אתה מצלם ברצינות מזה כמה וכמה שנים. צלחת בהצלחה את השלבים הראשונים של האבולוציה שלך כצלם: לאחר שהתנסית מעט ברוב הז'אנרים, חצית את מחסום ה-HDR ואת מחסום החדות הסלקטיבית ואתה מכיר פחות או יותר את מה שנעשה כעת בעולם, הגעת לשלב ההתמחות. אתה כבר יודע מה אתה אוהב לצלם ויש ברשותך כלים איכותיים שחיים בשלום עם הראיה הספציפית שלך. למרות הכל, אתה חש שאינך יצירתי מספיק. לכן אתה מתחיל להשתעשע ברעיון של יצירת "פרוייקט אישי". מי יודע? אולי עוד יצא מזה ספר.
הפרוייקט האישי הראשון הוא ציון דרך חשוב באבולוציה של הצלם. הוא חשוב מפני שהוא מבדיל בין "צלמים של שעות הפנאי" לבין צלמים מחוייבים יותר, יצירתיים יותר, "רציניים" יותר. ברוב המקרים עומדת במרכזו סדרת תצלומים שהופקה במשך פרק זמן ארוך יחסית (שבועות או חודשים), סדרה בעלת מכנה משותף יחיד שמקיפה אותו מזוויות שונות. המכנה המשותף של פרוייקט כזה יכול להיות תימאטי, טמפוראלי ו/או מרחבי. על פי רוב הסדרה הזאת מתאפיינת בהיבט אסתטי כזה או אחר שעובר כחוט השני לאורך התצלומים המרכיבים אותה.
אפשר ליצור סדרת תצלומים כזאת מסביב לכל נושא בעולם. למשל: מכוניות צהובות בתל אביב. או: התור בכספומט השכונתי בשעה 5:21 אחר הצהרים. במהלך השיטוטים שלי ברשת אני נתקל בפרוייקטים אישיים רבים כאלה ו - איך אנסח את זה בעדינות - אמות הספים שלי לא מזדעזעות. דברי המבוא של רבים מהם נראים בערך כך:
במשך שמונה חודשים צילמתי את קטע המדרכה שמול מכשיר הכספומט היחיד בשכונה בה אני מתגורר, הנמצא שלוש קומות מתחת לחלון דירתי. כל יום, בשעה 5:21 אחר הצהרים בדיוק. כל התצלומים נלכדו מאותה נקודת השקפה ובאותה זווית. הסדרה מציגה שיקוף אנתרופולוגי אקראי של המעמד הבינוני בישראל בשנת 2012 על כל הזרמים החברתיים המרכיבים אותו. הדמויות נבדלות ביניהן רק בצבע השיער ובכיסוי הראש. האנונימיות הגמורה היא סמל למעמדו הסטטיטי של היחיד בחברה המודרנית; האדם מופשט מתכונותיו ההומאניות ונתפס כ"יחידת צריכה" שמזוהה על פי מספרו של כרטיס מגנטי ונמדדת בכמות הכסף שהיא מושכת מן המכונה. המדרכה חסרת הצבע המהווה את הרקע לתצלומים ממחישה את האפרוריות האקזיסטנציאליסטית של הקיום האנושי בעידן הפוסט-אינדיווידואליסטי בו אנו חיים וכו' וכו'...
ברור כשמש שהמוטיבציה ליצירתם של מרבית הפרוייקטים היא אסתטית. כאילו הצלם חושב לעצמו: "זו יכולה להיות תמונה מעניינת. אולי אנסה ליצור סדרה של תצלומים כאלה, כל פעם עם דמויות אחרות. אקבע לי חוקים ואקרא לזה פרוייקט אישי". פרוייקטים כאלה נבנים "מלמטה למעלה": המשמעות ניתנת להם רק בשלב מאוחר של יצירתם ולכן הם נתפסים לעתים קרובות כמלאכותיים. מצד שני, יש גם פרוייקטים אישיים אחרים. פרוייקטים שמתחילים "מלמעלה", כלומר שיש להם מטרה עוד לפני צילום התמונה הראשונה. אפשר לזהות פרוייקטים אישיים כאלה על פי המחוייבות שמתבטאת בהם: לצלם יש משהו לומר. סדרות כאלה לא מבקשות רק לתאר את הקיים אלא להביא לשינויו. לכן הן משתמשות בפחות חזרה. למעשה אחת הבעיות שהן מנסות לעקוף היא התיעודיות של המדיום. לכן תמצאו בפרוייקטים שנבנו מלמעלה למטה אמצעים ספרותיים משוכללים כמו התפתחות עלילתית, מטאפורה ו-juxtaposition.
על מנת ליצור פרוייקט אישי חזק ומשכנע עליך לבחור לו נושא שקרוב ללבך. זה, בעצם, הכל.
שתי דוגמאות לפרוייקטים שאהבתי הן In the shadow of things האמוציונאלי מאת Léonie Hampton ו-In the car with R המפוזר והמשעשע מאת Rafal Milach. עיינו בהם להנאתכם.
 |
| Léonie Hampton, from In the shadow of things |
.
מעניין אותי לדעת, איך אתה יודע מה עובר לכל אחד ואחד בראש...
השבמחקהסוד לפרוייקט טוב ולסדרה טובה היא בעריכה, כלומר סינון התמונות וסידורם לפי סדר ההצגה (לא עריכה בפוטושופ). זה הכל...
זה לא משנה אם אתה מתחיל מלמעלה למטה או מלמטה למעלה או מהצדדים או אם אתה בונה סדרה מהארכיון...
המתבונן לא אמור להבדיל וזה לא אמור לעניין אף אחד. אם העריכה טובה אז הסדרה תעבוד.
ללא ספק, כאשר הנושא קרוב לליבך רמת התמונות חזקה יותר מבחינה רגשית אבל זה פחות רלוונטי, כי אם תאסוף במשך תקופה ערימה של תמונות טובות בנושא מאד קרוב ללבך, אם לא תהיה עריכה טובה אז כל הפרוייקט יתחרבן.
הרעיון של עבודה על פרוייקט שבדרך כלל מתבסס על קונספט או רעיון או רגש מביא את הצלם למקד את עבודתו ועוזר לו להביא ליצור, זאת כאמור מעבר לכך שיש נושאים שפשוט תמונה בודדת לא מספיקה עבורם.
אגב, מכיוון שאתה כל כך שונא לצלם בקיץ, אז גישה של פרוייקט לקייץ סביב קונספט מסויים יוביל אותך לצאת מהבית ולצלם (או לצלם בתוך הבית). פרוייקט לא חייב להתפרס על שנים והסדרה הסופית לא תמיד צריכה להיות בהייקף של ספר.