זכרונות

אין ספק שכוחו הגדול של הצילום הוא בתיעוד. ההיסטוריה של העולם לפני 1840 מורכבת בעיקר ממסמכים כתובים, מציורים מעטים למדי וממעט החפצים ששרדו עד היום. ההיסטוריה של העולם ב-170 השנים האחרונות עשירה ומגוונת הרבה יותר. יש לכך גורמים רבים: הזמן הקצר יותר שחלף, השכיחות הגבוהה יותר של ידיעת קרוא וכתוב, הגידול העצום שחל באוכלוסיית העולם והמצאת המחשב. אבל הגורם העיקרי לגידול בכמות האינפורמציה שמצויה בידינו אודות העבר הוא המצאת הצילום. שבריריותו של הזיכרון האנושי, הפרטי והקולקטיבי כאחד, מתבררת כשאנחנו מתבוננים בתצלומים ישנים. התצלום לא רק מזכיר לנו מקומות וארועים שהזמן עירפל. הוא מחליף את הזיכרון. מרגע שהצצנו בו נזכור את התצלום באופן בהיר יותר מאשר את החוויה עצמה.

זאת אולי הסיבה לכך שרבים מתעדים את חייהם בתמונות. יומנים אישיים כאלה נעשו נפוצים בשנים האחרונות, אבל הרעיון איננו חדש. Jamie Livingston, אמריקני צעיר, תיעד את חייו מ-1979 ועד יום מותו ב-1997 (הוא נפטר בגיל 41 בלבד, כגילי כיום). סיפור חייו בתמונות (תמונה אחת לכל יום) מתאר יותר מתקופה בהיסטוריה של המאה העשרים. הוא מתאר את חייו של אדם אחד. התצלומים האלה ברובם אינם מרשימים במיוחד או מרגשים במיוחד בפני עצמם, אבל הסיפור שמאחוריהם גדול יותר. אם יש לכם שעתיים פנויות, הקדישו אותן לעיון בתצלומים האלה - אחד אחרי השני, לאט לאט. זאת חוויה מזככת.

מאחר שאנחנו כבר עוסקים בזכרונות של אחרים, הנה המלצה נוספת: Awkward Family Photos הוא בלוג אליו מועלות תמונות משפחתיות מביכות. אני אמנם חש חוסר נוחות מסויים בהצצה אל זכרונותיהם של אחרים, אבל הבלוג הזה פשוט מצחיק (בעיקר קטעי הטקסט הקצרים שמלווים את התצלומים). מעבר לזה, חלק גדול מהתמונות מחזיר אותי אל התרבות החשוכה של שנות השמונים: שנים של אימפריאליזם אמריקני כוחני (שהשפיע רבות גם על ישראל) ותסרוקות שהשטן לא ברא. תהנו.

אגב, שני האתרים שהמלצתי עליהם ממחישים עד כמה האיכות הטכנית של תצלום בלתי רלוונטית להנאה שאנחנו מפיקים ממנו, או לחילופין לעוצמת הרגשות שהוא מעורר בנו.

Jamie Livingston, 22-01-87

.