אז מה הבעיה שלי עם טכנולוגיה?

לפעמים יש לי את ההרגשה שסוקרים פה את הטכנולוגיה רק כדי להאנח ולשאול עוד איזו מכה הולכים הטכנולוגים להנחית עלינו...

אבנר ניר

אבנר, תודה לך על ההערה הזאת. היא גרמה לי לפקוח את עיני ולחשוב מדוע אני חש עוינות כזאת כלפי החידושים הטכנולוגיים התכופים בתחום הצילום. אנסה לכתוב על כך בפוסט הנוכחי, אבל לא בטוח שאצליח לסדר את המחשבות לכדי מאמר קוהרנטי.

אולי כדאי להתחיל מן העובדה שהטכנולוגיה עצמה איננה "טובה" או "רעה". אלה הן תכונות שאנחנו, המשתמשים בה, מעניקים לה. ההתפתחות הטכנולוגית בוודאי מאפשרת לנו כיום לצלם אחרת מאשר נהוג היה לפני עשור ואפילו לפני חמש שנים. השאלה היא כיצד אנחנו מנצלים את האפשרויות החדשות ולשם מה. הבה ונבחן את ההיבטים השונים של הטכנולוגיה הצילומית. זה יקל עלי להסביר מדוע הגישה שלי כלפי השימושים בהתפתחות הטכנולוגית ביקורתית במקצת. אז כך:

• מכאניקה והנדסת אנוש - המבנה הבסיסי של המצלמה, החומרים המשמשים בבניית מצלמות והאיכות ההנדסית של הרכבתן לא השתפרו בעשור האחרון. אולי להיפך, פחות ופחות דגמים נבנים מחומרים חזקים. בהכללה, תריסי המצלמה כיום פחות עמידים מאשר אלה שהיו בשימוש לפני עשור, פחות דגמים זוכים לאטימה בפני פגעי מזג האוויר והעיניות ברוב הדגמים קטנות יותר ומכסות שיעור קטן יותר משטח הפריים מאשר אלה שנבנו בעבר. כלומר, הנדסת האנוש של המצלמות עברה בעשור האחרון נסיגה, בוודאי כשמשווים מצלמות בעלות "רמת משתמש" שווה (נכון, יש גם מקרים חריגים). לדוגמה, אחת הבעיות הקשות שמלוות את טכנולוגיית ה-DSLR היא חדירת האבק לחלל המראה. עד היום, כ-13 שנים לאחר שהוצגה המצלמה הראשונה בקטגוריה הזאת, הבעיה הזאת לא נפתרה באופן משביע רצון אלא בידי יצרן אחד. האם קשה כל כך להרכיב מתחת לביונט תריס שייסגר בשעת החלפת העדשה או לייצר עדשות זום שאינן מרשות מעבר חופשי של אויר בעת התארכותן? אינני סבור כך, אבל נראה שהיצרנים לא ממהרים למנוע את חדירת האבק (לפחות לא בגופים ובעדשות הזולים יותר).
• אופטיקה - החלפת הפילם בחיישן מסיליקון גררה בעקבותיה ירידה דרמטית למדי באיכות האפקטיבית של העדשות. הצילום הדיגיטלי מבליט את תופעות החשכת הפינות, איבוד החדות בשולי הפריים והאברציות הכרומטיות. דנתי בכך לפחות פעם אחת בעבר ולא אכנס לדיון הטכני הזה כאן. בכל אופן, הצילום הדיגיטלי מחייב שימוש בעדשות גדולות יותר ומורכבות יותר על מנת לקבל את אותה איכות אופטית של צילום על גבי פילם. יותר מזה, ככל שרזולוציית החיישנים גדלה כך קשה יותר לייצר עדשות שיתנו את אותה איכות אופטית בכל שטח התמונה. האם המעבר לצילום דיגיטלי הביא עימו שיפור באיכות העדשות? בהחלט כן, אבל לאט מדי. רוב רובן של העדשות אינן במיטבן כשהן מורכבות על מצלמה בעלת חיישן צפוף. מצלמות ה-APS-C, למשל, מוגבלות לרזולוציה אפקטיבית של כ-20 מגה-פיקסלים. חיישנים בעלי צפיפות גבוהה יותר לא יציעו מידת פירוט גדולה יותר עקב מגבלת ההפרדה של העדשות. רק עדשות בודדות (ומיותר לציין - יקרות מאד) יצליחו להפיק את מלוא הפירוט מחיישן כזה, וגם אז - לא בכל מפתחי הצמצם שלהן. כיוון ההתפתחות הדומיננטי בטכנולוגיה של העדשות איננו קשור במישרין לתכונות האופטיות שלהן: מרבית דגמי העדשות מכילה מגוון רחב של רכיבים אלקטרוניים המסייעים למיקוד האוטומטי ולייצוב התמונה. העובדה שהיצרנים מעדיפים להשקיע דווקא בתחומים אלה איננה מקרית: מיקוד בלתי מדויק ורעד המצלמה הם שני המקורות העיקריים לחוסר חדות בצילום המודרני. אין לכך כל קשר לאיכות הזכוכית; זו אותה זכוכית בה נעשה שימוש בעידן הפילם. הסיבה העיקרית לכך היא תלותם הגוברת והולכת של משתמשי המצלמות במנגנונים אוטומטיים. נסה למקד עדשה כלשהי באופן ידני בעזרת העינית של מצלמת DSLR זולה יחסית ותבין בעצמך מדוע. נסה לאחוז מצלמה כזאת ביציבות, במיוחד כשהיא מחוברת לעדשת פלסטיק קלילה, ותבין מדוע.
• החיישן - כל נער יודע שחיישן התמונה, אותה טבלת סיליקון מלבנית, הוא לב ליבה של המצלמה. החיישן כשמו כן הוא: הוא חש את האור המגיע אליו דרך העדשה ומתרגם את האות האנלוגי (האור) לאות דיגיטלי (חשמל). שלב המרת האות הוא השלב הקריטי ביצירת התמונה הדיגיטלית. הדיוק בהמרה יקבע עד כמה התמונה שתתקבל תהיה חדה ונקיה מרעש. ההתפתחות הטכנולוגית של המצלמה הדיגיטלית היתה תלויה עד היום בהתפתחות של החיישנים יותר מאשר בכל מרכיב אחר בתהליך הפקת התמונה. איכות החישה של האור וההמרה של האור השתפרה מאד בעשור האחרון והיום היא מאפשרת להגביר את עוצמת האות עשרות מונים מבלי להגביר במידה רבה את מידת הרעש בתמונה. נראה ששיפורים נוספים בקליטת האור ובהמרתו ימשיכו להוביל את האבולוציה של המצלמות גם בעשור הקרוב.
• עיבוד האותות האלקטרוני - זהו "הצד האפל" של איכות התמונה המופקת במצלמה. עיבוד האותות הוא התהליך המורכב שבסופו נשמר בכרטיס הזכרון קובץ ה-JPEG, אבל צדדים אחרים שלו אחראים על מדידת האור, על המיקוד האוטומטי, על חישוב איזון הלובן ועל גאג'טים צילומיים כמו צילום פנורמי אוטומטי, צילום תמונות תלת מימדיות, זיהוי פנים ו-"HDR". העיבוד התקדם לאין שיעור מאז תחילת השימוש במעגלים אלקטרוניים במצלמות בסוף שנות השמונים של המאה שעברה. המצלמות המשוכללות ביותר כיום מסוגלות לדגום את האות מהחיישן עד 240 פעמים בשניה ולבצע מחזורי חישוב באותה מהירות מסחררת. עיבוד התמונה אחראי על הצבעים בפלט, על ניקוי הרעש, על החידוד הסלקטיבי ועל העקומה הטונאלית. יחד עם זאת, רבים מעדיפים שלא להשתמש בעיבוד התמונה שהמצלמה שלהם מציעה ולהחליף אותו בעיבוד מבוקר ופרטני מול מסך המחשב.

