ערכו של המטען התרבותי

אתר התמונות החברתי Flickr מציע לחבריו שרות בשם 'DeleteMe'. זוהי קהילה שמזמינה את המשתתפים להעלות תצלומים המיועדים למחיקה מן הדיסק הקשיח שלהם. המשתתפים האחרים מעלים טיעונים בעד ונגד המחיקה ונערכת מעין הצבעה. גורלה של התמונה נחרץ כשעשרה משתתפים מצביעים בעד מחיקתה. לחילופין, התמונה "ניצלת" אם עשרה משתתפים מצביעים בעד שמירתה. זוהי דרך לקבל ביקורת מהירה על תצלומים.

לפני מספר שנים חמד לו אחד המשתתפים בקהילה לצון והעלה להכרעה את אחד מתצלומיו של Henri Cartier Bresson. כצפוי, עד מהרה נמצאו עשרת המקטרגים שהצביעו בעד מחיקת התמונה (רק ארבעה הספיקו להצביע בעד הצלתה). הטיעונים למחיקה נגעו לחוסר החדות הכללי בתמונה ולעומק השדה הגדול מדי. היה אפילו מי שהציע לחזור ולביים את הסצנה, והפעם להשתמש בחצובה.

Henry Cartier-Bresson, Hyères, 1932

 מעבר לערך הבידורי שבסיפור הזה, עולה כאן שאלה בדבר מה שנקרא באנגלית literacy, או בתרגום חופשי "המטען התרבותי". כל מי שלמד אמנות יודע שהשנה הראשונה (ולפעמים גם השניה) ללימודים מוקדשת בעיקר להקניית ידע בתולדות האמנות. ההיכרות המעמיקה עם זרמים אידאולוגיים וסגנוניים באמנות, כמו גם עם עבודתם של יוצרים בולטים, נחשבת ליסוד הכרחי על פי האסכולה האקדמית הקלאסית. יש בכך היגיון רב: התעמקות בתולדות האמנות מעניקה ליוצר הצעיר פרספקטיבה שמעמידה את האמנות שלו ביחס למה שנעשה בעבר ונותנת בידיו כלים ביקורתיים משוכללים. אחת הרעות החולות של ביקורת התמונה המקוונת היא הבורות: מרבית המבקרים ניחנים בכישורים אנליטיים דלים למדי שמתבטאים בביקורת שטחית. במקרים רבים הביקורת אינה מגיעה לקרסוליה של היצירה העומדת לחוות דעת (כפי שקרה גם בדוגמה שנידונה למעלה). לימודי האמנות הקלאסיים כוללים גם צד מעשי. כל אחד מהתלמידים נדרש לדעת כיצד ליישם טכניקות שונות, מהעתקה מדויקת ועד שימוש בפרספקטיבה ליניארית (הצלם Alain Briot כתב מאמר מדכא למדי על הדרישות האקדמיות בהן נתקל משהתקבל ללימודים ב-École Nationale Supérieure des Beaux-arts בפריס). המיומנות הטכנית נתפסה, לפחות בעבר, כרגל השניה של האמן (בצד ההיכרות עם עבודתם של המאסטרים). הדרך אל הגדולה עברה דרך שנים של חיקוי ושל עבודה תחת חסותם של אושיות הדור (או לפחות של הליכה בעקבותיהם). על פי האסכולה הקלאסית, שילוב של היכרות תיאורטית עם אמנות העבר ושל פיתוח "מיומנויות סדנא" (atelier) הוא תנאי בסיסי שבלעדיו אין אדם יכול להיחשב לאמן ראוי לשמו. יש לשים לב לכך שהאומנות והאמנות בלתי ניתנות להפרדה לפי תפיסה זו.

הדרישות הפומפוזיות האלו הן במידה רבה נחלת העבר. הולדת האמנות המודרנית בסוף המאה ה-19 בישרה על שחרור של הרוח מכבלי ה-atelier. אומנות החיקוי ירדה מאד בחשיבותה והעסקת שוליות יצאה לחלוטין מן האופנה. בהתאם לכך, בתי הספר המודרניים לאמנות שוב אינם דורשים מתלמידיהם להצטיין בטכניקה מעשית קלאסית. למרבה השמחה הם מציבים במרכז תכנית הלימודים שלהם דווקא את החשיבה ואת היצירתיות. מאידך, המטען התרבותי לא איבד מחשיבותו אפילו במעט. להיפך: כל אמן נדרש כיום למקם את יצירתו במרחב התרבותי, ההיסטורי והאידאולוגי אם הוא רוצה שיקחו אותו ברצינות. במלים אחרות, עליו לומר משהו באמצעות האמנות שלו.

Egon Schiele, Agony, 1912

כמי ש"חי" בקרב קהילת הצילום המקוונת אני מקונן על החזרה לימים הבתר-מודרניים. המקבילה הצילומית של ה-atelier, הלא היא הטכניקה להיבטיה השונים, שבה ותופסת מקום מרכזי במה שנקרא בטעות "אמנות הצילום". כללי האצבע הפשטניים של הקומפוזיציה הופכים לחוקים שדרושה סיבה טובה להפר אותם; החדות, הנקיון וטשטוש הרקע הופכים ל"איכות התמונה"; החיקוי הפשוט, הוולגארי, הופך לגיטימי; המצלמה מחליפה את האדם שמאחוריה. ככלל, מגבלות המדיום שהיוו את הבסיס ל"שפה הצילומית" במשך יותר ממאה שנים מקבלות יחס של מכשלות שיש להתגבר עליהן באמצעות רכישת ציוד חדיש יותר (ומן הסתם יקר יותר). ומה על האמירה? על המסר? מה על ההתייחסות לדורות הקודמים? מה על המטען התרבותי של הצלם/אמן? קול דממה דקה.
אינני מהפורמליסטים. אינני חושב שכל מי ששואף ליצור אמנות חייב ב"רשימת קריאה" כזאת או אחרת. אבל לדעתי השכלה הומאנית רחבה תסייע לכל אמן לפתח את הראיה שלו. הרחבת האופקים היא מעין מפעל חיים. היא מעניקה לנו את האפשרות ללמוד גם מניסיונם של אחרים. היא הופכת אותנו אמתפיים יותר, חכמים יותר, אנושיים יותר. והיא מסייעת לנו ליצור אמנות קומוניקטיבית ומשפיעה יותר. לכן, קראו הרבה. שירה, רומנים, ספרי אמנות, ביוגרפיות. החזיקו כל העת ספר בתיק ועוד אחד או שניים ליד המיטה. הפיקו את המירב מהיותכם בני אדם.

.