פופ-ארט והתצלום

מהו אמן?
האם זהו אדם שיודע להשתמש בכלים הטכניים שברשותו על מנת ליצור משהו נעים לעין או לאוזן? אכן.
האם זהו אדם בעל חוש אסתטי מפותח? בודאי.
האם זהו אדם קומוניקטיבי שיודע למצוא אוזן קשבת בקרב הקהל? ועוד איך.
אלה הן תכונות הכרחיות של כל אמן, אבל הן לא מספיקות. טכניקה, טעם טוב וקומוניקטיביות הן תכונות שדרושות גם לפרסומאים, לטבחים וליצרני נעליים. אמן צריך שיהיה לו מה לומר.

בעיית האמירה איננה טריוויאלית, בוודאי לא בחברה שבה אנו חיים. במחצית הראשונה של המאה העשרים, תקופה בה שלטה התפיסה המודרניסטית, תפקידה של האמנות היה לשנות את העולם. הזרמים השונים נבדלו ביניהם בתפיסות שלהם את האוטופיה ולכן גם באמצעים בהם השתמשו להגשמתה, אבל כולם: החל באקספרסיוניסטים, דרך הקוביסטים, הפוטוריסטים, הדאדאיסטים, הקונסטרוקטיביסטים, הפוביסטים, הסוריאליסטים, אמני הבאוהאוס וכלה באקזיסטנציאליסטים – כולם חתרו למהפכה חברתית-תרבותית שתהפוך את היוצרות. כיאה לתקופה זו, אמנים רבים הביעו ביצירתם מחאה והגיגים מהפכניים. בהקשר זה בולט במיוחד הבאוהאוס, שהמהפכה הארכיטקטונית שהציעה אמורה היתה לשנות בפועל את ערכיה של החברה: זו היתה ארכיטקטורה רחבת היקף, שיוויונית, בהירה ויעילה שהתאפיינה בקווים נקיים ובהיעדרו המוחלט של אורנמנט מכל סוג שהוא.
לאחר מלחמת העולם השניה, עם הנדידה הבלתי נמנעת של האוונגארד האמנותי אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, ניצב בפניו מכשול בדמות הדמוקרטיה הקפיטליסטית. שליטת הסמלים המסחריים באמריקה כבר הגיעה לשיאה בשנות החמישים. זה היה עולם ציני בו ערכו של כל חפץ, מושג או רגש נמדד בכסף. בשנות החמישים המוקדמות, האקספרסיוניזם המופשט היווה את הניסיון האחרון של האמנות לומר משהו משמעותי, אבל זאת לא היתה אמירה פוליטית-חברתית אלא אמירה רוחנית, אישית. אפילו יצירות רבות דמיון ומרשימות כמו אלה של Robert Rauschenberg ו-Jasper Johns, שבמבט ראשון נראות עמוסות במחאה פוליטית, היו מודעות לעצמן ומפוכחות – מעין עדות לכשרון ולאינטליגנציה של האמן. בדי הענק ששימשו אמנים כגון Jackson Pollock גרמו לצופה ללכת לאיבוד בתוך סבך הפיתולים וכתמי הצבע הכמו-אקראיים. למעשה, אי אפשר היה אחרת: כדי להתמודד עם איקונות התרבות המסחרית הענקיים של אמריקה האמנות נאלצה לנהות אחר הצעקנות, הססגוניות והגודל הפיזי. מסורת הגודל ליוותה את האמנות האמריקאית גם עם עלייתו של הפופ-ארט בשנות השישים. האומנים שהשתייכו לז'אנר הזה יצרו בקנה מידה אדיר מימדים, אבל דווקא מסת הצבע והדימויים שלו, שהושאלו משלטי החוצות, מהטלויזיה ומהקיטש שבחוברות הקומיקס, גרמו לפופ-ארט שיאבד את קולו ויבלע בשאון המסחרי שמסביב. Andy Warhol, המנהיג הבלתי מעורער של התנועה הזאת בראשיתה, היה אמן של יחסי ציבור ושל העלאת-ערך-עצמו יותר משהיה צייר. בדימוייו הזולים, בפרודיות השחוקות שלו ובמוטיב העיקרי שלו, השכפול, הוא הרחיק את האמנות מהאוונגארד ועשה אותה לענף תעשייתי שאפשר להשוותו לפרוזה של רבי מכר. האמנים המובילים של שנות השישים רכבו על גל חולף של הצלחה מסחרית, שהתוותה את המוטיבציה של האמנות בארבעים השנים האחרונות: תהילה ועושר. השוק קנה את האמנות הלכה למעשה, ובכך רוקן אותה מתוכן. אם לצטט את המבקר Robert Hughs, תפקידה היה להיתלות על הקיר בביתו של נובוריש כזה או אחר ולהתייקר. באופן פרדוקסלי, השוק פיתח טעם מיוחד לאוונגארד הסוציאליסטי, ה"טהור", של שנות העשרים: יצירות של Alexander Rodchenko נמכרו לקראת סוף שנות השבעים במאות אלפי דולרים.
הריאקציה של האמנות לתהליכים אלה התבטאה בהתרת הגבולות: אין יותר קריטריונים. הכל יכול להיחשב אמנות. אין צורך בטעם אסתטי או במקוריות. אמן אפילו לא צריך שיהיה לו משהו לומר. האתגר הפוסט-מודרני היה ליצור אמנות חסרת ערך מסחרי, אבל רבים מהאמנים של שנות השבעים והשמונים נפלו בפח ויצרו אמנות חסרת פשר. אחת הדוגמאות הידועות לכך הוא המיצג של Joseph Beuys בו מלמל בג'יבריש באזניו של ארנב מת במשך רבע שעה. על רקע זה קל להבין את פריחתו של "הצילום האמנותי" בשנות השבעים. התצלום, בהיותו חפץ בנאלי וניתן לשכפול יותר מכל יצירת אמנות אחרת, הוא במובן מסוים הגשמת האידאל של הפופ-ארט – אידאל שספק אם היה קיים בעיני האמנים עצמם (הם עצמם הרי לא היו אידאליסטים), אבל התקבל ע"י הקונצנזוס של חסידי הגלריות בניו יורק. אמנם קשה יותר להביע הלכי רוח, רעיונות או רגשות באמצעות המצלמה מאשר באמצעות מכחול ובד, אבל באווירה שחיפשה את האמן האופנתי הבא ותו לו ממילא האמירה היתה כמעט חסרת משמעות.

המהפכה הדיגיטלית שעבר הצילום שינתה את התפיסה הפיזית של התצלום. אם בעבר הוא נזקק למדיום ממשי על מנת להיות ראוי לצפיה, הרי כיום התצלום הוא לא יותר מדימוי שמרצד לרגע על מסך, טרנסצנדנטי, קרינה חסרת משקל ומימדים. התצלום הוא רעיון שמועבר מעיניו של הצלם אל עיניו של הצופה ללא מגע יד אדם. הוא חד-חושי, חולף. הוא איננו זקוק עוד לממשק שבין הרוח לחומר, שמגדיר את האמנות. הוא לא זקוק אפילו לעין אנושית. כך אי אפשר לשנות את העולם. בקושי אפשר לומר משהו בעל ערך.

Jasper Johns, White Flag 1955