אם כן, כפי שנוכחנו לדעת לא כל ההיבטים הטכנולוגיים של הצילום מתפתחים באותה מידה ומן הסתם לא כולם זוכים לאותה תשומת לב מצד המשתמשים במצלמות. לא נטעה הרבה אם נאמר שאיכותה של מצלמה כלשהי נקבעת (על פי התפיסה הרווחת) אך ורק על פי תכונותיו של החיישן בו היא מצוידת. נוכל לצמצם את המשוואה עוד יותר ולקבוע שאיכותה של מצלמה שווה למידת הניקיון של התמונות שהיא מפיקה ברגישות גבוהה. אלא שהחיישנים, לעניות דעתי, כבר הגיעו לפרקם לפני שלוש או ארבע שנים. נכון, החיישנים החדשים ביותר עולים על בני הדור הקודם ומפיקים תצלומים מצוחצחים עוד יותר ומפורטים עוד יותר (לפחות בפוטנציה - העדשות אותן עדשות), אבל ההבדלים הולכים ונעשים פרקטיים פחות. בשלב כלשהו האור נעשה צהוב, כיווני, עכור וקלוש עד כדי כך שמעט רעש דיגיטלי בתצלומים לא יגרע מהם דבר. הם ממילא יהיו גרועים. לכן ISO12800 איננו בבחינת רגישות שימושית בשום מצלמה (למעט שימושים אקזוטיים כמו צילום ספורט באולמות וצילום מדעי). בחברה הטכנולוגית שלנו הצורך כבר איננו אבי ההמצאה. ההיפך הוא הנכון. ומכיוון שיש בעולם מצלמות המסוגלות לצלם ב-ISO200,000 יש בינינו רבים הסבורים שהם זקוקים להן. גם אם הם משתמשים במצלמות שלהם בעיקר בטיולים משפחתיים המתקיימים לאור השמש. מדוע זה צריך להטריד אותי? ובכן, לפני יומיים יצאתי לצלם בשלג. הסתובבתי בקיבוץ הקטן שלנו במשך שעה וחצי וכל אותה עת ירד שלג כבד למדי. לאחר חמש דקות המצלמה שבידי היתה לבנה. חום ידי המיס את השלג והמצלמה היתה רטובה לגמרי. כאילו טבלו אותה באמבט של מי קרח. למזלי המצלמה בה השתמשתי, כמו גם העדשה שהורכבה עליה, בנויה כדי לעמוד בתנאים כאלה. אבל זאת מצלמה יקרה. מצלמות אחרות שימשיכו לעבוד באותם תנאים יקרות עוד יותר. אין לי ספק כי העמידות לפגעי מזג האוויר היא תכונה שימושית יותר עבור רוב הצלמים מאשר, למשל, תמונה נקיה מרעש דיגיטלי באור קלוש. אם כך, מדוע מצלמות מעטות כל כך מכילות גומיות אטימה? ומדוע אלה שניתנו בהן גומיות כאלה יקרות כל כך? הרי זו טכנולוגיה ישנה ובסיסית. לעומת זאת, כל מצלמה ברמת הכניסה תצוייד בחיישן החדיש ביותר. אפילו אם היא תהיה עשויה, לצורך העניין, מקרטון. איכותה של מצלמה הרי שווה למידת הניקיון של התמונות שהיא מפיקה ברגישות גבוהה. לכן מרבית הצלמים תעדיף לרכוש את מצלמת הקרטון האמורה על פני מצלמה חזקה ואטומה מהדור הקודם, למרות שהאחרונה תהיה הרבה יותר שימושית עבורם. זאת אפילו לא שאלה של מחיר. אותו הדין נוהג בעדשות: רוב הצלמים המתלבטים בין רכישת עדשה חדשה, איכותית יותר, לבין רכישת מצלמה בעלת חיישן חדש יותר יבחרו בסופו של דבר במצלמה למרות שהחלפת העדשה תביא ברוב המקרים לשיפור ניכר בהרבה באיכות הטכנית של התצלומים שלהם. החיישן הוא הכל.

