שלוש מערכות - שלושה מצבי צבירה

כעת, כשכל הקלפים מונחים על השולחן, אפשר להתחיל בהשוואה. בשבועות האחרונים הוכרזו שלוש "סופר מצלמות": Fuji X-Pro 1, Nikon D800 ו- Olympus E-M5. אני מרשה לעצמי לכנות את שלושתן "סופר מצלמות" מאחר שכל אחת מהן מהווה ראש חץ של תפיסה פונקציונאלית מסוימת בצילום הדיגיטלי. לא אקשר כאן למקורות מידע ספציפיים מכיוון שבשלב זה רוב המידע הוא שיווקי וסובייקטיבי. מי שירצה לדעת יותר - יתכבד ויחפש בעצמו.

מטבע הדברים, אתחיל עם הגדולה, החזקה והאומניפוטנטית בכולן הלא היא ה-Nikon D800 (גירסת ה-"E" שלה מרשימה אפילו יותר). המצלמה הזאת היא פאר היצירה של פילוסופיית ה-DSLR. היא טוטאלית, חסרת פשרות. הרזולוציה של החיישן שלה חסרת תקדים במצלמות שאינן שייכות לקבוצה האקסקלוסיבית של הפורמט הבינוני ובהתאם לכך היא צפויה להפיק את התצלומים המפורטים ביותר שאפשר להעלות על הדעת במצלמה פחות-או-יותר ברת השגה. העדשות הן הגבול. זוהי המצלמה שמגשימה לראשונה את הפוטנציאל של החיישן הגדול. התצלומים שיתקבלו ממנה יעלו במידת הפירוט שלהם על כל פילם שיוצר אי פעם. יש לומר: מצלמות אחרות יפיקו תצלומים נקיים יותר ברגישות גבוהה-מאד, אבל צלם שלא יכול להסתפק ב-ISO6400 יתקשה להסתפק גם ב-ISO25600. עבור רוב רובם של בני התמותה ההבדל חסר משמעות. מגוון העדשות המתאימות למצלמה הזאת עצום. מצד שני, רק מעטות ביניהן מסוגלות לנצל את הפירוט הפוטנציאלי של החיישן, וגם הן - רק במפתחי צמצם מסוימים. פינות התמונה יהיו תמיד רכות מעט (אינני מוצא בכך טעם לפגם, אבל אני מניח שהרכות הזאת תטריד את שלוות נפשם של רבים מרוכשי ה-D800 ובמיוחד את רוכשי ה-D800E). מבחינה פונקציונאלית אין במצלמה הזאת חדש. היא גדולה, כבדה וחסונה. יש לה נוכחות משמעותית בפני עצמה, ללא תלות בעדשה המורכבת עליה. לכן היא מתאימה במיוחד לעדשות זום גדולות. מבין שלוש המצלמות המתוארות כאן, ה-D800 היא המגוונת ביותר בשימושים שלה. לא יהיו לה חסרונות משמעותיים לעומת כל מצלמה אחרת בצילום נוף, בצילום עיתונאי, בצילום טבע, בצילום אופנה, בסטודיו, בצילום ספורט או בצילום אירועים. אם תרצו, זוהי מצלמת ה-P&S הטובה ביותר בעולם. החיסרון של מצלמות דוגמת ה-D800 נובע מהיתרונות הרבים שלה: מאחר שהיא מהווה מכונה כמעט מושלמת, היא לא משאירה הרבה מרחב למרכיב ההומאני של הצילום. קשה לי לדמיין שימוש אישי, אקספרסיוניסטי במצלמה כזאת. אפילו כשאני מצלם באחד מאבותיה תחושת הפוטנציה המכאניסטית מצמיתה את היצירתיות שלי. הנוכחות של המצלמות האלה דומיננטית מדי. אחיזתן דורשת תשומת לב. בגלל המשקל והגודל וכל המתגים, הכפתורים, החוגות והמסכים. מניסיוני, הנוכחות של המצלמות האלה מפריעה לצילום אנשים. לא רק בצילום רחוב או בצילום דוקומנטרי. היא פוגמת גם בפורטרטים. המצולם עלול לחוש שלא בנוח כאשר תשומת הלב של הצלם איננה נתונה לו במלואה. כאשר הצלם מתבונן דרך העינית הקופסה השחורה הגדולה מסתירה את פניו ונוטלת משהו מן האמון השברירי הנחוץ לכל פורטרט טוב.

