תנו להם נייר ועפרונות צבעוניים

אתמול נתקלתי בפרסומת בת 100 שנים בדיוק למצלמות ה-Brownie של קודאק. הנה:

איזה יופי. נראה שפעם פרסומות הכילו טקסט בעל משמעות, אפילו אינטליגנטי. התמונה, שהודפסה בתהליך כרומוגני, יפיפיה וטובת טעם. הפרסומת כל כך שונה מהתחכום הקופירייטרי ומהסיסמאות השיווקיות שאנחנו רגילים אליהם. יש בה קסם אמיתי.

הפרסומת, שהודפסה בעיתון Saturday Evening Post ב-30 באפריל 1910, ממליצה להורים לתת לילדיהם הצעירים מצלמות על מנת שיוכלו לתעד את העולם מנקודת המבט שלהם. הרעיון מקסים וניתן ליישום גם כיום: בעצם, מדוע לתת לילד או לילדה את המצלמה הישנה, בת שלושה מגה-פיקסלים, ששוכבת בארון ומעלה אבק מאז 2004? זה יוכל להעשיר את עולמו של הילד ולגרום הנאה רבה לו ולנו, הוריו. וזה לא יעלה לנו אפילו שקל. אולי זה יוכל לתת לנו הצצה לתוך עולמו של הילד (שאם נודה על האמת, לא שוחחנו איתו בגובה העיניים כבר זמן מה ואנחנו לא ממש יודעים מה הוא חווה ומהם תחומי העניין שלו). נוכל לקבל מושג על הפרספקטיבה שלו, על יחסיו עם אחיו, עם חבריו, על הדברים שמסקרנים אותו. יותר מזה - נוכל להתייחס אל התמונות שהוא מצלם כאל מסמכים דוקומנטריים שאפשר לתייק ולשמור למען העתיד.

כל זה נכון, אבל עלינו להבין שמתן מצלמה לילד אין בו כדי להוות מוצא לצרכיו היצירתיים. ילדים בגיל הרך לא פיתחו עדיין מחשבה מופשטת מספיק על מנת להבין את ההבדל בין מצלמה לכל צעצוע משוכלל אחר (האם אנחנו מבינים את ההבדל?). הם זקוקים לאמצעים אחרים כדי לבטא את עצמם: לעפרונות, לפלסטלינה, למגפי גומי שאפשר לקפץ בהם בשלוליות. הם זקוקים לחוויה בלתי אמצעית - במגע, בפעילות - לא לתצלומים או להקלטות (שמעניינים אותנו הרבה יותר מאשר את ילדינו). אם אנחנו רוצים לגדל ילדים שיהיו טובים מאיתנו עלינו להקשיב להם ולספק את צרכיהם האמיתיים. רק לעתים רחוקות יהיו אלה צעצוע או בגד חדשים, או לצורך העניין - מצלמה. בעצם, רק לעתים רחוקות יהיה זה דבר מה שאפשר לקנותו בכסף. עלינו לחסוך מהם ככל האפשר את עולם הערכים התחרותי והאכזרי שאנו חשופים אליו ולגונן עליהם מפניו. ילד בן חמש שנים שיקבל לרשותו מצלמה פשוטה עוד עלול להופיע בפנינו כשיהיה בן שבע ודמעות בעיניו, לאחר שחברו קיבל ליום הולדתו מצלמה משוכללת יותר.

תנו לילדים להתפתח בקצב שלהם. אהבו אותם, למדו אותם להבחין בין טוב לרע והרשו להם לבטא את תעצומות נפשם בדרכים שהם יבחרו. כשיגיעו לגיל המתאים הם כבר יגלו בעצמם את הקסם שבצילום. ואולי לא*.

* אינני פסיכולוג או מחנך. הדברים נכתבו על סמך ניסיוני כאב לשלוש בנות ואינם מבוססים על ידע אקדמי.