ה"ביצועים" המשופרים של המצלמות ובעיקר הטכנולוגיה הגבוהה המיושמת בהן מושכים אל ספירת הצילום טיפוסים שמעולם לא התעניינו בביטוי האישי הסגולי, ביצירתיות, אם תרצו ב"אמנות" שבו. דומה שהצילום שלהם נרתם כולו להדגמת היכולות המופלאות של חיישני המצלמות שלהם. במלים אחרות, ככל שביצועי המצלמות משתכללים כך ביצועי הצלמים מתרדדים. מובן שיש גם צלמים יצירתיים שמפיקים עבודות נהדרות, מעוררות השראה בעזרת המצלמות האלה. אלא שעבודותיהם טובעות באוקינוס רחב ידיים של תצלומים חסרי ייחוד בסגנון מסחרי, שאין בהם דבר מלבד איכות טכנית. וזאת הסיבה האמיתית שבגללה אני יוצא נגד הטכנולוגיה: היא הופכת את הצילום מאָמנות לאוּמנות. כיום קל כל כך להפיק תצלומים באיכות מסחרית מתקבלת על הדעת עד שהצלם אינו נדרש עוד לחשוב, או אפילו לראות. די לו במיומנות טכנית בסיסית. מכונות הצילום האלה שואבות את ההנאה שיש ביצירה מקורית, מכוונת היטב ואמיתית. במקום לחשוב כיצד הוא מרגיש או מה הוא רוצה לומר, עסוק הצלם בשאלה הרת הגורל האם מהירות התריס מספיקה לאורך המוקד או שמא עליו להגביר את הרגישות בסטופ. דיוק המיקוד האוטומטי של עדשה כזאת או אחרת או צמריר אבק שנדבק לחיישן מטרידים אותו יותר מהתצלומים שלו. איני רוצה להישמע נוסטלגי, אבל פעם זה לא היה כך. אם לחזור על משהו שכתבתי רק לפני כמה ימים:

בעוד שנים, כשתראו לילדיכם או לנכדיכם את התצלומים באלבום הוירטואלי שלכם, הם יראו בעיניכם נאיביים ופרימיטיביים, רועשים, רכים וחיוורים (מי יודע אילו התפתחויות טכנולוגיות מצפות לנו עד אז). לכל הפחות דאגו לכך שהם יהיו אמיתיים, שיהיו בהם רגשות, שתהיה בהם ראיה סגולית, שתהיה בהם חוכמה. ושתהיה בהם אהבה. את כל אלה אי אפשר להוסיף בפוטושופ.

וזו, בעצם, כל התורה.
.