המצלמה השניה בין השלוש היא ה-Fuji X-Pro 1. הגשטאלט שלה הפוך מזה של ה-D800: היא מוגבלת. יותר מכך, מוגבלות היא ה-raison d’être שלה. מגוון העדשות המתאימות לה קטן עד מאד ואין בו (לפחות נכון להיום) אפילו זום אחד לרפואה. היא איננה מהירה במיוחד לתפעול וחסרת מנגנון כלשהו לייצוב התמונה. "איכות התמונה" שהיא מציעה אמנם נמנית על הגבוהות ביותר שניתן למצוא, אבל במחיר דומה למחירה אפשר להשיג מצלמות בעלות איכות תמונה עדיפה (וחיישן גדול יותר). למרות מוגבלותה, ה-X-Pro 1 היא אחת המצלמות הקלות ביותר להפעלה בעידן הדיגיטלי. הממשק שלה אנלוגי בחלקיו החשובים ביותר ומאפשר שליטה מהירה ללא צורך להציץ במסך כלשהו; העינית שלה ממוקמת בפינת הפאנל האחורי ומאפשרת קומפוזיציה בשתי עיניים פקוחות; ולבסוף, המבנה שלה חזק, היא קלה מספיק וכבדה מספיק בעת ובעונה אחת והיא נוחה מאד לאחיזה - אולי יותר מכל מצלמה אחרת. כל אלה עושים אותה מצלמה כמעט אורגנית. כלי עזר לצלם שאיננו ממקד סביבו את תשומת הלב. המוגבלות שלה מבקשת מן הצלם להיות יצירתי, לחפות על חסרונותיה. זאת אחת ממצלמות ה-P&S הגרועות שאפשר להעלות על הדעת, אבל היא מתאימה יותר מכל מצלמה אחרת לצילום אנשים. בגלל הצניעות שלה. בגלל קשר העין הבלתי מופרע. בגלל שהיא גורמת לצלם להיות ער יותר לסביבתו.

בניגוד לשתי הראשונות, המצלמה השלישית - Olympus E-M5 - היא פשרה. אין בה אפילו גרם אחד של טוטאליות. היא איננה מחוייבת לפילוסופיה כזאת או אחרת. מצד אחד העיצוב החיצוני שלה מסורתי (היא אולי מצלמת ה-SLR המובהקת ביותר שניתן למצוא כיום, למרות שכלל אין בה מראה). מצד שני היא "טכנולוגית" יותר ממצלמות רבות אחרות. היא הקטנה בין השלוש, החזקה והעמידה שבהן, המהירה שבהן, היציבה שבהן, המודולארית שבהן אבל גם בעלת "איכות התמונה" הנחותה שבהן. ולמרות זאת אין בה פלאש פנימי. מגוון העדשות שאפשר להרכיב עליה רחב יותר מאשר במקרה של Fuji וצר מאשר במקרה של Nikon. במיוחד חסרות עדשות זום מהירות המתאימות לה. "איכות התמונה" שלה ברגישות גבוהה תהיה ודאי גבוהה מספיק עבור רוב הצלמים, אבל לא יותר מכך. זאת אולי הטובה שבמצלמות ה-P&S הקטנות, הטובה במצלמות הרחוב והפורטרטים בין מצלמות ה"SLR" (בזכות הזריזות והעדשות הקטנות). ה-E-M5 מייצגת ניסיון להכניס את מירב הפונקציות לעטיפה קטנה, אבל חוסר המחוייבות שלה עלול להיות בעוכריה: יש מצלמות טובות ממנה לכל שימוש ושימוש. כפי שאמרתי, פשרה.

.