הצעקות שלי מאתמול, מיותר לציין, אינן מייצגות את דעתי על עניין החדות. כשדרושה חדות ללא פשרות, כמו למשל בסוג מסויים של צילום נוף, בצילום ארכיטקטוני ובצילום מדעי, אין לצלם ברירה אלא להשתמש בחצובה כבדה ובחשיפה מושהית או מרוחקת. עם כל ההתקדמות הטכנולוגית אין עדיין בנמצא שיטה יעילה יותר למניעת רעידה. המייצבים המותקנים בעדשות ובמצלמות עושים פלאים, אבל הם פחות אפקטיביים מן החצובה הישנה והנאמנה.
אבל הטענה חורגת מעבר לטכניקה. לדעתי אנחנו מייחסים לחדות חשיבות מופרזת. למעשה אינני זוכר אפילו תצלום אחד שמידת החדות שלו קבעה האם הוא "טוב" בעיני. הטשטוש הוא חלק מן השפה של המדיום הצילומי. הוא טבוע עמוק בתרבות הוויזואלית שלנו. הוא קשור בעיני המתבונן לתנועה, לדינאמיות ולאור חלש. המקרה היחיד בו טשטוש עלול להפריע להנאה של מהתבונן מתצלום הוא כזה בו חוסר החדות נובע ממיקוד לא מדויק. במקרה כזה מרכיבים בעלי חשיבות משנית בקומפוזיציה מתוארים כאשר הם חדים בעוד הנושא (הסטאטי) מטושטש.
אם תסתכלו בתצלומים שנחשבים בעלי חשיבות תרבותית או היסטורית תיווכחו שרובם הגדול איננו עומד בסטנדרט החדות הנוכחי: רבים מהם לא היו זוכים להתפרסם כיום בעיתונים או בכתבי עת שמכבדים את עצמם. חלקם "סובלים" מטשטוש נראה לעין אפילו כאשר הם מודפסים בגודל צנוע.
 |
| Nik Ut, 1972 |
 |
| Alfred Eisenstaedt, 1945 |
 |
| Josef Koudelka, 1968 |
 |
| Henri Cartier Bresson, 1961 |
 |
| André Kertész, 1972 |
בואו נערוך ניסוי קטן. ניקח את תמונתו הידועה של André Kertész שצולמה בוונציה ב-1963:
ונחדד אותה במיטב הכלים הממוחשבים בניסיון "לשפר" אותה. הנה כך:
אין ספק שהגירסא השניה של התצלום חדה יותר, אבל האם היא "טובה" יותר? אינני בטוח. החדות הגבוהה מפנה את תשומת הלב של המתבונן אל המרקמים העשירים של האבן ושל הטיח בקדמת הסצנה. היא הופכת את התיאור שלה לריאליסטי יותר, אבל באותה שעה שואבת משהו מן הטמפרמנט של הסיטואציה. הבחור הקורא בספרו, שמשרה משלוותו על התמונה כולה, נראה פחות שלו כשהוא כלוא בין המרקמים הדרמטיים האלה. מורד הרחוב נראה כאילו הוא שטוף באור חזק מדי, אפילו מעיק. גם סירות הגונדולה שואבות יותר מתשומת לבו של המתבונן. לתחושתי, בתמונה מעין זו חוסר החדות הקל משפר את האינטגרציה בין מרכיביה השונים של הסצנה ומעניק לכל אחד מהם תפקיד תימאטי. החידוד גורם לפירוק של הסצנה לגורמיה. מעניין מה אתם חושבים.
איני טוען שחוסר החדות יפה לכל התצלומים, אבל גם החדות המושלמת, הקרה, אינה יפה לכולם. החדות, כמו הטונאליות והצבע, היא תכונה כמותית. תצלום יכול להיות יותר מאשר "חד" או "מטושטש". ישנם גם מצבי ביניים רבים שיכולים לשמש אותנו בשינוי האווירה והמסר בתצלומים שלנו. נדמה לי שדרגות הביניים האלה הולכות ונעלמות מהתרבות הצילומית. חדות גבוהה של הנושא נחשבת כיום לדרישה בסיסית מכל תצלום ללא קשר לז'אנר אליו הוא שייך ולמטרה אותה הוא משרת. יתכן שזו אופנה חולפת, אבל אני חושש שזה סימפטום נוסף של הטכניפיקציה שהמדיום הזה עובר בשני העשורים האחרונים. אנחנו רוכשים את הזכות לצלם תמונות חדות בכסף רב (חיישנים מפורטים יותר, אופטיקה איכותית יותר ומיקוד אוטומטי מהיר ומדויק יותר) ולכן אנחנו מפגינים את החדות בכל הזדמנות מבלי לחשוב האם היא באמת תורמת לכל תצלום.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה