אתה מצלם "ברצינות" כבר חמש שנים, אולי אפילו יותר. כבר ניסית הכל וסוף סוף התמקדת בז'אנר אחד ובמגוון קטן של נושאים. אתה מומחה בז'אנר הזה. אתה שולט בטכניקה של הצילום בעיניים עצומות, כל הציוד המתאים כבר ברשותך ואתה טוב. ממש טוב. רבים משבחים את עבודתך, ביניהם גם אורים ותומים. אפילו סיגלת לך סגנון אישי, ספציפי ובר זיהוי. ובכן, מה עכשיו?
רבים מאיתנו הגיעו לשלב באבולוציה הצילומית שלהם בו הם "תקועים" (ורבים אחרים יגיעו לשלב הזה בעוד כמה שנים). הצילום שלהם סקלרוטי. כלומר, הוא משובח אבל ספציפי. ההתמחות הארוכה בספקטרום צר של ז'אנר, נושאים וסגנון גורמת לראיה שלנו להתנוון. כמה זמן הקדשתם השבוע לצילום? העדות הטובה ביותר להסתיידות הזאת היא פחיתה בזמן אותו אנחנו משקיעים בתחביב שלנו. כמובן, לא צריך להגזים. אני עדיין נפעם לנוכח צלמים מתחילים שיכולים להפיק 300 תצלומים ביום אחד ואחר כך לשבת מול מסך המחשב ולמחוק תשעה מכל עשרה מבלי להניד עפעף, ועוד להעיד על עצמם שנהנו. אבל מה אם החלטת לצאת ולצלם ובמשך שעה של שוטטות הצלחת ליצור ארבעה או חמישה תצלומים? משהו בך התייבש. ההתרגשות אבדה. חדוות היצירה מתה. ובכן, כיצד יוצאים מהקטטוניה היצירתית?
למען האמת אינני יכול לענות על כך מניסיון. לפני כ-12 שנים הגעתי למצב כזה בפעם הראשונה. הצילום חדל לרגש אותי. זה היה תהליך הדרגתי ואיטי. במשך כמה שנים לפני כן הזנחתי את הצילום. הפסקתי לחפש אתגרים והתמקדתי רק בנושאים "קלים", נוחים. לא ניסיתי להתנגד לזה. הרשיתי לעצמי לדעוך והחל מראשית שנת 2000 לא נגעתי במצלמה במשך למעלה משלוש שנים. הפניתי את היצירתיות שלי למחוזות אחרים. בדיעבד, אני חושב שההפסקה הארוכה הזאת היטיבה עם הצילום שלי. כשחזרתי לאחוז במצלמה הייתי צלם חכם יותר, יצירתי יותר. למדתי לשלב את הטכניקה בראיה האישית שלי. גם התהליך הזה היה ארוך. בעצם עדיין לא מיציתי אותו.
פעם חשבתי שהצטיידות בעדשה חדשה, למשל, עשויה לצקת ביצירתיות שלי חיים חדשים. הייתי בטוח שקריאה של ספר צילום טוב אחת לכמה חודשים עשויה להזניק את הצילום שלי. אבל לא כך הדבר. ההמרצות המלאכותיות האלה קצרות מועד. מה שאנחנו זקוקים לו כדי להזין את היצירתיות שלנו לאורך זמן איננו כלים חדשים. אנחנו זקוקים להשראה. לפעמים ספר טוב (עלילתי, לא ספר צילום) מעורר בי את התאווה ליצור. הוא מרחיב את האופקים שלי, גורם לשינוי קטן אבל חשוב בראיה שלי. מוזיקה טובה, הבנות שלי, תנומה קלה בשמש של צהרי שבת אביבית, סרט חזק, שיחה עם אדם חכם ממני - כולם עשויים לשנות אותי מעט, להשרות בי חמדה ורצון ושמחת יצירה. זה בדיוק העניין: היצירתיות שלנו איננה וירטואלית! היא חלק חשוב בחיינו ה"אמיתיים". היא מאפשרת לנו לפרוק את רגשותינו, לבטא את מחשבותינו, לתקשר עם הסובבים אותנו. אם נפשכם עייפה שברו את השגרה: צאו לטיול קצר (השאירו את המצלמה בבית לשם שינוי), קפצו לפאב הסמוך למקום מגוריכם (כן כן, לבדכם), רכשו לכם ספר קריאה טוב, הצטרפו לקבוצת תיאטרון. אם הצילום שלכם יגע - סימן שחייכם יגעים. אז התנתקו ממסך המחשב, מהשגרה, ועשו משהו חדש.
.
שאול יפה. אני מאוד מזדהה עם הפוסט הזה.
השבמחקהוא ככ נכון, וגם קשה לביצוע.
הצטיידות בציוד יקר ולעיתים מיותר, זאת נחלה של הרבה מאוד תחומים.
אני מודה שגם אני "סובל" מהדרך הזאת לעיתים, של לתחזק את התחביבים שלי באמצעות רכישות.
אבל דווקא בצילום הדרך הזאת יותר מסוכנת,
ואני אצטט כאן את Kirk Tuck
Sad to think of a man sitting at a table covered with cameras and lenses and special flashes and super fast memory cards, but with no one to photograph.
http://visualsciencelab.blogspot.com/