הכר את העדשה שלך

שתי התכונות המוכרות והמדוברות ביותר של עדשה הן אורך המוקד שלה (או טווח אורכי המוקד) ומפתח הצמצם המירבי שלה. הראשונה תשפיע על הוורסטיליות שלה, כלומר על התאמתה לסיטואציות ולסצנות שונות. היא תשפיע גם על הפרספקטיבה הליניארית של תצלומים המופקים באמצעותה, על המרחק של הצלם מן הנושא שלו ועל מידת הדחיסה של ציר העומק. השניה תשפיע על מהירות התריס ועל רגישות החיישן הדרושות לשם חשיפה נכונה בתנאי אור מצוי. שתי התכונות ישפיעו על האפשרות לשלוט בהפרדת הנושא באמצעות טשטוש הרקע. עד כאן הכל ידוע ומוכר, אבל לעדשות יש תכונות נוספות שאמנם מדברים בהן פחות אבל הן לא פחות חשובות למראה התצלום.

מיקרו קונטרסט: זהו כושר ההפרדה הטונאלית של העדשה בין אזורים קטנים, אבל לא קטנטנים (בקוטר אופייני של 40-60 מיקרון על החיישן או על סרט הצילום). המיקרו קונטרסט משפיע על הדרך בה העדשה מציירת מרקמים. ככל שהמיקרו קונטרסט גבוה יותר, כך המרקם ייראה "תלת מימדי" יותר והתמונה בכללותה תיראה עשירה יותר בפרטים ובגרדציות טונאליות מקומיות. רוב העדשות אינן מצטיינות במיקרו קונטרסט מרשים במיוחד בצמצם פתוח. למען האמת, עדשות זולות אינן מצטיינות בכך גם בצמצם סגור יותר (קיים מתאם גבוה בין מחיר העדשות למיקרו קונטרסט שלהן). גורם נוסף המשפיע על המיקרו קונטרסט מלבד העדשה הוא שטחו של המדיום הרגיש לאור. ההבדלים האלה לא בולטים במיוחד בין מצלמות דיגיטליות שונות, אבל לא ניתן לטעות בהם כאשר משווים, למשל, תצלום שהופק באמצעות מצלמת 35 מ"מ לתצלום שהופק במצלמת 4X5 (שלא לדבר על 8X10). יתרון המיקרו קונטרסט הוא הסיבה העיקרית לכך שיצרני המצלמות הדיגיטליות בפורמט בינוני קובעים מחירים עד כדי כך גבוהים למרכולתם. מבין העדשות ה"קלאסיות", אלה המיוצרות ע"י Zeiss ידועות במיקרו קונטרסט גבוה במיוחד.

מרקם: עבור רוב הצלמים, האזורים שמחוץ לתחום עומק השדה אינם מעניינים. הם מחפשים בוקה נימוח, חסר פרטים לחלוטין. אלא שלא כל מה שמחוץ לפוקוס יכול לקבל אופי כזה. במרבית הסיטואציות משטחים רבים אינם מרוחקים מספיק מהנושא כדי שייראו ככתמי צבע בלתי ניתנים לזיהוי. עדשות מסויימות מעניקות למשטחים הנמצאים מחוץ לגבולות עומק השדה "מרקם" שמסייע למתבונן להבחין בינם לבין משטחים הנמצאים בתחום עומק השדה. אותו מרקם גם מפחית את הניגודיות בין האזורים המוארים לצללים ברקע. מבין העדשות הקלאסיות, אלה המיוצרות ע"י Leica מצטיינות במרקם אופייני. לעומתן, עדשות Voigtländer חסרות מרקם לחלוטין.

המרקם ה"גבשושי" של עדשת לייקה אופיינית

ציור הבוקה: ככלל, הבוקה נעשה בעייתי יותר ככל שהצמצם פתוח יותר (יש להבחין בין עומק השדה לבין איכות הבוקה), ככל שמרחק המיקוד קטן יותר, ככל שהרקע מרוחק יותר וככל שהרקע ניגודי יותר. הבעייתיות באה לידי ביטוי בקונטרסט גבוה מדי באזורים שמחוץ לעומק השדה שלא רק מושך תשומת לב מיותרת אלא אף מלווה באברציות כרומטיות בולטות מסביב לאזורים בהירים. עדשות שונות "מכילות" את הקונטרסט במידה שונה של הצלחה. לא יפתיע אתכם לדעת שעדשות יקרות נוטות לעשות זאת טוב יותר מעדשות זולות.

