תחושת ביטחון ויוצרים בו את הרושם שהוא פחות מוגבל. הסתמכות מוגזמת על יכולות המצלמה עלולה לגרוע מהתרומה היצירתית של הצלם לתמונות שהוא מפיק בגלל הרושם המוטעה שאוטומציה, חזקה ו"אינטליגנטית" ככל שתהיה, יכולה להחליף את שיקול הדעת האנושי. צלמים מנוסים, בעיקר כאלה שהחלו לצלם לפני המהפכה הדיגיטלית, יודעים מתי לנצל את הביצועים המופלגים שהמצלמה שלהם מציעה ומתי לוותר עליהם ולהתרכז ביצירת התמונה. צלמים חדשים לא תמיד מתאימים את סגנון הצילום שלהם לסיטואציה והיצירתיות שלהם עלולה להיפגע משימוש בציוד משוכלל מדי.
איכות בניה, חוזק מכאני, עמידות ואטימה: מצלמות יקרות בנויות בדרך כלל מחומרים חזקים יותר ומורכבים בהם חלקים מכאניים עמידים יותר מאשר המצלמות הזולות יותר. רבות מהמצלמות האלה אטומות במידה מסויימת למים ולאבק ומאפשרות צילום בתנאי מזג אוויר מגוונים. עבורי זהו ההבדל המשמעותי ביותר בין המצלמות היקרות לאלה הזולות יותר. המצלמה היא מערכת משולבת של מערכות אופטיות, מכאניות ואלקטרוניות, בסדר הזה. אני מוכן לשלם הרבה יותר עבור אופטיקה איכותית יותר ועבור מכאניקה איכותית יותר. אני לא מוכן לשלם הרבה יותר עבור אלקטרוניקה איכותית יותר, כי הרכיבים האלקטרוניים יהיו הראשונים להתיישן או להתקלקל. לאלקטרוניקה יש אלטרנטיבה ראויה בדמות כלי עריכת תמונה מתוחכמים וחזקים שהם חיצוניים לגוף המצלמה. באופן תאורטי ניתן להביא תמונה שצולמה במצלמה בת שלוש-ארבע שנים לאיכות התמונה המתקבלת במצלמה מן הדור האחרון (בהנחה שמידת הפירוט תלויה בעדשה יותר מאשר ברזולוציה של חיישן המצלמה). לעומת זאת, לא ניתן לצלם בגשם במצלמה חדשה שלא נבנתה לעמוד בתנאים כאלה. גם לפני 40 שנה מצלמות יקרות (ראו תמונה למטה) עלו לפחות כפליים מאחיותיהן ברמת הכניסה. ההבדלים היו אז קטנים עוד יותר: המצלמות לא הכילו רכיבי סיליקון. הן עשו שימוש באותם סרטים ואפילו נבנו מחומרים דומים. ההבדלים בין מצלמות יקרות למצלמות זולות היו קבורים עמוק בתוך הקופסה: הם התבטאו במידת הדיוק של המנגנונים המכאניים, בטולראנס של מידת ההקבלה של מישור הסרט לביונט (הגורם העיקרי לבעיות מיקוד במצלמות פילם) ובתוחלת החיים של התריס. ובכל זאת, חובבים רבים התעקשו להחזיק במצלמה יקרה.
תג המחיר: למחיר הגבוה של ציוד איכותי יש השפעה על ההערכה העצמית של מי שמשתמש בציוד כזה. אדם שרוכש מצלמה יקרה משלם דמי כניסה למועדון האקסקלוסיבי של "אלה שיודעים להעריך איכות ומוכנים לשלם תמורתה". לא אכנס לפסיכולוגיה הזאת, אבל לדעתי זהו הגורם המכריע לכך שחובבים רבים כל כך רוכשים מצלמות, מכוניות ופריטי ציוד אחרים שאין להם צורך אמיתי בהם.

ובכן, האם כדאי "לעלות כיתה" ברמת המצלמה?

ברוב המקרים התשובה לשאלה זו שלילית. הערך המוסף של מצלמה יקרה הוא שולי עבור רוב המשתמשים. לעומת זאת, עבור מי שמצלם בתנאים סביבתיים קשים (למשל פוטוג'ורנליזם), עבור מי שמתמחה בצילום שההיבטים הטכניים שלו מחייבים ביצועים חזקים (למשל צילום ספורט) ועבור מי שחש צורך לבדל את עצמו מצלמים אחרים (למשל צלמי ארועים) - מצלמות יקרות הן עניין הכרחי.

החומרה העומדת לרשות הצלם מקבילה במידה רבה לטכניקה הצילומית שלו. Mike Johnston כתב לאחרונה מאמר מצוין שמבטא במידה רבה גם את דעתי: במהלך האבולוציה שלו כל צלם בוחר טכניקות מסויימות בהן הוא ימשיך להשתמש והן אלה שיגדירו את עבודתו ויהפכו לסימן ההיכר שלו. בחירת הטכניקה והליטוש שלה הם שלבים הכרחיים שיש לעבור, אבל משעה שהצלם השלים את השלבים האלה אין לו צורך לחזור עליהם. השליטה בריבוי טכניקות וסגנונות מאפיינת צלמים מקצועיים, שנדרשים לעמוד בסטנדרטים של לקוחות רבים ומגוונים. חובבים ואמנים יכולים להרשות לעצמם להסתפק בסגנון המייחד אותם. המצלמות היקרות תוכננו "לכסות" ז'אנרים מגוונים ולכן הן חביבות על צלמים המתפרנסים מן הצילום שלהם. לעומת זאת, המצלמות האלה פחות מתאימות לביטוי אישי. הסיבה לכך נעוצה בכך שהן מייצגות פשרה. אלה הן מצלמות שמתאימות במידה רבה למגוון רחב של שימושים אבל הן אינן הפתרון האולטימטיבי לאף שימוש ספציפי: צלמי נוף יעדיפו להשתמש במצלמות בפורמט גדול או לפחות בינוני; צלמי עיתונות יעדיפו להשתמש במצלמות קטנות וקלות יותר, וכן הלאה. צלמים שהשלימו את שלב הגדרת הסגנון שלהם יבחרו בדרך כלל בכלים ייעודיים, אם עדשות ואם מצלמות. ומשם והלאה, כפי שכותב Mike Johnston, הטכניקה והציוד חסרי חשיבות. מה שעומד על הפרק הוא לומר מה שאתה רוצה לומר.