פילם: האורות והצללים

תארו לעצמכם כרטיס זיכרון קטן. זעיר. כזה שיכול להכיל לכל היותר 36 תצלומי JPEG.

תארו לעצמכם שהמצלמה שלכם היתה מוגבלת למיקוד ידני בלבד.

תארו לעצמכם שהייתם צריכים להסיר את העין מהעינית לאחר כל חשיפה כדי שתוכלו לחשוף שוב.

תארו לעצמכם שערך הרגישות המירבי של המצלמה שלכם היה ISO400.

תארו לעצמכם שלא ניתן היה לשנות את ערך ה-ISO בין חשיפה לחשיפה, שלא לדבר על ISO אוטומטי.

תארו לעצמכם שלא הייתם יכולים לצפות במה שצילמתם אלא 24 שעות לאחר ששלפתם את כרטיס הזיכרון מתוך המצלמה, קל וחומר למחוק אותם.

תארו לעצמכם שלא ניתן היה לערוך את התצלומים לאחר החשיפה.

תארו לעצמכם שעלות ההפקה של כל תצלום היתה שקל וחצי.

תארו לעצמכם שלא היתה דרך אחרת.

 
האם הדרך בה אתם מצלמים היתה משתנה? חלקכם היה ודאי מוותר על התענוג מלכתחילה: חלק גדול מן הקסם של הצילום בימינו נובע מן החופש לחשוף כאוות נפשנו. בחינם וללא דאגות. יצירתו של תצלום "טוב" היא פונקציה של הסתברות סטטיסטית: ככל שמספר החשיפות גדל כך הסיכוי ליצור תצלום שכזה עולה. אין צורך לחשוב. אנחנו רואים משהו מעניין, מכוונים את העדשה לאותו מקום ו"יורים צרור". המצלמה כבר תדאג לכל השאר. אם התוצאות אינן טובות מספיק זה משום שהמצלמה פשוטה מדי או מיושנת. החלפתה באחרת תפתור את הבעיה ברוב המקרים. זו הוצאה גדולה, אבל חד פעמית (או לפחות – נמוכת תדירות). למעשה אנחנו מתייחסים להוצאה הזאת כאל השקעה: אנחנו משלים את עצמנו שהמצלמה החדשה תגדיל את הסיכוי שלנו לראות שכר בעמלנו.

סדרת המגבלות שמניתי למעלה היתה משפיעה ודאי קודם כל על כמות החשיפות שלכם. הייתם נעשים קמצנים; הייתם לומדים לוותר על חשיפות שלא היו משמעותיות עבורכם. מן הסתם הייתם ערים יותר למכשולים הטכניים העומדים בפני חשיפה טובה, אבל השינוי שהיה חל בכם היה עמוק יותר; הצורך לעצור ולגלגל את הסרט ולכוון את המיקוד היה מאיט את הקצב שלכם ומאפשר לכם להתנתק לרגע מן העינית ולראות. הייתם סבלניים יותר. אולי הייתם אפילו מעורבים יותר בסצנה שלנגד עיניכם. אולי הייתם מניחים לעיניכם היגעות ונותנים תשומת לב לחושים אחרים. הרגישות המוגבלת של הסרט היתה מאלצת אתכם להיות רגישים יותר לאור, לחוש אותו באופן ברור יותר ולהחליט כיצד לטפל במימד הטמפוראלי של החשיפה: בתנועה, במקצב, ברגע. הניתוק בין החשיפה לבין הצפיה בתוצאה היה "מצנן" את הזכרון האמוציונאלי של התצלומים ומיטיב ללמד אתכם היכן שגיתם. הוא היה מכניס בכם משמעת.

הצילום הדיגיטלי והצילום בפילם הן שתי אוּמנויות נפרדות. התוצאה הסופית שלהן אולי דומה, אבל הלך הרוח שלהן שונה. הן אפילו לא מתחרות זו בזו; אדרבא, הן משלימות זו את זו ויכולות לחיות בשלום זו לצד זו. לכן הוויכוח איזו מהן עדיפה מיותר. יחד עם זאת, האחת עשויה להפרות את השניה. כשאני מצלם במצלמה דיגיטלית אני מאמץ כמה מן ההרגלים שרכשתי כשצילמתי בפילם: אני עובד לאט, ממעט בחשיפות ומחפש את האור ה"נכון". כשאני מצלם בפילם (זה קורה רק לעתים רחוקות) אני מאמץ את הביטחון בתוצאה של הצילום הדיגיטלי. אינני חש נוסטלגיה לפילם (טוב, אולי מעט), אבל אני מכיר בחשיבותו לאבולוציה שלי כצלם. אני עדיין משתמש בו לפעמים כי הוא משחיז אותי. לא, התצלומים שאני יוצר באמצעותו אינם "טובים" יותר. להיפך, שתי קופסאות הנעליים המלאות בכישלונות ישנים הן אלה שעושות אותי לצלם טוב יותר.

.