אאוריקה

אחת הדילמות הניצבות בפני צלמי רחוב מאז ומתמיד קשורה לשאלה כיצד למקד את העדשה אל המרחק הנכון. בפני הצלם עומדות, באופן כללי, שתי אפשרויות: הראשונה משתמשת בעומק השדה על מנת להגדיל את הסיכוי לכך שהסיטואציה המהווה את נושא התמונה תתואר בפירוט ובחדות מספיקים. צלמי הרחוב הוותיקים מכירים היטב את טכניקת המיקוד האזורי (zone focusing). היא מבוססת על בחירה באורך מוקד נורמלי או קצר יותר ועל סגירת הצמצם עד למפתח בינוני (מכירים את האימרה "F8 and be there"?). היכרות טובה של העדשה עשויה להביא את הצלם להערכה מדויקת למדי של מרחק המיקוד המתבקש, ועדשה המצוידת בסימני מרחקים על טבעת המיקוד שלה תאפשר מיקוד מבלי צורך להציץ בעינית. בדרך זו יכול הצלם לשמור על קשר עין רציף עם הסצנה ולחשוף ברגע הנכון. מובן שצילום ספונטאני כזה, מגובה החזה או מזווית קונבנציונאלית פחות, איננו מאפשר קומפוזיציה מדוייקת. אבל בצילום רחוב הקומפוזיציה היא עניין משני לתזמון של החשיפה. האפשרות השניה למיקוד מדוייק בעת צילום ברחוב עושה שימוש בעינית. הצלם מרים את המצלמה אל העין, ממקד, מקמפז מחדש וחושף. התהליך הזה ממושך יותר ומושך יותר תשומת לב אל הצלם, אבל הוא מאפשר קומפוזיציה ומיקוד מדויקים גם במפתחי צמצם רחבים ובוארכי מוקד גדולים יותר. רבים יטענו ששימוש בעדשה ארוכה ובמפתח צמצם רחב מנוגד לעצם הרעיון של צילום רחוב (מה שנכון), אבל לעתים תנאי התאורה אינם מאפשרים סגירה של הצמצם או שפשוט לא ניתן להתקרב לנושא התמונה במידה מספקת. 

אולם, האם קיימת דרך ביניים? האם ניתן למקד את העדשה באופן מדויק מספיק - מבלי להשתמש בעינית - גם בצמצם פתוח או באורך מוקד גדול יותר? הדעת נותנת שלפחות באופן תיאורטי הדבר אפשרי. אלא שעומק השדה בתנאים כאלה רדוד מכדי להעריך את המרחק אל הנושא במידת דיוק מספקת. נסו זאת בעצמכם: הרכיבו על המצלמה שלכם עדשת טלה-פוטו קצרה המצוידת בשנתות מרחקים וקבעו מפתח צמצם של f/2.8 (עדשת 50 מ"מ המורכבת על מרבית דגמי מצלמות הרפלקס הדיגיטליות תתאים לניסוי הזה). כעת נסו למקד את העדשה באופן ידני אל חפץ המרוחק מכם ארבעה או חמישה מטרים. אל תשתמשו בעינית; העריכו את המרחק, כוונו את המיקוד על פי שנתות המרחקים של העדשה וחשפו. האם הנושא שלכם חד דיו? כך חשבתי.

כאן בא לעזרת הצלם אחד הפיתוחים הטכנולוגיים המושמצים ביותר בשנים האחרונות: זיהוי הפנים. כן כן, אותה תכונה חובבנית שהוכנסה במצלמות החדשות. צלמים שלוקחים את עצמם ברצינות לא יעלו בדעתם להשתמש בטכנולוגיה הזאת: מלבד התפישה הרווחת כי היא מיועדת להדיוטות גמורים, היא גם פוגעת בעצמאותו של הצלם בנוטלה ממנו את השליטה על מדידת האור ועל המיקוד. אבל אם תחשבו על זה, היא עשויה לסייע לצלם להבטיח מיקוד מדויק בצילום של אנשים כאשר הוא נמנע משימוש בעינית. גם במפתחי צמצם רחבים ובאורך מוקד נורמלי ואף יותר מכך. הצלם John Kennerdell כתב על כך מאמר בבלוג המצוין The Online Photographer וככל שאני חושב על כך אני מגיע למסקנה שהוא צודק. המצלמות הדיגיטליות מציעות לנו שלל כלים שעושים את מלאכת הצילום קלה יותר ועמידה יותר לשגיאות. לעתים קרובות הסתמכות עיוורת על הכלים האלה גורמת לכך שהצלם מפסיק לחשוב והופך ל-operateur ותו לו. מצד שני, אין סיבה להימנע משימוש מושכל ואינטליגנטי בטכנולוגיה. אם היא עוזרת לצלם להשיג תצלומים ראויים בתנאים קשים - מדוע לא בעצם?

בתצלום זה המיקוד הושג באמצעות טכניקת המיקוד האזורי שאיפשרה חשיפה מבלי לאבד את קשר העין הישיר עם הסצנה

.