Slow photography?

תנועת המזון האיטי (slow food) נולדה בצפון איטליה לפני למעלה מעשור. היא נועדה להוות אלטרנטיבה קולינרית, תרבותית ופילוסופית למזון המהיר, האחיד, השמן, המוגש במגשי פלסטיק ובכוסות נייר. עקרונות ה-slow food מדגישים את השימוש בחומרי גלם מקומיים, את טכניקות עיבוד המזון המסורתיות והבריאות, את האכילה האיטית, את ריבוי החושים ואת ההנאה מהאכילה (לאו דווקא מהאוכל).

הבוקר נתקלתי, כמה לא מפתיע, בגילוי דעת מאת Tim Wu שקורא לאמץ את עקרונות ה-slow food וליישם אותם בצילום. Wu מיצר על תרבות ה-snapshot, על הצילום המהיר שלא מעורבת בו מחשבה ושואל מדוע בעצם אנחנו מצלמים כל כך הרבה. זה מזכיר לי את הבדיחה השחוקה על אותו כלב שמלקק באחוריו: אנחנו עושים זאת משום שאנחנו יכולים. לחיצה על המחשף בימינו אינה עולה בכסף או בזמן (או לפחות כך נדמה לנו) ואנחנו יכולים לתעד את הרגעים הגדולים והקטנים בחיינו ללא מאמץ. אדרבא, ככל שנצלם יותר כך יגדל הסיכוי שנצליח ליצור לפחות תמונה אחת טובה שראויה להצגה.

רוב האנשים לא מייחסים חשיבות רבה לאיכות התמונות שהם מצלמים. הם אינם שואלים כיצד יוכלו להפיק תצלומים קומוניקטיביים יותר, בעלי משמעות גדולה יותר או אפילו אסתטיים יותר. מה שהם מחפשים הוא עניין שונה לחלוטין: "לכלוא" את הזיכרון קצר המועד ולהנציח אותו באופן חזותי. התרבות הויזואלית שלנו, שנסמכת במידה רבה על תצלומים המופיעים במדיה ההמונית, משאירה את מלאכת יצירת התמונות ה"מקצועיות" לבעלי המקצוע. ההתעניינות הרבה בצילום (נראה כאילו היא גוברת בעשור האחרון, אבל היא היא היתה קיימת מאז ומתמיד) נובעת מן הערעור על הקביעה הזאת. מלאכת הצילום נתפסת כפשוטה, בוודאי פשוטה יותר מעיסוק בענפי האמנות המסורתיים. לכן, מקצת בעלי המצלמות שואפים ליצור תמונות "טובות" יותר. מדובר אמנם בשיעור קטן מן האוכלוסיה, אבל בהרבה מאד אנשים. התפיסה לפיה "כל אחד יכול לצלם כמו מקצוען" - נכונה: ניתן ליישם את שיטת ה-point & shoot גם במצלמות משוכללות ויקרות. יותר מזה, ככל שהמצלמה משוכללת יותר כך האיכות הטכנית של התמונות ש"צלם P&S" יוכל להפיק בעזרתה תהיה גבוהה יותר, מה גם שצלמים שמשתמשים במצלמות משוכללות נוטים לפתח כישורי עיבוד תמונה משוכללים. אבל על מנת להפיק תמונות בעלות משמעות, על הצלם "לקפוץ מדרגה". וה"מדרגה" הזאת לא קשורה במצלמות, בעדשות או בציוד תאורה.

שימוש במצלמה באופן יצירתי דורש שינוי בראיה. זאת ההבנה שעדשות זכוכית רואות את העולם בדרך שונה מזו שאנחנו רואים אותו בעינינו:

ריבוי רבדים - הראיה שלנו מתבססת על דיאלוג בין העין לבין המוח, כלומר על זיהוי אובייקטים והפניית תשומת הלב אל אלה מביניהם שיש בהם אינפורמציה שימושית. המצלמה, לעומת זאת, טיפשה. ראיה צילומית משמעה מתן הדעת להתפלגות הטונאלית, הכרומטית והתימאטית של הסצנה על מנת להדגיש (או להסתיר) מרכיבים באופן מושכל.

