 |
| Art: Diasuke Yokota |
אני אוהב את היצירה שלמעלה. אני יכול להביט בה במשך שעות מבלי להתעייף ואפילו אינני יודע מה מתואר בה. אינני יודע מדוע אני אוהב אותה. היא נוגעת בכל חושי, עוטפת אותי ומפעפעת אל תוכי ואינני יכול להסביר אילו תכונות שלה גורמות לי תענוג כזה.
הקשר שאני חש אל היצירה הזו איננו ניתן לתיאור מילולי. השפה האנושית (לפחות הלשונות שאני מכיר) מוגבלת מדי. היא משולה למוזיקה המנוגנת בפסנתר: כל אחד מהקלידים שלה מפיק צליל מוגדר, מדויק. יש ניואנסים שאי אפשר לחשוב או לבטא באמצעותה. האמנות, לעומת זאת, מנגנת בצ'לו. תויה משתמשים בסולם רציף ולכן היא יכולה להפיק את אותם תדרים אקראיים שחודרים דרך הקליפה שלנו ומרעידים את נפשנו.
אבל מוחנו עובד בדרך אחרת. הוא אינו מקבל את היעדר היכולת להבין (או להסביר) ומנסה להשתמש בכלים האנליטיים שלו על מנת להפוך את הקסם לביטוי מתמטי. לתוצר הניתן לתיאור, להכלה, לניתוח הגיוני. לאלגוריתם שתוצאותיו ניתנות לחיזוי ברמת דיוק של כך וכך ספרות מימין לנקודה העשרונית. ככל שאנחנו משכילים יותר, מיטיבים לנתח, מעורים יותר בתרבות הטכנולוגית, כך מוחנו נעשה דיגיטלי יותר. אנחנו מאבדים את יכולתנו להתפעם, להתרגש, להתרשם. להתאהב.
התרבות שלנו מלמדת אותנו שאין דבר שאינו ניתן למדידה. וכשהכל מדיד הכל בר השוואה: "איזו מוזיקה היא האהובה עליך ביותר?"; "איזה ציון בין אחת לעשר היית נותן לתמונה הזאת?"; "באיזו עדשה השתמשת?"... השאלות האלה רעות, רעות מאד.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה