צילום הופעות בתנאים מגבילים

כאשר אני מצלם בהופעה אני מקפיד להתקרב לבמה ככל האפשר. הקירבה מאפשרת לי להשתמש בעדשה נורמלית או אפילו רחבה במקצת ולקבל פרספקטיבה עמוקה של הבמה. הדבר מבטיח פוטנציאל לקומפוזיציות מורכבות שמדגישות את האווירה ואת האנרגיה של ההופעה מבלי לוותר על תיאור מפורט של האמנים. לפני כשנה צילמתי בהופעה אנרגטית במיוחד בה הצלחתי להשיג תוצאות כאלה:

אתמול צפיתי בהופעה שבה כל התנאים פעלו לרעתי: זו היתה "הופעת ישיבה", על הבמה ניגנה תזמורת שהיתה מורכבת מעשרות נגנים ונאלצתי לשבת הרחק מהבמה, מתחתיה ובצד. בתנאים האלה לא נותר לי אלא להשתמש בעדשה ארוכה ולנסות לתאר את האמנים שעמדו וישבו בקדמת הבמה.

הזווית והמרחק האלה מאפיינים את צילום ההופעות החובבני. הסטאטיות של הצלם והמרחק מגבילים אותו לרפרטואר מוגבל מאד של קומפוזיציות ולמעשה נותרים בידיו רק שני פרמטרים הניתנים לשינוי: אורך המוקד והתזמון. הראשון מגדיר את המסגור: האם לכלול בתצלום את הבמה כולה, את חלקה, או שמא להתמקד בזמר או בנגן מסוים. מאחר שאורך המוקד מוגבל בתנאים כאלה לתחום הטלה-פוטו, יקשה על הצלם להעניק לקומפוזיציה עומק ליניארי. גם השימוש במיקוד סלקטיבי איננו יעיל כאן (בגלל מרחק המיקוד הגדול), כך שהקומפוזיציה תהיה שטוחה למדי בכל מקרה. אז מה אפשר לעשות כדי לקבל תצלומים מעניינים? משתמשים באלמנטים הקיימים על הבמה ומחפשים קשרים בינם לבין הדמויות. באופן מיוחד, התאורה הצבעונית והעשן עשויים להזריק חיים לבמה.

הכללה של קהל בקומפוזיציה, אפילו אם אלה רק צלליות מטושטשות, עשויה להוסיף להמחשת האווירה ולהעניק לתצלום אשליה של עומק.

גם המוזיקה. למרות שכמובן אי אפשר לשמוע תצלומים, לפעמים אפשר להבחין בטמפרמנט של המוזיקה שנוגנה בשעה שצולמו.

כאן אנחנו מגיעים לתזמון. בתנאים מגבילים כאלה רגע החשיפה הוא ההחלטה היצירתית החשובה ביותר המצויה בידיו של הצלם. ההופעה בה צפיתי אתמול היתה דלה ברגעים "דרמטיים". למעשה היא היתה נינוחה למדי. מצד שני, ריבוי הנגנים יצר ריבוי של הזדמנויות ללכוד מבטים, מחוות קטנות. כדאי להקדיש לדברים האלה את תשומת הלב הראויה כי האינטראקציה האנושית היא שעושה את צילום ההופעות למעניין כל כך. כאן יש יתרון לשימוש בעדשת פריים. כאשר אתה חופשי מהתלבטויות, ניסוי וטעיה לגבי אורך המוקד אתה פנוי יותר לראות.

כלי יצירתי נוסף שמצוי בידי הצלם הוא היחס לתנועה מהירה. הקונבנציה של צילום הופעות אמנם דורשת פירוט רב ולכן מעדיפה הקפאה מוחלטת של כל תנועה, אבל דווקא הטשטוש שנוצר כתוצאה ממהירות תריס נמוכה עשוי להדגיש את הטמפרמנט של ההופעה.

בניגוד לדעה הרווחת, מהירות תריס נמוכה איננה אילוץ. במרבית ההופעות בהן אני צופה יש שפע של אור על הבמה. ברוב החשיפות שלי בתנאים כאלה המצלמה בוחרת בערכי ISO בתחום שבין 200 ו-500. המפתח של חשיפה בתנאי הופעה הוא מדידת אור נקודתית: במרבית המקרים רוב שטח הפריים חשוך למדי ובחירה במדידת אור אזורית או משוקללת תביא לחשיפת יתר קלה של פני האמנים. על פי רוב אני יכול להרשות לעצמי רקע כמעט-שחור ולכן אני מעדיף לחשוף על פי מידת הבהירות של האלמנטים המשמעותיים בקומפוזיציה. הגישה הזאת תורמת כמובן למהירות תריס גבוהה יותר או לרגישות נמוכה יותר של החיישן. סוגיה טכנית נוספת קשורה לאיזון הלובן: צבעי האור המשתנים גורמים להופעה של גוונים "בלתי טבעיים" בפני האמנים. המצלמות מתוכננות כך שהן מנסות לפצות על השינויים בטמפרטורת הצבע, אלא שלעתים קרובות אור מונוכרומאטי רווי מדי (בעיקר אדום) יגרום לאבדן פרטים. אני מעדיף לקבוע איזון לובן נייטרלי (למשל כזה המותאם לאור יום) על מנת שצבעי התאורה יבואו לידי ביטוי מלא בתצלומים. זה הרי חלק מן העניין בהופעות.

ההופעה היתה בסדר. המלודיה היתה מהנה וקצבית, אבל העיבודים גרמו לה להישמע כמו קקפוניה מונוטונית. ראיתי טובות ממנה. הצילום בתנאים כאלה איננו בדיוק כוס התה שלי: באופן פרדוקסלי, דווקא הקלות שבו  מאתגרת. אם לסכם, אני מגיע שוב למסקנה שאין תחליף לקירבה.

.
.