על ראיית זום וראיית פריים

כשאתה יוצא עם עדשת פריים אחת מרחב האפשרויות שלך מוגבל לזווית ראיה אחת ויחידה. בהתחלה זה לוחץ. אתה חש כלוא בתוך הפרספקטיבה של אותו אורך מוקד. אינך יכול "להתקרב" או "להתרחק" במחי סיבוב של טבעת הזום. אבל אז, פתאום, אתה מגלה את הדינאמיקה הפנימית של הפריים: כשאתה מצלם בעדשת זום אתה ממסגר את הסצנה. כשאתה מצלם בעדשת פריים אתה מרכיב אותה. תשומת לבך נתונה לא רק לאלמנטים שייכללו במסגרת ולאלה שישארו בחוץ אלא למבנים גיאומטריים, לדגמים חוזרים, למרקם, ליחסים ולמקצב. ואז אתה מתחיל לראות באותו אורך מוקד גם כשהמצלמה תלויה על הצוואר או על הכתף ואתה רואה אחרת – את הפרטים ואת התמונה הגדולה בעת ובעונה אחת. הצילום שלך הופך אינטואיטיבי יותר. אתה כבר לא צריך לחשוב. אתה יודע מראש איזו זווית השקפה תעבוד, מהו המרחק הנכון, מהו הרגע הנכון ללחיצה על המחשף. אתה יודע מה יהיה עומק השדה ואתה יודע כיצד לצלם מבלי להציץ בעינית. אתה חש בטוח יותר בעצמך, משוחרר מן הצורך להיות "מוכן" לכל הזדמנות צילום שתיקרה בדרכך. בהדרגה תרשה לעצמך לצלם פחות. תלמד לערוך את התצלומים שלך עוד לפני שנוצרו ולוותר על חשיפות סתמיות או רעות. הצילום שלך יתבסס פחות ופחות על "תפיסות", יותר ויותר על בחירה מושכלת.

לאחר כמה חודשים כבר לא תוכל אחרת. כשתנסה להרכיב שוב את עדשת הזום שלך על המצלמה תחוש אבוד. יותר מדי החלטות. יותר מדי אפשרויות. לא תוכל עוד לצמצם את הראיה שלך למסגרת הפריים ולכן תעדיף לקבוע את העדשה לאורך המוקד הרחב ביותר שהיא מציעה ולהסתפק בכך. וכשתחזור לעדשת הפריים שלך תחוש הקלה גדולה. כמו לחזור הביתה.

André Kertész, Pont Des Arts, Paris, 1963

 .