כלכלת הכיס וכלכלת הנפש

מדוע ציוד צילום איכותי הוא יקר כל כך? התשובה הפשוטה היא שיש מי שמוכן לשלם עבורו את המחירים האלה. הכיצד?

לפעמים תוספת קטנה בפונקציונליות שווה כמעט כל מחיר. הצילום המסחרי, בעיקר בענפים הטכניים שלו, הוא תחום תחרותי מאד. צלם טבע שעובד עבור National Geographic איננו יכול להרשות לעצמו שלא להיות מצויד במצלמות ובעדשות האיכותיות ביותר הקיימות. עליו להיות מסוגל להפיק תוצאות טכניות קרובות למושלמות גם בגשם, בסופות חול ובתנאי תאורה קשים. עליו להפיק תמונות חדות גם כשהנץ שהוא מצלם צולל לעבר טרפו במהירות של 200 קילומטרים בשעה. אמנם גם לפני 40 שנה פורסמו תמונות כאלה, אלא שאז רק הצלמים המיומנים ביותר יכולים היו להפיק אותן וגם הם נדרשו למנה הגונה של מזל. כיום אין צורך במיומנות טכנית מיוחדת במינה. כל מה שנדרש הוא הציוד המתאים (וכמובן גם ריכוז, התמדה, אהבה למקצוע וידע ביולוגי ואקולוגי רלוונטי). דוגמה אחרת היא צילום במקומות סגורים האוסרים שימוש במבזק. בעבר לא ניתן היה לקבל תמונות חדות של אנשים אם אלה לא עמדו קפואים מול המצלמה. כיום ניתן להשיג תמונות כאלה ללא קושי מיוחד אם הצלם מחזיק בציוד המתאים. רכישה של ציוד יקר בידי צלם מקצועי נעשית משיקול כלכלי: עליו לשקול את ההוצאה כנגד הסיכון לאבד לקוחות והסיכוי להרחיב את מעגל הלקוחות שלו.

מצד שני, רוב רובם של רוכשי הציוד היקר אינם זקוקים לתכונות המשוכללות שלו. רק לעתים רחוקות הם בוחנים את מגבלות המצלמה בתנאי תאורה מפוקפקים (וגם אז, ברוב רובם של המקרים זה לא נובע מחוסר ברירה - הרי יש ברשותם מבזק רב עוצמה ולפעמים גם אמצעי תאורה מקצועיים). רק לעתים רחוקות הם פותחים את הצמצם למלוא המפתח שלו. הם לעולם לא יחשפו את המצלמה העמידה שברשותם לגשם או ימצאו את עצמם משתמשים בכרטיס הזיכרון או בסוללה הרזרביים. הגזמתי, אבל הנקודה ברורה: צלמים כאלה אינם רוכשים את הציוד היקר ביותר מפני שאין להם ברירה. הם גם אינם רוכשים אותו על מנת להבטיח שבמקרה הצורך יהיו ברשותם הכלים המתאימים לצלם גם בתנאים קשים (הרי אין להם באמת צורך - פרנסתם, רווחתם ובריאותם אינן תלויות בתצלומים שהם מפיקים). הם רוכשים ציוד כזה, וגם מעדכנים אותו מעת לעת, משלוש סיבות אפשריות:

• הם פרפקציוניסטים בעלי אמצעים. זאת קבוצה של אנשים שרק הטוב ביותר מניח את דעתם. חובבי דיג שסובלים מהמחלה הזאת לא ינוחו עד שיחזיקו ברשותם סירה משלהם, מצוידת בכל מה שצריך. חובבי מוטוריקה ירכשו מכוניות יוקרתיות ונדירות. חובבי צילום יקפידו שתמיד ימצאו ברשותם המצלמות והעדשות האיכותיות ביותר. אנשים מן הסוג הזה אינם נוטים להציג את הציוד שלהם לראווה. רצועות המצלמות שלהם לא נושאות את שם היצרן, וכשהם נשאלים הם באים במבוכה. הם חושבים שחיבתם לציוד פטישיסטית וראויה לגנאי. לכן הם קצת מתביישים.
• הם משלמים דמי מנוי במועדון יוקרתי. הבעלות על ציוד צילום כזה או אחר מהווה עבור אנשים אלה יותר מאשר השקעה בתחביב. הציוד הופך לחלק מההגדרה העצמית שלהם (זה ניכר בחתימות של אחדים מהמשתתפים בפורומים). הם גאים להיות חלק מקבוצת התייחסות, משבט. רבים מהם תופסים את ספירת הצילום כמערכת היררכית בראשה עומדים צלמים מקצועיים בעוד החובבים "מדורגים" על פי הוותק שלהם והציוד שברשותם. המותג הוא ערך חשוב עבורם והם נושאים אותו בראש חוצות. השאלה הראשונה שהם שואלים אותי מתייחסת ליצרן המצלמה שלי, בין אם אני נושא אותה בגלוי (הסתייגות מנומסת) ובין אם אני מספר להם שגם אני נהנה לצלם לפעמים ("ק... או נ...?").
• הם בטוחים שקיים יחס ישר בין מחיר הציוד ואיכות התוצאות. אמנם צלמים מנוסים טוענים אחרת, אבל לאחר בדיקה של אלפי תצלומים ברשת הניסיון שלהם מוכיח שהתמונות האיכותיות יותר מצולמות בציוד היקר יותר. אז שלא יספרו להם סיפורים. לאחר הרכישה, הצלמים האלה סובלים לעתים קרובות מדיסונאנס קוגניטיבי. הם להוטים להדגים את עליונות הציוד שרכשו על פני ציוד זול יותר ועל פני ציוד מקביל המיוצר בידי יצרנים מתחרים, אבל העובדה המצערת היא שהצילום שלהם לא ישתפר במאומה עד שיתנסו מעט וילמדו להכיר במגבלות שלהם (לא של המצלמה).

בשלושת המקרים יש לרכישה השפעה חיובית, גם אם קצרת טווח, על בריאותו הנפשית של הצלם. אנחנו זקוקים לצעצועים יקרים, לשייכות שבטית ולחלומות על עתיד מזהיר. אם רכישה של ציוד צילום היא דרכנו להתגבר על הפרעות האישיות הקטנות שלנו - יהי כך. זה זול יותר ומהנה יותר מטיפול פסיכולוגי ראוי לשמו.