קומפוזיציה, סדר ואיזון - מיקום מרכיבי הסצנה השונים בשטח התמונה נדרש על מנת לתת לכל אובייקט את ה"משקל" הנכון. הראיה הטבעית שלנו אינה מתבססת על סדר, אלא על סריקה והתמקדות.

הנושא והרקע - הראיה הטבעית שלנו סלקטיבית: אנחנו מתמקדים בנושאים שמעניינים אותנו ומתעלמים מכל יתר המרכיבים הויזואליים בסצנה שמול עינינו. בשעת הצילום עלינו לראות את הסצנה בכללותה לפני החשיפה על מנת לעקוב אחר היחסים בין הנושא והרקע.

עומק השדה - העדשה, בניגוד אלינו, "רואה" רק חלק מהסצנה באופן חד. על הצלם להבין את מגבלות עומק השדה, להשתמש בהן בעת הצורך ולדעת לעקוף אותן במקרים אחרים. התפלגות החדות היא כלי בידי הצלם למקד את תשומת הלב של המתבונן באזורים הרצויים.

המסגרת - לכל תצלום יש מסגרת שמפרידה בין מה שנכלל בו לבין מה שנותר בחוץ. רוב הצלמים רואים במסגרת הזאת מגבלה ומנסים לכלול בתוכה מיקרוקוסמוס סגור, קוהרנטי, שלם. לעומת זאת, צלמים בעלי ראיה צילומית מפותחת יתמקדו ביחסים בין מרכיבים שנכללים במסגרת לבין כאלה שלא יוצגו בתמונה.
רגש - הראיה הטבעית מושפעת מרגשות והלכי רוח. היכולת להעביר את האינפורמציה ה"פארה-ויזואלית" הזאת אל התמונות תלויה במידה רבה בזֵן ובכשרון של הצלם... קשה להבין וקשה עוד יותר להסביר. כדאי לקרוא גם כאן.
מחקר - מלבד רגשות, הראיה שלנו מושפעת מניסיוננו, מעולם הערכים ומהאסוציאציות שלנו. גם את אלה אפשר לבטא בתמונה: כפי שכתבה A wind, "הדוגמה שאני תמיד נותנת היא אספרגוס. מאין הוא מגיע? איפה הוא גדל? באיזה עונה? מה הטעם מזכיר לנו? מה הוא משדר? איזה רגש הוא מעורר בנו?".
הרגע - חווית הרגע שלנו שונה לחלוטין מהרגע הצילומי: אנחנו חווים את חלוף הזמן באופן בלתי ליניארי. הוא יכול להידמות לנו איטי או מהיר. עבור המצלמה הזמן הוא ליניארי. להבדיל מהמצלמה, תחושת הזמן שלנו איננה תלויה בתנאי התאורה. העברת תחושת הזמן שלנו אל התצלומים כרוכה ב"מריחת" התנועה או בהקפאתו של שבריר שניה מכריע.

שיקולים פוסט-מודרניסטיים - הראיה הצילומית מתייחסת לערכים תרבותיים, לסגנונות ויזואליים ול"שפה הצילומית". הראיה הטבעית יותר אינטואיטיבית ופחות קוגניטיבית.

כך אני מבין את רעיון הצילום האיטי: זה לאו דווקא צילום במהירות תריס נמוכה או צילום מבויים ומתוכנן לפרטי פרטים. זהו סגנון צילום מכוון שמסתמך על ראיה צילומית מפותחת ואשר מקדיש תשומת לב לתהליך היצירתי.  זאת גישה שגורסת שפחות לחיצות על המחשף דווקא יגדילו את מספר התמונות ה"טובות". הקישור ש-Wu מתמקד בו בין הצילום האיטי לבין שימוש בציוד מיושן ומוגבל אינו נוגע לעניין. למרות אהדתי לציוד מוגבל, לדעתי אין כל קשר בין הגיל הטכנולוגי של הציוד לסגנון העבודה (התמונה הרציפרוקאלית דווקא נכונה: צילום מהיר מחייב שימוש בציוד מהיר). ועוד משהו: אני לא אוהב את השם "צילום איטי", כי הוא מתקשר לטרנדים פופולאריים, לאופנה חולפת, לאליטיזם ולפוסט-מודרניזם. הייתי מעדיף להשתמש במונח "צילום מחושב".

.