בעינינו או בעיני רוחנו?

Roman Drits הוא צלם לטבי צעיר בעל סגנון חזק וייחודי. סדרת העבודות האחרונה שלו, Auftakt, מציגה תצלומים רגעיים ופשוטים מאד, כמעט תצפיות אקראיות, כשהם עטופים בנייר צלופן חורפי, כהה ועכור. זאת עבודה אינטרוספקטיבית. למתבונן אין דרך להבין את מהותה ואת ההקשרים הפנימיים הממלאים אותה. הוא יכול רק להתרשם מן האווירה האופפת את התצלומים, לחוש במשקלם ולהקשיב לשקט העמוק שלהם. בסופו של דבר כל מתבונן יראה את העבודה בעיניו ויתאים אותה לעולם האסוציאציות הפרטי שלו.

העבודה הזאת של Drits ממחישה היטב את מהותה של היצירה האמנותית: כשלעצמה היא אילמת. היא מקבלת משמעות רק מתוך חוויית החישה שלה, דרך עיניו, אזניו ועורו של הצופה. "תפקידו" של האמן רק לגרות את חושיו של הצופה, להעיר את דמיונו ואת רגשותיו מתרדמתם. כל היתר נתון לאינטרפרטציה ולהבנה סובייקטיבית. מכיוון שכך האמנות זקוקה לאבסטרקציה, למרווח בין האמירה לבין ההבנה. הוגה הדעות Ernst Gombrich כתב ב-1960 בספרו Art and Illusion על חלקו של המתבונן - the beholder's share - במתן של משמעות ליצירות אמנות. לדבריו אין בנמצא "מבט תמים"; התפיסה של אמנות מושפעת מהשקפת עולמו של המתבונן, מנסיונו, ממצב הרוח הרגעי שלו ומידיעותיו.

לעומת סוגות אמנותיות אחרות, הצילום לוקה בחסר במרווח שהוא משאיר למתבונן. ככל שהקומפוזיציות שלנו "נכונות" יותר, ככל שהתצלומים שאנחנו מפיקים עשירים יותר בפרטים, ככל שהצבעוניות והטונאליות שלהם ריאליסטיות יותר, ככל שהם מפורשים יותר, כך הם מאבדים מערכם כיצירות אמנות. למרבה הצער הכלל הזה לא בהכרח עובד בכיוון ההפוך: אבסטרקציה מופרזת, כזאת שאינה מותירה ביצירה רמזים מספיקים לכוונתו של האמן, עלולה להותיר אותנו אדישים. אמנות זקוקה לנקודת מגע: לרעיון או לתחושה שיקשרו אליהם את רגשותיו של המתבונן. המתח הנוצר בין שני הכוחות המנוגדים האלה, הקונקרטי והאבסטרקטי, מחזיק את תשומת ליבו של המתבונן. כמו בתצלומים של Drits.

Roman Drits, from Auftakt

.