מדוע אינני מצלם ב-RAW

נראה אתכם חולקים על הקביעה הבאה: תפקידו של הציוד להעניק לראיה של הצלם ביטוי פיזי ועצמאי באופן מורגש ככל הפחות.

התפיסה לפיה על הצלם ליטול את השליטה בתהליך המכאני של החשיפה מידי המצלמה כדי להיות יצירתי היא לפיכך מוטעית. המצלמה הטובה ביותר היא זאת ש"תבין" את כוונותיו של הצלם בכל סיטואציה ותחשוף באופן הולם. האם המצלמות המודרניות "יודעות" לעשות זאת? לבושתי איני יודע, אבל אני מניח שההתפתחות הטכנולוגית הכבירה שחלה בעשור האחרון לא פסחה גם על הדברים האלה. מתי ניסיתם בפעם האחרונה להעביר את חוגת המצבים של המצלמה שלכם למצב האוטומטי המלא? אני מודה שאינני נוהג לעשות זאת; אני שבוי מדי בפרדיגמה לפיה הגדרת הפרמטרים של החשיפה והמיקוד היא חלק אינטגרלי מן התהליך היצירתי. זאת צלקת ישנה שאני נושא עוד מהתקופה בה התחלתי לצלם, כשהפשרות (עומק שדה או הקפאת תנועה) היו מוחשיות יותר מכפי שהן כיום. העיסוק בפרטים האלה עלול לגזול חלק נכבד מתשומת הלב של הצלם ולפגוע בשלמות של הראיה שלו. למזלי אני מנוסה למדי. קביעת מהירות התריס, מפתח הצמצם, שיטת מדידת האור, הרגישות ואופן המיקוד הפכו טבע שני עבורי.

גישה משוכללת יותר גורסת שהתצלום – כפי שהוא נשמר בכרטיס הזכרון – איננו יותר מחומר גלם. תפקידו של קובץ ה-RAW לאגור את מירב האינפורמציה שהיתה זמינה לחיישן בעת החשיפה. "חציבת" התמונה מתוך הנתונים נעשית על פי גישה זו מאוחר יותר, בכלים משוכללים יותר מאשר מעבד המצלמה. תפקידו של הצלם לייצר חומר גלם איכותי מספיק. כזה שלא יטיל מגבלות קריטיות על תהליך העיסוי הסופי של התצלום. דרך ההסתכלות הזאת תעשייתית ובלתי-דטרמיניסטית. היא מתנגשת במודע עם האקסיומה שבראש הפוסט הזה, אבל אין ספק שהיא נכונה לצילום המקצועי-מסחרי. שיטת ה-RAW מבחינה בין התהליך היצירתי שקודם לחשיפה, התהליך המכאניסטי של איסוף חומר הגלם והתהליך הטכני של ליטוש חומר הגלם בשלב ההפקה הסופי. נכון שההתייחסות אל הצילום כאל "הפקה" (זאת בעצם מהותו של הצילום ב-RAW) תורמת לאיכות הטכנית של התוצר הסופי, אבל במידה מסוימת היא מפשיטה את הצילום מן המיידיות ומהמקריות שבו – שתי התכונות שמייחדות את המדיום הזה. למעשה אין הכרח שאותו אדם יהיה אמון על שלושת התהליכים האלה; צלמים ידועי שם כמו Gregory Crewdson ו-Annie Leibowitz מעסיקים צוותי הפקה המורכבים ממנהל אמנותי, איש אביזרים, תאורן, צלם ומומחה לעיבוד תמונה ממוחשב.

אין לי התנגדות עקרונית לצילום ב-RAW. הוא אינו משפיע על התהליך היצירתי ואינו גוזל זמן במהלך החשיפה (אלה הם שני הקריטריונים היחידים לפיהם אני בוחן את הכלים שלי). ההסתייגות היחידה שלי נובעת מן ההפרדה בין החשיפה לבין התוצר הסופי. אתם מבינים, מטרתי לשמר את מה שראיתי והרגשתי בזמן החשיפה. עיבוד אינטנסיבי עלול לשנות את הטמפרמנט של התצלום, מה גם שנכנסים בו שיקולים "זרים". כעת תטענו שבחירה ב-JPEG לא רק שאיננה משמרת את "רוח" התצלום אלא מלכתחילה מפחיתה את מידת השליטה של הצלם בתוצאה הסופית. זה נכון, אבל לדעתי זה הרע במיעוטו (במיוחד כאשר משתמשים במצלמה שמציעה תצוגה מוקדמת). המגע הנוסף בתצלום, בסביבה מבוקרת ובטמפרטורה שונה, פוגם באותנטיות שלו לפחות באותה מידה. ואולי כל אלה  אינם אלא תירוצים. אם יש תכונה אחת שמייחדת את הצילום שלי, הרי זו הבטלנות שלו (או יותר נכון – שלי). אין לי עניין "להתעסק" בתצלומים. כמות האינפורמציה הספרתית שהם מכילים אינה חשובה לי. כשאני מצלם אינני חושב כמה מרווח עלי להשאיר לחיתוך, כיצד להכיל את הטווח הטונאלי או כמה רעש מסתתר בצללים. תצלום הוא תצלום מרגע שנוצר. הוא משמש ביטוי למה שראיתי. לא לסטנדרטים של מישהו אחר, לא לפוטנציאל של הקובץ. אני רוצה לראות, להרגיש ולחשוף. וזהו.

 .