reality check

אזהרה: הפוסט הזה ירגיז כמה מכם. לכן, באופן חד פעמי, אני פוטר אתכם מן החובה לקרוא אותו עד תומו.

כמה זמן וכסף אתם משקיעים בשיווק עצמי? האם רכשתם דומיין ברשת ששמכם מופיע בו (למשל, shaulnaschitz.com)? האם אתם מחזיקים גלריה באחד מאתרי האירוח הפופולאריים (Tumblr, Flickr, Deviant art, smugmug או דומיהם)? האם אתם מתחזקים אותה כהלכה (מוחקים ממנה תצלומים שסר חינם בעיניכם ומחליפים אותם בחדשים)? האם אתם מעלים תצלומים או מקשרים אליהם באמצעות ערוצי ההפצה הויראליים (facebook, twitter, google+...)? אם יש לכם שאיפות כלשהן להעלות את הצילום שלכם על פסים מקצועיים, קרוב לוודאי שהתשובה לחלק מהשאלות האלה חיובית. וכעת לשלב השאלה הגסה: כמה פעמים קיבלתם פניה מאדם שאינכם מכירים, שנתקל באחד התצלומים שיצרתם ושמעוניין להשתמש בו לצרכיו? האם אותו אדם הציע לשלם לכם בעד הזכות להשתמש בתצלום? האם מישהו התרשם מעבודתכם עד כדי כך שקיבלתם הזמנה לעבודה? כנראה שלא.

זה לא עובד כך. הרשת מלאה עד לזרא בגלריות מקוונות, בתצלומי סטוק ומיקרו-סטוק, בתצוגות וירטואליות קבוצתיות ופרטיות של צלמים חובבים. כל צלם שמציג ברשת מלא בחשיבות עצמית ובטוח שיהיה עליו להדוף את המוני המבקרים האקראיים שרק מחכים עם ארנק פתוח בידם. אבל האמת המרה היא שרוב המשתמשים ברשת כמקור לתצלומים אינם מתכוונים לשלם לאיש. ההיצע הרי עולה על הביקוש עשרות מונים והאינפלציה הזאת מפחיתה את ערכו של התצלום המקוון עד קרוב לאפס. תוכלו לרדוף עד חורמה את מי שגונב לכם את היצירות, אבל כל שתוכלו לעשות הוא לבקש ממנו יפה להסיר את התמונה מן האתר שלו או לכל הפחות לציין את שם הצלם בסמוך אליה. בואו נודה על האמת: הרשת איננה מהווה מדיום אידיאלי לשמירה על זכויות יוצרים. כוחה באנונימיות שלה מצד אחד וב"חינמיות" שלה מצד שני. כל זב חוטם יכול, ברצותו, להעתיק כל תצלום, להסיר ממנו את המטא-דאטה ולחזור ולפרסם אותו בכל מקום שהוא ברחבי הרשת. תטענו שהדבר ידוע לכם, שאתם משתמשים ברשת רק על מנת ליצור מודעות לקיומכם כצלמים. אבל אותה אינפלציה של תצלומים ושל צלמים משמעותה שאיש לא יזכור את שמכם במשך יותר מחמש דקות. האם אתם זוכרים את שמות הצלמים שאתם נכנסים באקראי לגלריות שלהם?

ובכל זאת אתם מקפידים לתחזק את התצלומים שלכם ברשת. אתם עושים זאת מפני שאינכם יכולים להרשות לעצמכם להיעדר ממנה. אינכם יכולים לסבול את המחשבה שתחמיצו את ההזדמנות "להתגלות" (ע"י מי?). זה הרי דומה להשתתפות בהגרלת הלוטו: הסיכוי לזכות הוא אחד לכמה מיליונים, אבל גם ההסתברות הזניחה הזאת גדולה יותר מאשר הסיכוי לזכיה של מי שאינו משתתף בהגרלה. אם תחשבו על המשאבים שאתם משקיעים בגלריה המקוונת שלכם (אפילו אם אתם לא מקדישים לה יותר מאשר שעה בשבוע) תבינו את האבסורד שבלוגיקה הזאת. ה"חשיפה" שלכם תגדל רק אם תציעו למבקרים ערך מוסף משמעותי. אני, למשל, עורך בלוג ומשקיע בו חצי שעה או שעה מידי יום, ולמרות זאת לא קיבלתי יותר ממספר קטן של בקשות להשתמש בתצלומים שאני מפרסם בו (וגם במקרים בודדים אלה לא דובר על תמורה כספית כלשהי).

אם אתם בכל זאת רוצים ליצור לעצמכם "שם" כצלמים, תיאלצו למקד את שיווק העצמי שלכם בעבודת שטח. מדוע לא תתלו כמה הדפסים בבית הקפה השכונתי שלכם? תצלום עשוי להותיר רושם הרבה יותר חזק כאשר הוא תלוי על קיר, נתון במסגרת גדולה, מאשר כאשר הוא מרצד על גבי מסך מחשב. יותר מזה, הקשר שהמתבונן יחוש כלפי תצלום-שהוא-גם-אובייקט הוא אישי יותר, אינטימי יותר ומפתה יותר. השאירו את שמכם ואת מספר הטלפון שלכם מאחורי הדלפק וסביר להניח שעד מהרה תקבלו פניות מצידם של לקוחות פוטנציאליים. בעלי עסקים קטנים כמו פאבים, מסעדות, מספרות ואפילו מרפאות שיניים ישמחו לקשט את קירותיהם בתצלומים פרי יצירתכם. אל תהיו תאבי בצע; הציעו את ההדפסים האלה ללא תשלום. אם אתם באמת מוכשרים כפי שאתם חושבים, מירב הסיכויים שהמאמצים האלה ישאו פירות.

.