תקליטים

בבלוג The Online Photographer הופיעה היום רשימה מאת Ctein בה הוא מתאר את התלאות שעבר כשהמיר את התקליטים הישנים שלו לפורמט דיגיטלי. בראשית דבריו ציין הכותב שהוא אינו מאזין עוד לתקליטים בחדר האורחים שלו. ההערה הקטנה הזאת תפסה אותי לא מוכן - כמה שהוא צודק. האפשרות היחידה לשמוע מוזיקה בשנות ילדותי היתה להניח תקליט על הפטיפון, להפעיל אותו ולהניח בעדינות את מחט היהלום בשוליו. לא היתה אפשרות להאזין למוזיקה בעת הליכה או נסיעה (הכוונה למוזיקה שיכולת לבחור בעצמך. רדיו היה גם היה). בשעות הערב, בעיקר בחורף, היו הורי מאזינים לתקליט של מוזיקה קלאסית או לקולה של חוה אלברשטיין, הזמרת האהובה עליהם. כיום הבילוי הזה נראה מוזר: מי מאזין למוזיקה בבית? ועוד ללא מסך שאפשר להציץ בו?

נזכרתי בשירה הנפלא של רחל שפירא לפעמים זו אהבה:

ופתאום קר ומאוחר
הקריין הודיע
ממטרים פזורים ירדו מחר
יש עצבות בלתי מוסברת
אל תרחק אישה אומרת
וזוכרת לפעמים זו אהבה

אפלות שתי עיניה
לאיטה ניגשת
ותולשת דף מיומניה
העלים נושרים בשקט
וערגה דקה לופתת
מתהדקת לפעמים זו אהבה

הרציפים שחורים והעיר קודחת
ממזימות ופחד
לוקחת לא נלקחת
מתמקחת לפעמים על אהבה

הרחובות לחים והעיר רוחשת
חטאים וחשק
כובשת לא נכבשת
וילדיה מהמרים על אהבה

אחר כך לקחתי את המצלמה וצילמתי את מיה, שהיתה עסוקה במשחק קלפים. לזכר התקליטים.

.