התמונה המנטאלית

אני חייב לכם הסבר לאובססיה לציוד שלקיתי בה בימים האחרונים. ובכן, הכל מתחיל מהתמונה המנטאלית. כל בעל תחביב רואה בעיני רוחו תמונה עתידית של עצמו עוסק בתחביבו. התמונה הזאת היא לא יותר מפנטזיה רומנטית ולעולם אין היא עוסקת במהות. תמיד בעטיפות, במניירות ובתדמיות. לנו, חובבי הצילום, יש מבחר גדול של מודלים להרכיב מהם את התמונה המנטאלית שלנו. יש כאלה שמדמיינים את עצמם כצלמי אופנה דינאמיים, אחרים רואים בעיני רוחם צלם טבע מסור, חלקנו חושבים על עצמנו כצלמי סטודיו דקדקנים ויש כאלה שרואים בעיני רוחם צלם נוף סבלני ופרפקציוניסט. התמונה המנטאלית שלנו מאירה את דרכנו מתחילתה והיא זו שתקבע את הטמפרמנט הצילומי שלנו, את הנושאים שנעדיף וגם, בסופו של דבר, את הסגנון האישי שלנו. היא משפיעה עד מאד על השיקולים שלנו בשעה שאנחנו בוחרים את הציוד שנרצה להשתמש בו. הצרה היא שרק לעתים רחוקות יש קשר בין הפנטזיה המופרכת הזאת לבין המציאות: כשאני רואה איש מצלם את ילדיו לאור השמש האביבית במצלמת החיישן המלא שלו עליה מורכבת עדשה ענקית אני חש את כאבו. בתמונה המנטאלית שלו הוא משמש כצלם מן המניין באחד משבועוני הספורט הגדולים של שנות השמונים, אותם קרא בשקיקה בנעוריו. אבל רצה הגורל והוא פנה לקריירה אחרת, ארצית יותר והרבה פחות מרגשת. לא נותר לו אלא לצלם את ילדיו הצעירים בשעת משחקם כאילו היו אלה כוכבי טניס, או כדורגל, או גולף. אתם מבינים, עם הציוד שבידו ועם המיומנות שצבר בהפעלתו הוא יכול היה להיות צלם ספורט משובח (ללא שמץ של ציניות), אבל הוא כבר לא יהיה כזה. כשהוא נשאל מדוע הוא זקוק למצלמה כל כך משוכללת כדי לצלם את ילדיו הוא בא במבוכה. לך תסביר שהמצלמה נועדה להגשים פנטזיה בת 25 שנה שכבר לא תתגשם לעולם. זר לא יבין זאת. אפילו אשתו לא מבינה.

מהי התמונה המנטאלית שלי, אתם שואלים? ובכן, תמיד דמיינתי את עצמי כפוטוג'ורנליסט חסר מעצורים, מעט מחוספס, לא מגולח, בעל מגוון של הרגלים רעים. בפנטזיה שלי אני לובש את אחד מהווסטים מרובי הכיסים האלה, נפוח מקופסאות פילם, סוללות ופילטרים. אני מומחה לצילום דוקומנטרי גרגרי ויצאו לי מוניטין של אחד שמשיג את התמונה המשמעותית והחזקה מכל סיטואציה, בגשם, ברוח ובאבק. מיותר לציין שהתמונה המנטאלית הזאת היתה ונותרה דמיונית. בחיי היום יום אין ביני לבין אותו טיפוס שום דבר מן המשותף (אולי למעט כמה הרגלים מגונים), אבל היא חרותה בראשי מזה כמעט שלושים שנה ואין דבר שיזיז אותה משם.

אתמול הוכרזה מצלמה שהיתה מתאימה לצרכיו של אותו פוטוג'ורנליסט כמו כפפה ליד. מובן שאני לא זקוק לה; למען האמת יש פריטי ציוד אחרים שיהיו הרבה, הרבה יותר שימושיים עבורי. אבל ידידי הדמיוני, ההשראה שלי משכבר הימים, פתח פתאום את החלון והציץ החוצה לאחר זמן רב. אז מה הפלא שאמות הספים שלי קצת רועדות?

המצלמה הישנה של Jim Marshall, מגיבורי נעורי

אני יודע שזה נושא אישי, מעט רגיש, כזה שאנחנו לא ששים לשתף בו אחרים, אבל אשמח אם תספרו על התמונה המנטאלית שלכם. תודה.

.