פוטוג'ורנליזם טוב ופוטוג'ורנליזם רע

Michal Novotny הצ'כי צילם את ילדי הביבים של אודסה. זה אחד הפרוייקטים הפוטוג'ורנליסטיים העצובים והחזקים שראיתי בזמן האחרון. מה שעושה את העבודה הזאת טובה כל כך הוא המעורבות של הצלם. כשאתה מסתכל בתמונות האלה ברור לך שהוא בילה עם הילדים לפחות כמה ימים, שוחח איתם וניסה להבין אותם. התמונות מטרידות. אנשים נורמטיביים אינם נוטים לגלות אמפתיה כלפי ילדים בני 17, 14, 12 שסיגלו לעצמם אורח חיים אנטי-סוציאלי שכזה ולכן עבודה כזאת, שמכריחה אותנו להיישיר מבט אל השוליים המכוערים של החברה, כואבת כל כך. הילדים המופיעים בתמונות מזוהים בשמותיהם. תיאורי התמונות פשוטים וישירים: "פלוני בן 17 בוכה מפני שחברו, אלמוני בן 12, לא הצליח למצוא וריד להזרקה בזרועו". הסיבה והמסובב גלויים עד הברזלים, הגיוניים, קרים, ולכן התמונות חודרות עמוק לתוך הבטן שלנו.

פוטוג'ורנליזם הוא עבודה פשוטה. כל מה שעליך לעשות הוא לדבר עם אנשים, להבין את המוטיבציה שלהם ולצלם אותם. אז מדוע צלמי העיתונות שעושים זאת מעטים כל כך? אולי בגלל שרובם צלמים אבל לא עיתונאים?

עוד עניין קטן: התערוכה של צילומי Vivian Maier, עליהם כתבתי כאן, נפתחה בשיקגו בסוף השבוע האחרון. אחדים מהמבקרים בה נותרים פעורי פה, אחרים לא כל כך. הנה דיון מעניין על התערוכה. עיקר הויכוח בין מבקרים שונים נסוב על גדולתה של מאייר יחסית לצלמי רחוב אמריקניים אחרים במחצית השניה של המאה העשרים. לדעתי הויכוח הפוסט-מודרניסטי הזה לא רלוונטי. ימים יגידו כיצד היא תיזכר. יש לי תחושה שאוצרים ואספנים לא ימהרו לאמץ אותה אל חיקם. תגלית הנגטיבים היתה ציבורית מדי, גסה מכדי להיות מעניינת מבחינה כלכלית. האיכות האמנותית של התצלומים גבוהה מאד בעיני, אבל מה שיקבע את האופן בו תיזכר הצלמת הנפלאה הזאת יהיה בסופו של דבר הערך האספני שלהם.

Photograph: Michal Novotny, 2006

.