התשוקה לגעת והתצלום

אנחנו משתוקקים לחוויות רב חושיות. חוויות כאלה מעניקות לנו ריגוש והנאה בגלל הסינכרוניזציה בין חושים שונים. כאשר אנחנו פורסים לנו פרוסה מכיכר לחם שחור שלא מכבר יצאה מן התנור אנו מתמוגגים מן הריח החמצמץ, מקול הפיצפוץ העולה מן הקליפה הפריכה ומחמימות התוך הגמיש והאוורירי. שילוב הריחות, הקולות ובמיוחד המרקמים מעלה לחלוחית בחלל פינו כשאנו רק חושבים על כך. כשאנו נוהגים במכונית מהירה אנחנו מתמסרים לרעש הרך של המנוע, לתחושת המומנט שמעסה את הגו בשעה שהמכונית מאיצה או בעיקולי הדרך, לויברציות של חיכוך הצמיגים בכביש ולתגובות של המכונית ללחיצה על הדוושות ולסיבוב ההגה.

החושים השונים נבדלים ביניהם באינטנסיביות שלהם ובמידת ההנאה (או הסבל) שהם גורמים לנו. החוש ה"חלש" מכולם הוא חוש הראיה: אנחנו מרבים להשתמש בו מכיוון שהוא יעיל במרחקים גדולים, אבל המרחק עושה אותו פחות מיידי מן החושים האחרים. חוש השמיעה "חזק" מעט יותר: מוזיקה נוטה לעורר בנו תגובה רגשית עזה יותר מאשר, נניח, רצף וידאו חסר קול. חוש הריח חזק עוד יותר: כאשר אנחנו מריחים פרח בעל ניחוח נעים במיוחד אנו עוצמים את העיניים; איננו זקוקים להן על מנת להנות מן החוויה שבריח - הן אפילו מפריעות לה. ולבסוף, שני החושים האינטנסיביים ביותר שלנו הם חוש הטעם וחוש המישוש, שדורשים מגע עם החומרים או עם הגופים המחוללים אותם.

מאז ומעולם התקשה האדם להבין מושגים טרנסצנדנטליים, מופשטים מדי. הדתות המונותיאיסטיות ששללו את השימוש בצלמיות ובאיקונין נכנעו עד מהרה לצורך בסמלים מוחשיים ופיתחו פולחנים מורכבים; המתימטיקאים המציאו את החשבוניה, את לוח הקלקולוס ואת המחשב; הפילוסופים המציאו את המדינה הדמוקרטית; הציירים המציאו את חוקי הפרספקטיבה ואת צבע השמן. עד שלהי המאה ה-15 כמעט שלא ניתן היה למצוא ציורים בבתיהם של אריסטוקרטים ופיאודלים אירופיים: חפצי האמנות הנפוצים ביותר היו פסלים בדמויותיהם של בני אדם ובעלי חיים. היה זה צבע השמן שהפך את הציור לפופולארי. טכניקת הציור בשכבות ומימד העובי האופייני לצבעים מן הסוג הזה איפשרו לאמנים להכניס בציוריהם מרקם, תכונה שנעדרת מן האקוורל שהיה חומר הצבע הנפוץ ביותר לפני המצאת צבע השמן. המרקם, או לפחות תחושת המרקם, הוא זה שהפך את התמונה המצוירת למדיום מוחשי (ונפוץ בבתיהם של בעלי הקרקעות והממון שהשתמשו בה כדי לתעד את רכושם). הביטו בציורו של Hans Holbein למטה: ניתן כמעט למשש את הבדים השונים המתוארים בו, לחוש את המרקמים והטמפרטורות השונים שלהם. לפני שנת 1500 לערך זה לא היה אפשרי. התצלום של ציורו של Holbein אינו משקף את הציור במובן זה שהוא אינו מיטיב לבטא את המרקם של משיחות הצבע. בתמונה המקורית, התלויה ב-National Gallery שבלונדון, האור האלכסוני מטיל צללים קלים שמדגישים אותן. תוכלו לצפות בפרטי הציור הזה כאן.

Hans Holbein, The ambassadors, 1533

ומה בדבר התמונה המצולמת? ובכן, היא שטוחה לחלוטין ולכן הגירוי החושי שהיא גורמת חלש. אולם אם עד לפני עשור בערך כמעט כל התמונות היו גם אובייקטים מוחשיים (הדפסים גדולים על נייר פוטוכימי עבה הציעו חוויה של מגע, שהגבירה את התגובה הרגשית למראה העיניים) הרי כיום לא נותר למתבונן אלא להשתמש בחוש הראיה שלו. חוויית הצפיה בתצלומים נעשתה עניה יותר, מרגשת פחות. אז מה הפלא שהמתבונן הממוצע בגלריות תמונות מקוונות מתעייף לאחר זמן קצר? במאמר מוסגר, דווקא מסכי המגע שנפוצים בשנים האחרונות, שמציעים למתבונן תגובה לפעולותיו הפיזיות, מפצים במידת מה על חסרונו של האובייקט. האם יתכן שזו הסיבה לפופולאריות העצומה של מכשירי הטאבלט למיניהם?

סיבה נוספת לכך שהתצלום האנלוגי מציע למתבונן חוויה עשירה יותר מאשר זה הדיגיטלי היא הגרעיניות האופיינית לו. בדרך כלל אנו רואים בגרעיניות ארטיפקט, תופעת לוואי בלתי רצויה שנובעת מרגישות מוגברת לאור. אבל הגרעיניות גורמת בעיני רוחו של המתבונן לתחושת מרקם. תצלומים גרעיניים נדמים לנו כמחוספסים ולכן מעצימים את חוויית הצפיה בהם. אנחנו לא רק רואים אותם וחושבים עליהם אלא חשים את מגעם בקצות אצבעותינו ושומעים את שריטת הציפורניים בהם. לעומת זאת, אין דבר שפוגם יותר בחוויית ההתבוננות בתצלום מאשר הטעם הפופולארי העכשווי שמעדיף את חדות הקצוות המלאכותית על פני הפירוט האורגני של המרקם.

Mario Giacomelli, from Presa di coscienza sulla natura, 1978

Photograph: Scott Kelby

נמאס לי להביט בגירסאות פלסטיק של העולם. נמאס לי מעור פניהן האנמי, חסר הפרטים של דוגמניות. נמאס לי מעיניהן הגדולות והריקות. נמאס לי מהשלמות החלולה של שקיעות בצבעים מופרזים, מכל השיממון המלוקק הזה. אני רוצה לראות מרקם אורגני ומלוכלך. אני רוצה לראות חיים. ואני רוצה אותם מודפסים על נייר אמיתי, גרגרי, עבה ורך במידה הנכונה.

.