למותר לציין...

הבהרה קטנה אבל חשובה:

רוב הדברים הנכתבים ב"העין" מתייחס לסוג מסוים של צילום ולא ליצירה הצילומית בכללותה. אם תרצו, אפשר לחלק את הצילום לשתי קטגוריות: האחת תיאורית בעיקרה והשניה יצירתית בעיקרה.

הקטגוריה הראשונה כוללת את כל אותן סיטואציות בהן מטרתו של הצלם היא לתאר את המציאות באופן מהימן. המהימנות נסמכת בין השאר על נקודת השקפה נייטרלית, על הקפאת תנועה ועל הדגשתו בקומפוזיציה של נושא יחיד. צלמי טבע, ספורט, פורטרטים ופפראצי מרבים להשתמש בעדשות ארוכות שאינן מאפשרות מרחב יצירתי גדול. מטרתם היא "תפיסה" של רגע משמעותי באופן נטורליסטי ואסתטי. לשם כך הם בוחרים מראש בקומפוזיציה המיטבית מתוך האפשרויות העומדות בפניהם ועיקר המאמץ שלהם עוסק בתזמון. מכיוון שהמצלמות המודרניות מצטיינות בחשיפה רציפה מהירה, הם מרבים להשתמש בתכונה הזאת כדי להגיע אל "הרגע המכריע". מטרתו של הצלם היא ליצור כמות מספקת של "חומר גלם" כדי להגדיל את הסיכויים ללכידתה של תמונה מוגדרת היטב ומתוכננת מראש, לפחות בעיני רוחו של הצלם. הצילום התיאורי מוכוון-תוצאה ולפיכך התהליך היצירתי הדומיננטי שלו מתמקד בסלקציה שלאחר החשיפה.

הקטגוריה השניה כוללת את כל אותן סיטואציות בהן אין בידי הצלם "מודל" מוכן מבעוד מועד. במקרים כאלה הצלם מנסה לבנות את הקומפוזיציה תוך כדי התהוותה (שימו לב ללולאה הפרדוקסלית הנוצרת כאן). ההשפעה של הצלם על הסצינה אפסית וכדי להגדיל את רפרטואר האפשרויות העומדות בפניו עליו להשתמש בעדשה בעלת פרספקטיבה ליניארית בינונית או חזקה ולהתקרב אל ההתרחשות המתגוללת לפניו. גם כאן ההצלחה קמה ונופלת על התזמון, אלא שבשונה מן הצילום התיאורי זה היצירתי דורש מן הצלם עירנות רבה ושינוי מתמיד של נקודת ההשקפה שלו. זהו צילום מוכוון-תהליך שמתבסס על הצלם ולא על הטכנולוגיה המשמשת אותו. אדרבא, ממשק אדם-מכונה מורכב מדי עלול להסיח את דעתו של הצלם מן הסצנה ולהפריע לו. התהליך היצירתי הדומיננטי של צילום כזה מתמקד בסלקציה שלפני החשיפה.

הצילום הוא מדיום רחב ביותר שיכול להתאים את עצמו למטרות מגוונות. המפריד בין צילום ציפורים, למשל, לבין צילום רחוב רב מן המשותף. העקרונות הפסיכולוגיים והטכניים של שני הז'אנרים האלה הפוכים זה מזה ואין פלא שצלמים שמתמחים בראשון אינם מבינים כאלה שעוסקים בשני (ולהיפך). אני יודע שבין קוראי "העין" יש כאלה שמתקוממים על חלק גדול מן התכנים ואפילו נעלבים לפעמים. כשאני מעיין באתרים המוקדשים לצילום סטודיו, אופנה או ספורט התחושות שלי דומות. אינני מבין את האתגרים של התאורה או את האובססיה לחדות אבסולוטית בתיעוד מירוצי מכוניות, למשל. אני חש כזר גמור כאשר הדיון נסוב סביב תכנון של סצנה או בימוי של דוגמנית. אם אינכם מסכימים עם הדברים הנכתבים בפוסט כלשהו, אני מפציר בכם שלא לכעוס או להיעלב. פשוט קבלו את ההבדלים בתדר כמובנים מאליהם.

תודה.

.