חדות: ככל שהדבר נוגע לעדשות, אין תכונה שמטרידה את מנוחתם של יותר צלמים מאשר החדות. כושר ההפרדה של מרבית העדשות נמצא בתחום שבין 6-6.5 מיקרון, כלומר ששתי נקודות שהמרחק בין היטליהן על סרט הצילום או על החיישן קטן מ-6 מיקרון ייראו בתצלום כנקודה אחת. רק עדשות מעטות מסוגלות להפריד 5 מיקרון ויחידות סגולה הן בעלות כושר הפרדה של 4.5 מיקרון. כושר ההפרדה של העדשה משפיע רבות על מידת הפירוט של התצלום ברמת הפיקסל, במיוחד כשהחיישן עתיר פיקסלים. לעומת זאת, הגורם המשפיע ביותר על מראה התמונה בכללותה הוא המיקרו קונטרסט. למרבה הצער, עדשות בעלות כושר הפרדה גבוה וקונטרסט נמוך נפוצות הרבה יותר מעדשות בעלות קונטרסט גבוה וכושר הפרדה בינוני. שוב, מספר עדשות מתוצרת Zeiss בולטות לטובה מבחינה זו.
הדירות: מידת החדות והקונטרסט של עדשה אינה שווה בכל שטחה. ככלל, כושר ההפרדה והמיקרו קונטרסט במרכז התמונה גבוהים יותר מאשר בשוליה. הדבר בולט במיוחד בעדשות ישנות המיועדות לשימוש על מצלמות פילם (הפילם רגיש פחות לזווית פגיעת קרני האור מאשר חיישנים דיגיטליים ולכן תופעות איבוד החדות בשוליים וה-vignetting אינן באות בו לידי ביטוי באותה המידה) ובעדשות פריים מהירות מאד (עדשות כאלה ממוטבות לחדות גבוהה רק באזור מרכז הפריים במפתחי צמצם רחבים). הדירות גבוהה של החדות והקונטרסט בעדשות מהירות מחייבת הרכבה של אלמנטים אופטיים א-ספריים. הליטוש של מרכיבים אלה הוא ברוב המקרים ידני ולכן הם מייקרים מאד עדשות שעושות בהם שימוש. אחת הדרכים לגלות האם עדשה מסויימת מכילה אלמנטים א-ספריים היא לבחון את הסימטריה של "בועות" האור באזורים שמחוץ לתחומי עומק השדה בצמצם פתוח: עיגולי אור סימטריים מעידים על כך שהעדשה מכילה זכוכית כזאת. לעומת זאת, עיגולי אור אליפטיים מעידים על מבנה אופטי פשוט יותר.

"התנהגותה" של עדשה ביחס לכל התכונות האלה יוצרת את האופי שלה. שתי עדשות בעלות ספציפיקציות דומות לכאורה עשויות לתת לתצלומים המופקים באמצעותן תכונות שונות לחלוטין. למשל, נסו לצלם פורטרט בעדשת מאקרו ובעדשת טלה-פוטו בינונית שאיננה מיועדת למאקרו ותיווכחו שהתחושה העולה משני התצלומים שונה לחלוטין. קיימות עדשות שצירוף התכונות שלהן ייחודי עד כדי כך שניתן לזהות תצלומים שהופקו באמצעותן. למרבה הצער, אופי הוא עניין יקר ככל שזה נוגע לעדשות.

הגעתם עד כאן? מצוין. כעת קחו את מה שכתבתי למעלה וציירו מסביבו סוגריים עבים. כל הניואנסים האלה אינם ברורים למי שאינו יודע כיצד לחפש אותם. תכונות העדשה הן כאין וכאפס לעומת הראיה והיצירתיות של הצלם. למעשה הן יהיו משמעותיות רק בתצלומים שהמתבונן יתעכב עליהם מסיבות אחרות לגמרי.

Mario Giacomelli, Paessagio No. 17, 1956

.