אלגיה

ראה את העצים העירומים בסתיו,
ראה את השמיים מתכסים בעב,
ראה הערפל, בבוקר, בכבישים,
ראה את השדות, כהים וחרושים,
ראה את התלמים על פני האנשים.
...
(מתוך ראה לעלי מוהר)

כשרכשתי אותה כבר היתה קצת מיושנת. האחרונה מסוגה. היא היתה מעט איטית, מעט קהה. כמו תלמידת בית ספר שמתקשה במתמטיקה. אבל מתמטיקה לא היתה העניין. היא הצטיינה במקצועות ההומאניים: בספרות, באמנות. היא כתבה שירים. מבטה היה צלול, חריף. היא ציירה בצבעים אמיתיים - לא אלה שמהם עשוי העולם אלא אלה שמהם עשוי הזיכרון. הכחול שלה היה עמוק כמו מצולות הים; הירוק שלה היה שקט כמו כף רגל יחפה בכר דשא באביב; הצהוב שלה היה כהה, מרוכז, ריחני, כמו לימון בשל; והאדום שלה היה חם, כבד ומתוק כמו יין שרוף שצפים בו פלחי תפוז ושברי קינמון וציפורן. היא ראתה בעיני אדם. היא היתה שמאלית: יכולת להציץ בה בעין אחת ולראות את העולם באין מפריע בעין השניה. היא קצת לימדה אותי: לראות, לחשוב ולדמיין.

כעת הגיעה שעתה להיות לאחרים, ללמד אותם בדרכה השקטה, להיקשר בנפשם. לא יכולתי למכור אותה כי הכסף גס וקר מכדי לתת לה ערך. לכן נתתי אותה במתנה. מצלמת הקודאכרום שלי.

.