העין: על אמנות, מודרניזם ופחד

... I have to do the thing that I want to do. I just have to do it. And the more people tell me I shouldn’t do it, the more I want to do it. The more wrong it seems like it might be, the more I’m interested in it. So that’s the thing. People don’t do stuff because fear is immobility. So you just have to be moving at all times.

Phillip Toledano

Phillip Toledano, from Days with my father, 2008

האויב הגדול ביותר של האמנות הוא הפחד. הפחד שיבולע לך אם תאמר מה שאתה חושב, הפחד לחרוג מהמקובל, הפחד של לא להיות אהוב, הפחד להיחשף לעיני כל, הפחד לפגוע ביקרים לך, הפחד מכישלון מסחרי. הפתרון הפיזיולוגי לתחושת הפחד הוא שיתוק: אל תזוז. השתדל שלא למשוך אליך תשומת לב. אל תרים את מבטך. בודאי אל תשחה נגד הזרם. התגובה הטבעית לפחד היא ניהיליסטית: הימנעות מעימות.

אבל פחד הוא לא רק תכונה אינדיבידואלית. הוא יכול להקיף חברות שלמות. הוא יכול להיות תרבותי. הביטוי "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" מתאר את תגובת האמנות לעיתות משבר. התרבות היא חלק מהשכבה הפריפרית ביותר בצרכי האדם. מי שחש בסכנה לקיומו דואג לצרכיו הפרוקסימליים יותר (מזון, לבוש, קורת גג, פרנסה, השתייכות שבטית וכיו"ב). המחשבה על "מזון לנפש" נמצאת הרחק בתחתית ההיררכיה. זו הסיבה לכך שחברות שמגבילות את חופש הפרט מייצרות אמנות דלה, אסתטית בעיקרה, שמתרפקת על ערכים מסורתיים. אמנות פחדנית (זרמים אפייניים במאה העשרים: אימפרסיוניזם, ניאו-קלאסיציזם).

שגשוש תרבותי הוא אחד הסממנים המובהקים ביותר של חברה אנושית בריאה שבה קיים איזון בין החופש של הפרט לקולקטיביזם רעיוני מסוים. חברות כאלה מתאפיינות בדינאמיות, בחשיבה פרוגרסיבית ובמאבקים בין האליטות שלהן. בחברה בריאה יש לאמנות סיכוי להשפיע על החשיבה הקולקטיבית. חברה כזאת תייצר אמנות שהיא מודרניסטית באופייה: בתמצית, אמנות שמבוססת על העולם האמיתי ושמטרתה לגרום לשינוי באמצעות הרחבת האופקים (זרמים אופייניים במאה העשרים: קוביזם, דאדא, קונסטרוקטיביזם, באוהאוס). האמנות המודרניסטית חסרת פחד. היא אינה עומדת בזכות עצמה; היא אינה מיועדת לתליה בגלריות; היא עומדת לרשותה של מטרה נעלה יותר.

השלב הבא בהתפתחותה של חברה יבוא כאשר אליטה יחידה תתבסס בראשה ותנחיל את ערכיה באופן שאינו ניתן לערעור. חברה כזאת תשמור, לפחות באופן זמני, על חופש הפרט אבל תחסר את הדינאמיות ואת הסולידאריות המאפיינות חברות מודרניסטיות. בחברה פסאודו-פלוראליסטית מעין זו האמנות לא תוכל לחולל שינויים ערכיים ולכן היא תפנה לכיוונים אחרים: אינטרוספקטיבה (אם לא תוכל לנצח - התייסר), אמנות מסחרית (אם לא תוכל לנצח – הצטרף אל המנצחים) ופוסט-מודרניות (אם לא תוכל לנצח – צטט את מי שניסה ונכשל).

דומה שכיום כל העולם נופל לרגלי הקפיטליזם הליברלי. תהליך דעיכת הרוח המודרניסטית שהחל בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השניה ממשיך לייבש חלקות טובות עד היום. האג'נדה החברתית של האמנות המערבית הולכת ונשחקת יחד עם הסוציאל-דמוקרטיה והסולידאריות. מאז שנות השמונים אין בעולם האמנות בשורות חדשות, והבשורות הישנות (למשל Magnum והפוטוג'ורנליזם העצמאי, החופשי מאינטרסים) נמצאות בסכנת כיליון. השממה הפוסט-מודרנית מאיימת לייבש כל נבט של אמירה אמיתית. ובכל זאת, מידי פעם קם מישהו שמוכן להתעמת עם הפחד ומתמרד ומתחיל לבעוט. כמו Phillip Toledano שהראיון שלו עם Jonathan Blaustein הוא משב רוח מרענן. אם תתקלו באחד כזה, אמרו לו מילה טובה.