הדרישה האלמנטרית ביותר מתצלום היא שיצטיין בפוקוס חד. חדות התמונה ודיוק מנגנון המיקוד האוטומטי הם שני המשתנים החשובים ביותר גם לקוראי "העין" שמילאו את השאלון הזה. מרביתם ציינו שהם חשובים מאד. אלא שהחדות של תמונה מצולמת היא במהותה סוגיה יחסית, לא מוחלטת. המדיום הצילומי נבדל מכל הדרכים האחרות המשמשות ליצירת תמונה בכך שהוא משתמש במישור פוקוס. איננו רואים כך ואיננו מציירים כך. תכונת הטשטוש שייכת לצילום. משטחים המרוחקים מהעדשה במידה שונה לעולם לא יצויירו באותה מידה של חדות. לעתים הבדלי החדות יהיו קטנים כל כך עד שהמתבונן לא יחוש בהם כלל, אבל בדרך כלל הם מוחשיים. הבדלי החדות המובנים משמשים אותנו כאמצעי יצירתי. ברוב המקרים נושא התמונה יהנה מחדות מרבית בעוד אובייקטים אחרים בשטח הפריים, שעלולים להתחרות על תשומת לבו של המתבונן, יוצאו מתחום עומק השדה כך שייראו מטושטשים. באופן אידיאלי, אובייקטים כאלה יהיו בלתי ניתנים לזיהוי. הסיבה לאפקטיביות של הבדלי החדות בהבהרת כוונתו של הצלם היא המשיכה הטבעית של עין המתבונן אל האזורים החדים בתמונה. מאחר שהמוח מחפש מוקדי עניין באופן מתמיד, הוא מתרכז באזורים בתמונה מהם ניתן להפיק אינפורמציה מועילה במהירות.
הפוקוס הוא משתנה כמותי. אובייקט המופיע בתמונה יכול להיראות היפר-ריאליסטי (תוצאה של חידוד מוגזם בשלב העריכה), חד, כמעט-חד, מטושטש אבל ניתן לזיהוי, מטושטש ולא ניתן לזיהוי או להוות רק כתם צבע ערטילאי. עד כאן הכל ידוע ומוכר, אבל הנה משהו שאולי יפתיע אתכם: על מנת שעין המתבונן תתרכז בנושא התמונה, הוא אינו חייב להיות מצויר באופן היפר-ריאליסטי או אפילו חד. מספיק שייראה חד יותר מאשר שאר שטח התמונה. למעשה, הפרש החדות בין נושא התמונה לסביבתו מגדיר את מובהקות הנושא יותר מאשר מידת החדות האבסולוטית שלו. לתכונה הזאת של הפוקוס יש כמה השלכות מעשיות:
- בהנחה שנושא התמונה הוא האובייקט הקרוב ביותר למצלמה מבין האובייקטים הכלולים בשטח הפריים, "פוקוס אחורי" יגרום להקטנת הפרש החדות בין הנושא לסביבתו, מה שיגרום לתחושה של "תמונה מפוספסת". לעומת זאת, "פוקוס קדמי", אפילו אם הוא פוגע במידה ניכרת בחדות הנושא, ישמר את הפרש החדות ויתקבל ביתר אהדה. הדבר נכון במיוחד אם נושא התמונה שונה מסביבתו בטונאליות ובצבע שלו, כפי שהוסבר כאן.
- בשלב עיבוד התמונה, חידוד אקסלוסיבי של הנושא עדיף על חידוד אינקלוסיבי. חידוד כזה ימנע הופעה של ארטיפקטים באזורים מועדים לפורענות ויוסיף לנושא מראה תלת-מימדי (ראו דוגמה למטה).
- החידוד האקסקלוסיבי יהיה יעיל יותר אם חדות התמונה כולה תהיה בינונית. לכן, בתמונות קונבנציונאליות בהן נעשה שימוש בפוקוס סלקטיבי על מנת להפריד בין הנושא לרקע, כדאי להימנע מחידוד התמונה במצלמה או בתהליך עיבוד קובץ ה-RAW.
האופי הכמותי של תפיסת הפוקוס מסביר מדוע תצלומים "פיקטוריאליסטיים" אינם נתפסים כנחותים בעיני רוב המתבוננים. בתצלומים כאלה הכל נמצא מחוץ לפוקוס, אבל הפרש החדות בין הנושא לרקע נשמר. חוסר חדות קל יכול להוסיף לתמונה אווירה מבלי לגרוע הרבה מן התחושה הריאליסטית שלה ולכן לדעתי זהו כלי יצירתי לגיטימי ממש כמו הפוקוס הסלקטיבי עצמו.
 |
| התמונה המקורית: פוקוס קדמי קל גורם לפגיעה בחדות הנושא, אבל הפרש החדות הבולט בין הנושא והרקע נותן לתצלום מראה "פיקטוריאליסטי" מבלי לפגוע בריאליזם שלו. |
 |
| חידוד של כל שטח התמונה מגביר במקצת את תחושת הריאליזם שלה, אבל גורם להופעת ארטיפקטים בולטים באזורים מפורטים בעלי קונטרסט גבוה. |
 |
| חידוד אקסקלוסיבי של הנושא גורם להגדלת הפרש החדות בינו לבין הרקע ונותן לו תחושה תלת-מימדית מבלי לגרום לארטיפקטים בולטים. |
.
אם מניחים בצד את הצרכים המסחריים, אז התוצאה הטבעית והפיקטוריאליסטית היא היפה ביותר לטעמי. נכון - המצלמה "רואה" דברים אחרת מאשר העין שלנו אבל איפהשהו העין שלנו כבר התרגלה גם לראות איך תמונה מצולמת נראית, מבחינת התמודדות עם פוקוס ותאורה ובכל פעם שהמחשב מפריע את האיזון העדין של התוצאה הזו - היא מורגשת לעין.
השבמחקEran, תודה עבור התגובה.
השבמחקגם אני אוהב את התוצאה המקורית. העניין הוא ההבנה שאין צורך בחדות פנומנאלית על מנת לקבל תוצאה משביעת רצון עם הפרדה בולטת בין הנושא והרקע. לפעמים רכות קלה עשויה להוסיף למסר. הדוגמאות שהוספתי לפוסט מטרתן להדגיש את היחסיות של החדות ואת השימוש היצירתי שאפשר לעשות בה. אני לא נוהג לחדד באופן סלקטיבי ולא מרבה בחידוד בכלל.