קווים לדמותו של העשור הראשון של המילניום

היתה זו המצלמה הדיגיטלית שהפכה את התמונה המצולמת מאובייקט מוחשי, עשוי חומר מוצק לטביעת אצבע אלקטרונית - ישות חמקמקה שאין לה קיום פיזי. הנזילות של התצלום הדיגיטלי שנובעת מהיותו צף על שכבות דקות של מוליך למחצה נותנת לו גמישות אינסופית. כל חלקיק שלו ניתן למחיקה, לשכפול ולשינוי וגם השינויים שנעשים בו אינם חקוקים בחומר. הכל הפיך, הכל זמני, הכל וירטואלי. נתוני ה-RAW, התוצר הגולמי של המצלמה, אינם ניתנים אפילו לצפיה ישירה. קובץ ה-RAW דומה לגוש של גבינה צהובה שעל מנת להשתמש בו יש לפרוס אותו לפרוסות דקות. עיבוד הנתונים האלה אנלוגי לחילוץ הפרוסה בעלת השטח הגדול ביותר האפשרי מתוך הגוש. מקובל להשוות את עיבוד התמונה הדיגיטלי לתיקונים שנהוג היה לערוך בנגטיב בחדר החושך. השוואה כזאת נכונה אולי מבחינה פרקטית אבל היא מופרכת מבחינה פילוסופית: כל השינויים שבוצעו בפילם בשלבי הפיתוח וההדפסה היו קבועים בחומר. לאחר שפיתחת גליל של סרט שוב לא יכולת לשנות בו דבר. לאחר שהדפסת פריים כלשהו על נייר רגיש לאור לא היה באפשרותך לערוך בהדפס מניפולציה נוספת (למעט תיקון פגמים באמצעות מכחול דק). התצלום הדיגיטלי שונה. נתוני ה-RAW אמנם אינם ניתנים למניפולציה, אבל הם בשרניים מספיק כדי שאפשר יהיה לחלץ מתוכם אינטרפרטציות מגוונות. גם לאחר חיתוך פרוסת ה-JPEG מתוך גוש ה-RAW אפשר לשנות בה כהנה וכהנה, ליצור וריאציות שונות ולשמור אותן האחת ליד השניה.

קובץ ה-RAW הוא כחומר ביד היוצר. עיבודו הוא מעין משחק בעל חוקים מתמטיים מחד ואסתטיים מאידך, והאפשרויות בלתי מוגבלות. עיבוד התמונה, שהיה רע הכרחי בימי הפילם, הפך בעידן הדיגיטלי לענף חדש ומרתק של הצילום. הוא מעניין ויצירתי עד כדי כך שלעתים הוא מצמיח כנפיים, מתנתק מהמדיום הצילומי ויוצר שכבות חדשות של מידע חזותי על גבי התמונה המצולמת. הכל הרי וירטואלי, בבואה חסרת ממשות פיזית, חזיון תעתועים.

Brooke Shaden, The tumbleweed tale

וזה בסדר גמור. אמן רשאי להשתמש בכל חומר, כלי וטכניקה שעולים בדעתו. כל עוד הם משרתים יצירה מקורית. מצד שני, אילו ערכים מניפולציה כזאת משרתת (זכרו, הדיון הוא פילוסופי וחסר השלכות מעשיות)?

המכנה המשותף לכל התצלומים הוא האותנטיות שלהם. הם מייצגים את מה שהיה לפני המצלמה בשעה שנוצרו, ואין זה משנה אם הסצנה המתוארת בהם נטורליסטית או שהורכבה עבור התצלום. במובן זה כל התצלומים שקופים. עצם הצילום איננו יוצר מידע חדש שלא היה בנמצא ממילא. כלי המניפולציה הדיגיטליים שונים; מטרתם להוסיף לתצלומים אינפורמציה חזותית מלאכותית, פרי מוחו של האמן (או של מהנדס התוכנה). השינויים הנערכים בתצלומים משרתים מטרות שונות ומשונות, ממתן ביטוי ויזואלי לרעיונות מופשטים ועד הגברת האימפקט הרגשי של התצלום בעיניו של המתבונן האלמוני. בכל מקרה, העיבוד הדיגיטלי תמיד מפחית מהאותנטיות של התצלום ולכן עושה אותו פחות תצלום ויותר, ובכן, משהו אחר.

Adam Burton, In good Company

יצדק מי שיטען שגם תמונות ה-JPEG המופקות במצלמה אינן אותנטיות. המצלמות הדיגיטליות אכן מתוכננות כך שיפיקו תצלומים מחודדים, רוויים ובעלי ניגודיות גבוהה. אפילו הפילם מתאפיין בצבעוניות סלקטיבית שלא נועדה לייצג את המציאות באופן מדויק אלא להתחנף אל המתבונן. אבל מעבר לחריקות האלה, השאלה היא לשם מה אנחנו מצלמים. האם מטרתנו לתאר את חיינו מנקודת המבט הייחודית לנו ותוך שימוש בראיה הספציפית שלנו? האם מטרתנו ליצור תמונות יפיפיות שירשימו את כל מי שייתקל בהן? האם מטרתנו לומר משהו חשוב, לעורר מחשבה ולשנות את המתבונן? והאם יש בתשובות לשאלות האלה כדי לשנות את ההרגלים שלנו ככל שזה נוגע לדרך בה אנחנו מעבדים את התצלומים שלנו?

הצילום הדיגיטלי הוא טכנולוגיה צעירה. למרות שתוך עשור אחד הוא שינה את כל ההיבטים של הצילום ושל התרבות הקשורה אליו, הוא ממשיך להתפתח ולהשתנות במהירות. העשור הקודם היה שעתו הגדולה של עיבוד התמונה הממוחשב, שנועד מלכתחילה רק למלא את החסר בטכנולוגיה החדשה הזאת וסופו שפרץ את כל הגבולות. מטבען של מהפכות טכנולוגיות שהן מציתות את הדמיון, אבל אני חושב שהגזמנו. העשור הראשון של המילניום ייזכר ודאי כעוד תקופה בתולדות התרבות הצילומית שבה הצורניות גברה על התוכן. זה קרה ב-1890, עם עלייתם של הסגנון הפיקטוריאליסטי ודפוס הפלטינה; זה קרה שוב ב-1920, עם המצאת הסולאריזציה; וב-1960, עם הרכות הפסיכדלית והעדשות הרחבות; וב-1980, עם הדפסי הנוף המונומנטאליים בשחור לבן. זה יקרה שוב בעתיד, אין בכך ספק. אבל לעת עתה הגיע הזמן לשוב ולהיזכר בתכונה שעושה את הצילום למה שהוא: שקיפות.

Sebastiao Salgado, from Exodus, 1996

.