על אוטופיה ופוסט מודרניזם

העשור שהחל ב-1919 והסתיים ב-1929 היה תקופה של סערת יצרים חברתית ואמנותית. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה ואיתה דעך הסדר החברתי הישן. מהאליטות המסורתיות נותרו שרידים מפוייחים והוואקום שהותירו לא התמלא במהרה. זה היה העשור של האוטופיה, והיא קיבלה צורות שונות ומשונות: תנועת ה-Dada האנרכיסטית רחשה שטנה לאלה ששלחו את הצעירים אל המלחמה חסרת הפשר. אמניה היו אינדיווידואליסטים פורקי עול שהשתמשו בכל מה שבא ליד כדי לבטא את הכעס הנורא. היצירה שלהם היתה בלתי-מילולית, פרימיטיבית, אינפנטילית. כאילו סירבו להשתמש באותה שפה ישנה ששירתה את העולם הרקוב. הדאדא המציא מדיה חזותיים חדשים כמו הקולאז', הפוטומונטאז' והאסמבלאז'. וגם את ה-objet trouvé . הוא התמחה בהוצאת דברים מהקשרם, במתן משמעות חדשה לסמלים, לאייקונים תרבותיים ואפילו לחפצים יומיומיים. 

Hannah Höch, Cut with the Dada Kitchen Knife through the Last Weimar Beer-Belly Cultural Epoch in Germany, 1919

Raoul Hausman, Tatlin at home, 1920

רעיונות רדיקליים אחרים שצברו תאוצה בשנות העשרים התקשרו לביטויים החברתי, התעשייתי והתקשורתי של האמנות. בית הספר Bauhaus שימש כבית הספר הגרמני הגבוה למקצועות העיצוב. מנהלו השני, László Moholy-Nagy, היה אמן רב תחומי שהתעניין במיוחד ב"שפה הצילומית" ובהקשר הארכיטקטוני, המרחבי של האור. הבאוהאוס דגל בהסרת הגבולות שבין עיצוב ואמנות. לכן הוא השתמש באמנות ככלי להנחלת הומאניזם בעיצוב התעשייתי הקר, הנייטרלי. הפוטוגראמות ("תצלומים ללא מצלמה") של Moholy-Nagy שימשו אותו בחקר התכונות הפוטו-סטרוקטוראליות של גופים בעלי גיאומטריה ארכיטקטונית.

László Moholy-Nagy, Photogram No. II, 1925

האיחוד בין אמנות, עיצוב תעשייתי ותקשורת המונים בא לידי ביטוי גם בעבודתם של הקונסטרוקטיביסטים בברית המועצות. כאן קיבלה המהפכה של 1917 ביטוי באמנות חדשה, חופשית מכבלי העבר. הצילום היווה מדיום קונסטרוקטיביסטי מרכזי גם בגלל שהציע שכפול קל ומהיר של מסרים אבל גם בגלל המודרניות והמכאניות שבו. הפוטומונטאז' אומץ בחום בידי אמנים כמו Rodchenko  ו- Lissitzky שהשתמשו בו ככלי יעיל לאילוסטרציה של מסרים פשוטים לצד "נקודת ההשקפה הקונסטרוקטיביסטית", האגליטארית.

El Lissitzky, Constructor, 1924

הזרמים האוטופיים של שנות העשרים היו הדוגמה האחרונה בתולדות האמנות לניסיון לשנות את העולם ע"י שינוי תפיסת המציאות של ההמונים. הבאוהאוס והקונסטרוקטיביזם עסקו רבות בארכיטקטורה, שמאז ומתמיד היתה הענף האוטופי ביותר של האמנות. אלא שסביבת החיים הסינתטית, השיוויונית שעלתה מתוך כתביהם של Le Corbusier וחבריו חטאה בדה-הומאניפיקציה ובשלילה של היסוד האינדיווידואלי בחיי האדם הנאור. האמנות נחלה כישלון חרוץ, מהדהד, בניסיונה להשפיע על חייהם של בני האדם. התנאים החברתיים והפוליטיים שנוצרו במרכז אירופה בסוף העשור השני של המאה ה-20 - התמוטטות של האליטות המסורתיות, משטר דמוקרטי חלש ומשבר כלכלי - היוו כר פורה לביטוי אמנותי חופשי אבל גם לרעיונות פאשיסטיים, לרודנות ולדיכוי. אנחנו יודעים מי ניצח: שיכוני הפועלים האוטופיים של הבאוהאוס צמחו לבסוף דווקא בדיקטוטורות הגרועות ביותר של המאה ה-20 ממש כשם שהפוטומונטאז', הפוטוגראמה וה-objet trouvé היו לטכניקות נפוצות בצילום המסחרי, הבורגני. האבסטרקציה בצילום, שבאירופה שימשה ביטוי להתנגדות לעריצות ולסדר החברתי הישן, נתפסה בארצות הברית כמייצגת "רצינות אמנותית" וזיכתה את מי שהשתמש בה בהצלחה כלכלית. מאז ומתמיד גורלה של היצירה המודרניסטית הוא חנק בחיבוק פוסט-מודרניסטי אוהב.
.