על המצב האנושי

אחד הנושאים הקלאסיים שהעסיקו צלמים מאז שלהי מאה ה-19 היה ״המצב האנושי״. הז׳אנר האמנותי הזה הוא אולי הצילומי מכולם. הוא נהנה מן האובייקטיביות המכאנית של המצלמה, מיכולתה לתאר כמות גדולה של פרטים בשבריר שניה. והוא תמיד מעניין: תצלומים של אנשים, בקונטקסט של סביבתם או בהיעדרו, מרתקים אותנו באופן אינסופי ואין זה חשוב אם הם מוכרים לנו או זרים גמורים. בתודעתנו קיים קשר חזק בין תצלומים של המצב האנושי לבין המציאות. כאשר אנחנו נתקלים בתצלום כזה אנחנו מאמינים לו. התצלומים האלה משתמשים בקוד אסתטי שמשמעותו התרבותית היא ״אמת": הם ממעטים לעשות שימוש באבסטרקציה מכוונת ובקישוט צורני. לעומת זאת, הם נוטים לשמור על לוח טונאלי שקט ועל עומק שדה גדול. התוכן תמיד קודם לצורה. המוסכמה התרבותית הזאת מושרשת בנו עמוק כל כך עד כי שימוש באסתטיקה התיעודית הזאת למטרה אמנותית גורם לנו חוסר נוחות ניכר. זהו כוחם של אמנים דוגמת Jeff Wall הקנדי.
 

Jeff Wall, Mimic, 1982

אולם דווקא התופעה ההפוכה, דהיינו שימוש באסתטיקה קישוטית בתצלומים תיעודיים, היא חיזיון נפרץ בהרבה בימינו. לא מכבר התפרסם בעיתון הבריטי The Guardian קולאז׳ מתצלומיו של Lee Jeffries, צלם חובב שנוהג לצלם חסרי בית בערים שונות ברחבי העולם.

התחושה הראשונה שעולה בי למראה הקולאז׳ הזה היא תחושת שפע: הוא נדיב, גדול מימדים, עשיר בטונאליות שלו ובפרטי הפרטים שמסתתרים בו. אבל אז אני מתחיל להתמקד, לבחון כל דיוקן בפני עצמו, ופתאום משתלטת עלי תחושת ריקנות. כל אחד מהפורטרטים האלה הוא קליפה; אינני יכול לקשר בין המסכות לבין רגשות אנושיים אותנטיים. 

Photograph: Lee Jeffries

אין ספק שהתצלומים, כל אחד בפני עצמו וכולם ביחד, עשויים היטב. הטונאליות שלהם עשירה, מלאה. הם ממוסגרים כהלכה ומשתמשים בעומק שדה קטן. אבל הם מנותקים מהמסורת הארוכה של הצילום הדוקומנטרי. אלה אינם תצלומים של המצב האנושי. זו נראית כמו תצוגה של ראשי חיות מפוחלצים התלויה בטרקלינו של חובב צייד מן המאה ה-19. המצולמים מנותקים ממקום ומזמן, חסרי קונטקסט, חסרי רגשות, מסכות. המבט בעיניהם מתגונן, מסתיר במקום לגלות. חווית הצפיה בקולאז׳ הזה איננה הומאניסטית: אינני מרגיש שאני מתבונן בפניו של אדם, אלא בתמונה. הסקרנות המתעוררת בי נוגעת לטכניקה בה השתמש הצלם ולא לסיפורו של האדם המתואר בתצלום. כל זה לא נגרם רק מהדגש של Jeffries על האסתטיקה הצורנית, אלא גם (ובעיקר) מהיעדר אמפתיה בין הצלם לבין נושאיו.

Photograph: Lee Jeffries

המפגשים האלה היו חפוזים, שטחיים, ונשאו אופי עסקי (Jeffries נוהג לשלם למצולמים שלו כמה מעות). התוצאה העגומה היא כזאת: לא רק שאינני חש הזדהות חזקה יותר עם דרי הרחוב, נוצר בי הרושם שהם עשויים להוות אובייקטים לניצול: תמורת כמה שקלים הם מוכנים לעשות כמעט הכל; אפשר לצלם אותם ולפרסם את התצלומים ללא צורך בקבלת רשות; אפשר להציב אותם בכל פוזה, להורות להם להעוות את פניהם כרצוננו, להוסיף לתצלומים דרמה ועניין בעת העיבוד, גם במחיר האמת.

Photograph: Lee Jeffries

חסרי הבית החיים ברחובות שלנו הם בני אדם שגורלם התאכזר אליהם. חברה מתוקנת היתה דואגת לכך שכל אחד מחבריה יזכה לבית, לפרטיות, להגנה מפני הקור בחורף ומפני השמש בקיץ, לבחירה מתי יהיה חשוף לעיני כל ומתי יהיה מוגן. כל עוד חיים בינינו אותם אומללים חובתנו כצלמים, כבני אדם, היא לתת ביטוי לסיפורים שלהם, לאנושיות שלהם. ההתיחסות אל חסר הבית כאל אובייקט ויזואלי נאה ותו לו לא רק שאיננה הוגנת, היא כמעט נפשעת. 

Don McCullin, Homeless Irishman, Spitalfields, London, 1969

.