מילכוד ושמו "מהדורה מוגבלת"

לפני מספר ימים כתבתי על הקונפליקט הבסיסי שבין עולם האמנות למדיום הצילומי, הנובע מהגישות ההפוכות שלהם לשאלת הדטרמיניזם. בקצרה, האמנות הפלסטית סופית. מרגע שהצייר הכתים את בד הציור אין לו עוד דרך חזרה. חומר הגלם והתוצר – חד הם. הצילום שונה: מאחר שתהליך הפקת התוצר איננו גורם לשינויים בחומר הגלם הוא נוח לדופליקציה ולרפרודוקציה. הבדל יסודי זה מציב בפני צלם האמנות, בעל הגלריה והאספן בעיה: כיצד ניתן להבטיח שהשוק לא יוצף בעותקים רבים של יצירה צילומית כזאת או אחרת?

אחת ההמצאות שנועדו לפתור את הצרה הזאת היא המהדורה המוגבלת. הצלם מציע למכירה מספר קטן, מוצהר מראש של עותקים. בעל הגלריה מרוצה כי הוא מקבל בלעדיות על מכירת העבודה. הקונה מרוצה כי ההבטחה שלא יופקו עוד עותקים בעתיד תמנע "דילול" של ערך העבודה שהוא רוכש. האמן מרוצה כי ערך המכירה של העבודה שלו גדל. הכל טוב ויפה.

השנים עוברות ואחד מרוכשי המהדורה המוגבלת הזאת, שמן הסתם כבר נמכרה כולה, מעמיד את ההדפס שברשותו למכירה פומבית. כך עובד עולם האספנות. מסתבר שערכה של העבודה עלה בינתיים פי חמש (הערכה ריאליסטית למדי). מובן שכל הערך המוסף הזה נופל כפרי בשל לידיו השמנוניות של האספן. האמן עצמו לא ירוויח מן המכירה החוזרת אגורה שחוקה למרות שהעבודה היא "שלו". ואם זה לא מספיק, הוא אינו רשאי למכור עותקים נוספים מאותה יצירה. הוא אפילו אינו רשאי להדפיס כאלה (הנגטיב, כמובן, עדיין בידיו). המצב הזה אבסורדי, אבל כך עובד עולם האספנות.

זה בדיוק מה שקורה שוב ושוב לצלם William Eggleston. עבודותיו משנות השבעים של המאה שעברה מתגלגלות בשוק האמנות ונמכרות בסכומים גבוהים יותר ויותר והוא רואה זאת בעיניים כלות אבל אינו נהנה מן האינפלציה שחלה בערכה המסחרי של עבודתו הישנה. מובן שהוא יכול למכור הדפסים מתצלומים אחרים שיצר במשך השנים, במהדורות מוגבלות כמובן, אבל ערך השוק שלהם יהיה נמוך בהרבה מזה של אותן עבודות ישנות ומהוללות ועליו להישמר מפני ירידת "ערכו" כאמן. לכן הוא מנוע מלהציע למכירה תצלומים חדשים, לפחות כל עוד הוא חי. כן, ניחשתם נכון. כך עובד עולם האספנות.

אז Eggleston החליט לשבור את הכלים. הוא הדפיס כמה מן הנגטיבים הישנים שלו שוב, הפעם בעזרת טכנולוגיית הזרקת הדיו ובגודל ענק, ומכר את ההדפסים האלה, שניים מכל תצלום, לקונה יחיד תמורת סכום כולל של כ-5.9 מיליוני דולרים. מובן שהדבר הכעיס מאד את האספנים שמחזיקים בהדפסים מן המהדורה הראשונה. אחד מהם, Jonathan Sobel, אספן Eggleston חשוב, תבע את האמן על הפרת האמונים הזאת. הפרשנים המשפטיים חלוקים בדעתם לגבי תוצאות המשפט הצפוי, אבל רובם, כמו גם רוב העוסקים בשוק האמנות, סבורים ש-Eggleston הפר באופן בוטה את הקוד האתי של היחסים בין אמן ואספן.

אחד מסוחרי האמנות שנשאלו על העניין היה נחרץ למדי:

Whether it’s illegal or not, it’s unethical. It hurts the people you’ve sold to previously. It’s greedy and piggish. I find it disgusting. I recently walked away from a photographer who did this … When you tell the market, ‘I’m going to limit,’ then you lie by doing other editions, you should be punished for it.

Alex Novak

סביר להניח שאיש לא ישלם עוד סכומים כאלה עבור הדפסים מקוריים של עבודותיו, אבל אם תשאלו אותי – זו היתה מטרתו של Eggleston מלכתחילה. נקמתו של האמן במערכת הרקובה.

לסיפור הזה יש מוסר השכל: לעולם אל תציעו "מהדורה מוגבלת" של יצירתכם. בשום צורה ואופן. אל תציעו לאיש בלעדיות על השימוש בתצלומים שלכם ואל תאפשרו למי שרוכש אותם למכור אותם מחדש. וכמובן, אל תעבירו את זכויות היוצרים על עבודתכם לאף אחד. מצד שני, אל תבטיחו לאיש שתימנעו משימוש עתידי כלשהו בתצלומים שמכרתם לו. זו היצירה שלכם. עשו בה כל מה שיעלה בדעתכם.

William Eggleston, Untitled, from Paris series, 2006-2008

.